עם הערות עוקצניות שמוסיפות חן. קלמן וסג"ל
עם הערות עוקצניות שמוסיפות חן. קלמן וסג"לצילום: משה נחומוביץ

גילוי נאות: אני כמעט לא צורך טלוויזיה. למעט מהדורות מרכזיות ומעט ספורט, את זמני הפנוי המועט אני מעדיף להשקיע באפיקים אחרים. אלא שהשבוע נפתח לי צוהר שעלול לשאוב אותי בשעה שלפני המהדורה המרכזית לכאן 11.

קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל, שהחלו השבוע את התוכנית הנושאת את שמם, מתנהלים כוותיקים ומנוסים בעשיית טלוויזיה חדשותית, למרות שבפורמט כזה, עם כתבים ופרשנים רבים מתוצרת הבית, לדעתי הם טרם היו. הם מנווטים היטב בין הכתבים בשטח ובאולפן, וכשזה מגיע למרואיינים הם מרגישים בבית.

ליבסקינד וסג"ל מאזנים היטב זה את זה. סג"ל הוא הפחות מעונב, מעורר המהומות והוויכוחים עם טמפרמנט גבוה, וליבסקינד נותן בשקט המיוחד שלו את ההערות הנכונות והשאלות הקשות, כך שמרואיין כמו אבי גבאי לא מרגיש ב"מתקפת ימין" כפי שהייתה מוגדרת על ידי חובבי הז'אנר משמאל, אלא בריאיון הוגן, אולי אפילו יותר מאשר בערוצי טלוויזיה אחרים, שכולל את כל השאלות הקשות כדי לייצר כותרות ולסיים את הריאיון בחיוך.

גם בעיסוק בסוגיית הדרוזים בחוק הלאום העלו השניים שאלות שלא תמיד עולות וצפות בתקשורת, כמו מדוע הדרוזים התעוררו להיעלב דווקא בחוק הלאום ומדוע הם מתקשים להשלים עם העובדה שמדינת ישראל היא בעלת זהות יהודית. אפילו הריאיון עם תמר זנדברג, שגלש לוויכוחים והצליח להוציא את ליבסקינד משלוותו, לא הורגש כימין מול שמאל, אלא כלל שאלות מטרידות שלא נשאלות במקומות אחרים – ואפילו הוא נגמר בחיוך.

בחירת האייטמים היא מאוד חדשותית ואקטואלית, אבל בלי להתבייש לעסוק בנושאים שהם לא במיינסטרים, או קשורים לדתיים ופחות זוכים לחשיפה. נושאים כמו הירידה באמון המתחתנים ברבנות תוך אתגור הצד החילוני דווקא ולא הצד הדתי, השבת הרכוש הגזול של היהודים שנמלטו ממדינות ערב וספר שמעמיק לתוך שביל ישראל שדרכו ניתן לנתח את החברה הישראלית. ההערות של השניים בין הראיונות והאייטמים הן עוקצניות, וכך אני אוהב את הטלוויזיה המועטה שאני צורך. אם ליונית לוי מותר, אז גם לקלמן וסג"ל.

אגב, ניכר שיש אחד או שניים, דווקא מתוך חבריהם לערוץ, שנעים בכיסאם באי נוחות כשהם יושבים בדיון בתוכנית ושומעים לעיתים דעות פחות נעימות מבחינתם, אגב לא דווקא פוליטיות, אלא בכל נושא. מצד שני לפעמים זה מעורר, בעיקר בשיח עם כתבי ופרשני המערכת, ויכוחים מהסגנון הזכור לטוב מימי 'הפטריוטים', אולי התוכנית היחידה שהצליחה ליצור באזז בערוץ 20.

קלמן וסג"ל היא קודם כול מרענן רשמי על מסך הטלוויזיה שלנו, אי של שפיות, אם תרצו. שני חובשי כיפה, שניים שמזוהים לגמרי עם הימין, שני עיתונאים מוכשרים ומוערכים שזכו עד היום בשלל הזדמנויות, אבל לא בתוכנית טלוויזיה, רגע קט לפני הפריים טיים של המהדורה המרכזית. מרואיינים מהימין זכו לבמה בתוכניות כאלה, אבל הגשה – כולל דיאלוגים פרשניים שלדעתי טרם נשמעו ממגישי תוכניות אקטואליה – עוד לא הייתה.

זו הזדמנות גם לפרגן לכאן 11 לא רק על הליהוק והפתיחות אלא גם על העובדה שאם אני כבר צופה בטלוויזיה, היא בעיקר מתוצרתם. התאגיד השכיל ליצור ערוץ עם מגוון רחב של קולות ובלי בושה. לא הכול מושלם שם, אבל ההעזה הכרוכה בהצבת שני עיתונאים שאינם מהמילייה הכוכבי שנראה בדרך כלל בערוצי הטלוויזיה שלנו ואינם מחזיקים באותן הדעות, בהחלט מוסיפה נקודות לראשי התאגיד.