בשבע מהדורה דיגיטלית

ההשתדלות והמחיר

הקשיים הפיזיים והנפשיים המלווים זוגות מאותגרי פוריות מחייבים התייחסות מעמיקה בפסיקה הלכתית ובאמירה חברתית. דעה

שרה קטן , י"א בשבט תשע"ט

"נפשנו חיכתה לה' עזרנו ומגיננו הוא"
"נפשנו חיכתה לה' עזרנו ומגיננו הוא"
צילום אילוסטרציה: חן לאופולד, פלאש 90 (למצולמות אין קשר לכתבה)

קראתי בעניין את התיאור המרגש של חגית רוזנבאום בגיליון 824, שם שיתפה בבחירתה להשתדלות בדרך פחות מקובלת בהתמודדותה עם אתגר הפוריות. עקבתי גם אחרי התגובות של הכותבים השונים בעיתונכם.

אינני אשת מקצוע וגם אינני בקיאה בהלכות אלו, ניסיון חיי במגוון תחומים של נפש וגוף הוא שיהיה לי כלי עבודה בעומדי לכתוב שורות אלו. אבל משפט אחד שקראתי עורר בי רצון עז להגיב. כך כותב הרב אליעזר מלמד בטורו: "האם אפשר לחייב אותה (את האישה) לעבור בשביל האיש טיפולי פוריות, שכרוכים בקשיים פיזיים ונפשיים?". הרב מתייחס עניינית לגוף השאלה, אך לטעמי הנושא של "קשיים פיזיים ונפשיים" דורש יותר מאזכור סתמי. יש צורך בהתייחסות רחבה יותר, משום שהנושא אינו מוכר ואינו מוזכר. אשתף מניסיוני המועט בתחום, ומניסיונם של אחרים.

אפתח בתחום הכלכלי. טוב שיש כיסוי כספי מטעם המדינה לטיפולי פוריות, וגם החוק מגן על נשים שעוברות טיפולים אלו. ועדיין, העלויות עלולות להיות רבות, הן בטיפולים, הן מהפסד ימי עבודה של שני בני הזוג, הן בסידורים סביב הנסיעה לטיפולים ועוד. גם הקושי הפיזי והנפשי, שעליו ארחיב בהמשך, גורם לעלייה משמעותית בהוצאות השוטפות של הבית, כפי שיודעת כל אחת שחוותה זאת.

בנוסף לכך, בתחום הזוגי יש פגיעה בספונטניות של קיום יחסי אישות, מריבות ומתח סביב סדרי העדיפויות בתקופה הזאת, מתח והתערבות מול משפחות המוצא ועוד.

בנוסף לכך קיים הקושי הפיזי, כאשר תופעות הלוואי של הטיפולים עשויות להיות קשות וכואבות. חולשה פיזית קיצונית הנגרמת מתרופות, דימומים ארוכים ומחלישים וסיבוכים כואבים כדוגמת תסביך שחלתי הם רק חלק מהקושי הפיזי הרב.

גם בפן הנפשי קיימים אתגרים לא מעטים. ההתעסקות האינסופית בטיפולים ומה שמסביבם. הציפייה מורטת העצבים, האכזבות המרות, ההשפעה ההורמונלית החריפה שעלולה לגרום לדיכאון, ועוד ועוד. למרבה הפלא, כיום יש תופעה, שנוגעת לכולן אבל נוגעת במיוחד למטופלות בפוריות, של דיכאון אחרי לידה. נשים בעלות רגישות לשינויים הורמונליים (דבר המצוי מאוד בקרב מאותגרות פוריות) צפויות חלילה להתמודד עם מצב של דכדוך ודיכאון אחרי לידה, ולהגיע לעיתים למצבים מסובכים ביותר.

טענתי היא שבכל תחומי החיים ההתייחסות של הממסד התורני, הרפואי והחברתי מול האדם חייבת להיות: האדם כמכלול. כיחיד, כחלק מזוג, כחלק ממשפחה, כהורה, כחלק מהחברה, ולבסוף גם כחלק ממימוש אידיאל.

לא ייתכן שבזמן שיש עידוד לחיזוק ערך המשפחה והילודה בעם היהודי, יש התעלמות גורפת של אנשי ציבור בעלי השפעה מהאתגרים הפרטיים שהמון משפחות חוות ביומיום, הן לפני הכניסה להיריון, הן בהיריון והן אחרי הלידה.

פסיקה או אמירה חברתית האומרת שזוג חייב לבצע את מירב ההשתדלות כדי לקיים מצוות פרו ורבו, חייבת לדעתי לכלול התייחסות ראויה למעטפת הרפואית, הזוגית, הנפשית, הכלכלית ואפילו החברתית, כדי לאפשר לזוג לקיים את הערך הזה.

ההתייחסות צריכה להיות בשני מישורים: ראשית, הכרה מקצועית לעומק של ההתמודדויות ובחינת הפסיקה ההלכתית לאור הנתונים הללו. שנית, עידוד לבניית מערך תמיכה חברתי, שיאפשר לפרט לממש באופן מיטבי וכמה שיותר בריא את האידיאלים.