קו ישיר מחבר בין תוצאות הבחירות המקומיות במועצות האזוריות ביהודה ושומרון שנערכו לאחרונה, ובין הבחירות לראשות מפלגת האיחוד הלאומי שייערכו הערב (שני) במלון קראון פלז'ה בירושלים.
מפלגת האיחוד הלאומי, ובשמה המקורי - תקומה, היא במידה רבה מפלגת הבית של הנהגת ההתיישבות ביש"ע. לא לחינם חברי הכנסת הראשונים מטעמה של המפלגה היו חנן פורת, מראשוני תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון וממייסדי גוש אמונים, וצבי הנדל, ראש המועצה האזורית חוף עזה לשעבר.
בעשרים השנה שחלפו מאז הוקמה שיקפה המפלגה במידה רבה את מצבה של הנהגת ההתיישבות ביהודה ושומרון. בראשה עמדו אישים שהיו בשר מבשרה של קבוצה זו, והתפקיד שנטלה על עצמה היה במידה רבה להיות הנציגה האותנטית בכנסת של המפעל ההיסטורי והעכשווי הזה.
אולם, ההתיישבות ביהודה ושומרון, על אף כל המשברים ובראשם ההתנתקות, ובמידה רבה בעקבות המשברים הללו, עוברת תהליכים פנימיים מורכבים, שאחד הבולטים שבהם הוא מעבר בין דורי. חשוב להבין, במקרה הזה לא מדובר רק בעניין טכני, פרישה של חברים מבוגרים שעשו כברת דרך ומפנים את מקומם לדמויות צעירות יותר כרונולוגית. מדובר במחלוקת עקרונית על הדרך בה יש להוביל כיום את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, את מול אתגרי השעה המשתנים.
באגף אחד עומדים מי שמייצגים את שכבת ההנהגה הבוגרת, אלו שעמדו במשך שנים בהנהגת גוש אמונים, מועצת יש"ע, אמנה והנהגת המועצות האזוריות הגדולות ביו"ש. השכבה הזו מאמינה קודם כל בחיבור עמוק למוקדי הכוח וההשפעה במדינת ישראל, ויותר מכך בהימנעות ממתיחת החבל מול מוקדי הכוח האלו. ההנחה היא שההתיישבות תיבנה רק מתוך קשר יציב ועמוק עם מוקדי ההשפעה ובראשם ראש הממשלה, וללא הקשר העמוק הזה ההתיישבות תיפגע ולא תוכל לצמוח כראוי.
באגף השני עומדת שכבת הנהגה צעירה שלאחר הבחירות המקומיות האחרונות השתלטה סופית למעשה על ההנהגה המוניציפלית ביהודה ושומרון. ההנהגה הזו מאמינה בגישה שניתן לכנות אותה תקיפה יותר, במידה מסוימת מהפכנית. לתפיסתה לא ניתן יהיה לקדם את ההתיישבות ללא יצירת שינוי מהותי בתחומים מרכזיים, כאשר הכלי המרכזי ליצירת שינוי כזה הוא נכונות למאבקים חזיתיים. יצירת תמהיל בין חיבור למוקדי הכוח למתח מול גורמי הכוח, ודרישה לשנות את המציאות במקום ללקט פירורים בתוך מגבלות המציאות. זו הסיבה ששכבת ההנהגה הזו הציבה בין היתר כדרישות ברורות את פירוק המנהל האזרחי והחלת הריבונות, שתי דרישות שמטרתן שינוי יסודי של המצב במקום תיקונים קוסמטיים בתוכו.
ביטוי מובהק לפערי הדורות הללו ניתן היה לראות במהלך כמעט כל שלבי החקיקה של "חוק ההסדרה". הדור הצעיר דחף למהלך בכל כוחו למרות הסיכוי הנמוך להעברת החוק והסיכוי הכמעט אפסי שהוא יצלח את משוכת בג"ץ, וזאת במטרה לייצר באמצעותו מאזן אימה מול מערכת המשפט. שכבת ההנהגה המבוגרת סברה מנגד שלא מדובר בהצעת חוק אלא בהצהרת חוק חסרת כל ערך קונסטרוקטיבי, שמלבד יצירת מתח מיותר מול היועמ"ש ובכירי משרד המשפטים לא תועיל בשום צורה. הסוגייה הזו, אגב, מעניינת מאוד, משום שמאוד מוקדם להגיע למסקנה מי צדק במחלוקת הזו.
ונחזור לאיחוד הלאומי. אורי אריאל הוא בשר מבשרה של ההנהגה הוותיקה של ההתיישבות ביו"ש. מי שניווט כמזכ"ל מועצת יש"ע בתקופה הסוערת של 1989 עד 1996, שנות אוסלו המרות והקשות, את התנהלותה של ההתיישבות, ונטל חלק משמעותי מאוד גם במאבק נגד תכנית ההתנתקות, הפעם כבר כחבר כנסת. למרות שבתוך ההנהגה הותיקה נחשב אריאל לא פעם לסמן רדיקלי באופן יחסי, הוא עדיין חלק בלתי נפרד מהחבורה הזו. זו כאמור לא רק שאלה של גיל אלא של דרך חשיבה וצורת התנהלות.
בצלאל סמוטריץ' לעומת זאת הוא אולי הבולט מבין שכבת הדור הצעיר של הנהגת ההתיישבות. את ה"קריירה" בתחום, אם ניתן להגדיר זאת כך, התחיל סמוטריץ' בהקמת תנועת "רגבים" עם חברו יהודה אליהו, אך מהר מאוד כוחו והשפעתו האישית והפוליטית חרגו הרבה מעבר לגבולותיה של התנועה. מבין כל החברים בשכבה הזו הוא אולי הבולט ביותר, הן תקשורתית והן פוליטית, ולכן הוא הראשון מקבוצה זו שגם נכנס לכנסת.
מרכז האיחוד הלאומי ידרש היום להכריע בין השניים, אבל ההכרעה לא תהיה רק אישית. זו תהיה במידה רבה מאוד הכרעה בין תפיסות עולם ובין גישות שונות בנוגע לדרך שבה יש להוביל את ההתיישבות ביו"ש בתקופה הלא קלה שצפויה לה בשנים הבאות. כל הכרעה תוביל בהמשך עוד שורה של הכרעות, ותעצב הן פניו של הימין הפוליטי בכנסת והן את פניה של ההתיישבות.