בשבע מהדורה דיגיטלית

מנטורית לרפואה

רופאות עוסקות יותר ברפואה מונעת, מתקשרות טוב יותר ועוסקות יותר בפן הפסיכולוגי של החולה ומחלתו מאשר חבריהן ממין זכר.

ד"ר חנה קטן , י"א בשבט תשע"ט

לנשים יש מקום מכובד דווקא בתחום המדע והרפואה
לנשים יש מקום מכובד דווקא בתחום המדע והרפואה
איור: עדי דוד

בדורו של משיח כנסת ישראל מתהדרת בצבעי הכחול ולבן ובתוכם - הוורוד. לאט לאט מתמלאים הכיסאות במליאה ביותר ויותר נשים.

עד לפני כמאה שנה הייתה שמורה זכות ההצבעה בבחירות רק לגברים, וזאת גם במדינות המתקדמות והדמוקרטיות ביותר. אז קמה קבוצת נשים בשם "הסופרג'יסטיות" שהשפיעו על דעת הקהל, אך המהלך אירע בשלבים. בבריטניה במאה הקודמת ניתנה זכות הבחירה רק לנשים מעל גיל שלושים, ורק מאוחר יותר הושוותה זכות הבחירה של הנשים לזו של הגברים. בשוויץ ניתנה זכות ההצבעה לנשים רק לפני פחות מחמישים שנה, ובערב הסעודית רק לפני שלוש שנים.

האמת היא שדעת הקהל גם בתחום הרפואה עדיין סובלת מפערי מגדר. תמיד יהיה חולה שישאל בתמימות, לתדהמת הרופאה המומחית שמטפלת בו, "מתי יגיע הרופא?", וכל זה למרות המחקרים הרבים שמפרגנים דווקא לרופאות. מתברר שרופאות נצמדות לטיפול הקלאסי ומחפשות פחות קיצורי דרך מאשר הרופאים. הן עוסקות יותר ברפואה מונעת, מתקשרות טוב יותר ועוסקות יותר בפן הפסיכולוגי של החולה ומחלתו מאשר חבריהן ממין זכר. הרופאה תתמודד טוב יותר עם מקרים מורכבים, והיא בדרך כלל מעולה בשיקול הקליני ובשיפוט הרפואי.

בעבודה ענקית שנערכה בקנדה על יותר ממאה אלף מטופלים, נמצא גם שכירורגיות ותיקות מעל גיל חמישים עלו במיומנותן על הכירורגים. ייתכן שיתרון זה קשור לתשומת לב הקדם והפוסט-ניתוחיים, תשומת הלב לפרטים הקטנים - איך נראה החולה, האם הוא מחייך, מה צבע עורו. בעבודות על אוכלוסיות גדולות נצפו גם פחות אחוזי תמותה של מטופלים בחדרי מיון כאשר הם נבדקו על ידי רופאות, ופחות חזרה לאשפוז במיון לחולים ששוחררו ממנו. אבל לכו תספרו את זה למטופל שעומדת מולו רופאה צעירה בחלוק לבן.

אישה אל חברתה

ספר הספרים מראה אחרת. הניתוח האורולוגי הראשון המופיע בתנ"ך הוא ברית מילה, והאורולוגית הראשונה הייתה ציפורה אשת משה, שהצליחה לחתוך בעזרת אבן צור את עורלת בנה. לעומת זאת, באנגליה עד לפני כמאה שנה אסרו על נשים לעסוק בתחום האורולוגיה, ובכלל אסרו על נשים לבצע ביתור גופה של גבר בלימודי אנטומיה. הסטודנטיות המועטות לרפואה התאמנו על בובת נייר. לאישה עם בטן הריונית, רופאה או אחות, היה אסור להשתתף בביקור הרופאים במחלקה. בסופו של דבר מספר הרופאות עלה, ובשנות השמונים הן היו כשלושים אחוזים מהרופאים. היום אין על מה לדבר – כמעט שני שלישים מהרופאים הצעירים הם רופאות ממין נקבה. נשים מתמחות יותר ברפואת משפחה וברפואת נשים, ברפואת ילדים ובגריאטריה וכן באונקולוגיה, אבל לא באורולוגיה. וזה די מובן.

ועם כל זה, לנשים יש מקום מכובד דווקא בתחום המדע והרפואה. 12 מתוך 18 פרסי הנובל שקיבלו נשים היו במקצועות הרפואה והמחקר הרפואי. מדאם קורי הצרפתייה קיבלה פרס נובל גם בפיזיקה וגם בכימיה על כך שגילתה את היסוד הרדיואקטיבי רדיום, ורוזלינד פרנקלין גילתה את מבנה הדנ"א.

את כל המידע הזה ועוד פגשתי בכנס מיוחד במינו של איגוד הרופאות בישראל. שם נאספו מתחת למטרייה ההולכת ומתרחבת נשים צעירות שהחליטו להתאבד על המקצוע התובעני הזה, שחקניות נשמה שהולכות עד הסוף גם אם המסלול מטריף את הדעת. אולי זה הסם הממכר של העזרה לזולת ותחושת הכול-יכולת המדומה, אולי זו אהבת האדם, ובוודאי זה סוג של שיגעון לא מוסבר. בכל מקרה אנחנו, הרופאות הוותיקות, באנו להפגין סולידריות והזדהות.

בארץ פותחה תוכנית חדשה שהצטרפתי אליה, תוכנית מנטוריות - רופאות בכירות שתומכות ברופאות צעירות בתחילת דרכן. אנחנו מוזמנות לסייע להן לפלס את דרכן במסלול הג'גלינג בין האימהות והזוגיות ובין המקצוע התובעני שהן נשאבו לתוכו. לתת עצות פרקטיות הקשורות לבחירה בהתמחות, לגידול המשפחה ולחיים בכלל, להטות אוזן קשבת ולהוות מודל לחיקוי.

לימודי הרפואה נחשבים בכל מקרה לימודים שולייתיים, המלווים בתדרוכים צמודים על ידי מומחים בשלבי הלימודים וההתמחות, אבל אין מה לומר - המתכון המנצח תמיד יהיה כשאישה אל חברתה תאמר חזק. ומתברר שרוב הרופאות הצעירות מכל המגזרים עסוקות מאוד בנושא המשפחה, וזה טבעי. אלו נשים בשנות הפוריות, כשרכבת הילודה חייבת לדהור קדימה, גם אם היא מאיימת להתנגש חזיתית עם הרכבת הדוהרת של ההתמחות.

שחקנית נשמה

כמה חבל שלי לא הייתה מנטורית שעמדה לצידי, תמכה, ליוותה, חיזקה. לפני שנפל הפור על לימודי הרפואה, התלבטתי מאוד. רציתי בית של תורה, ופחדתי שהמקצוע התובעני יפגע בגידול משפחה גדולה. אז כיתתי רגליים במסע רבניות-דוקטוריות. הרבנית דרוקמן קיבלה אותי בדירה הפשוטה שלה במרכז שפירא, כשזאטוטים מתוקים סביבה. היא הקשיבה לי אל מול המולת המטבח המבעבעת, ובירכה אותי שאבנה בית של תורה. כך גם הרבנית בת שבע הרשקוביץ, שלימים הפכה לגיסתי היקרה.

אבל האמת היא שהמסלול שלהן היה שונה משלי. שתיהן לא עברו שש שנים של התמחות, שאי אפשר בלעדיה בימינו, וזה מה שעשה את כל ההבדל. הלימודים מעניינים ולא קשים. הקושי הוא ההתמחות. זה ממש כמו להיות במילואים שש שנים ברציפות. שבתות, חגים, לילות וערבים. מדי חודש בחודשו מצאתי את עצמי בודקת את לוח השנה, ובמקום לצפות בהתרגשות לחגים העומדים לפתחי, הייתי מחשבת בראשי כמה חגים אחגוג במסדרונות חדר הלידה, הרחק מצחוקם של ילדיי ושל האיש היקר שלי. פעם העזתי להגיע הביתה שלא כמתוכנן בשעות הלילה המאוחרות, בטרמפים, בדרך לא דרך, ובמקום הצהלה שציפיתי לה פגשו אותי דמעותיו של בני בן החמש שפרץ בבכי: "אוף, זה התור שלי לישון ליד אבא".

כנראה שנמניתי בין שחקני הנשמה, אלו שמתאבדים על מה שהם עושים. מחברים גוף ונשמה, רמ"ח ושס"ה. רק כך אפשר היה לצלוח את תעתועי הדרך הארוכה.

לתגובות: drchana2@gmail.com