בשבע מהדורה דיגיטלית

חוסן ישראלי במשבר

שתיקתו של בני גנץ כתסמין למשבר הזהות העמוק שבו שורה המרכז הישראלי. דעה

עמית הלוי , י"א בשבט תשע"ט

עמית הלוי
עמית הלוי
צילום: ללא קרדיט

בשבוע שעבר הוסיף בני גנץ את מפלגתו 'חוסן לישראל' לרשימה הארוכה של המפלגות הטוענות לכתר המרכז. מפלגות מרכז הן לא דבר חדש בפוליטיקה הישראלית. באופן מסורתי כבר מימי ד"ש, 15-5 מנדטים נחו להם בתווך שבין השמאל לימין. אבל האינפלציה חסרת התקדים במערכת הבחירות הנוכחית מחייבת הבנה של המרכז מודל 2019.

ההסבר הרווח הוא שהמותג שמאל פשט את הרגל, ומי שרוצה להוביל במערכת הפוליטית הישראלית מוכרח להיפטר מהגיבנת השמאלנית ולנוע למרכז המפה. אחרים אומרים שהדיבור מהמרכז משדר מתינות ושיקול דעת, אשר מעניק למועמדי המרכז פוטנציאל להנהגה לאומית רחבה. אבל ניתוח עומק מוביל למסקנה שהמרכז הישראלי בשנת 2019 לא מייצג מתינות אלא דווקא משבר זהות קיצוני.

השמאל והימין בישראל מייצגים שני נרטיבים מבוססים ביותר בנוגע לזהות הישראלית. השמאל מיוסד על סוציאליזם והומניזם, ואילו הימין שואב את רוחו מן הלאומיות והמסורת היהודית. והמרכז? המרכז לא מציג עמדה ביחס לאף אחת מהמגה-שאלות הזהותיות שמעצבות את חיינו.

השתיקה של גנץ היא רק סימפטום ייצוגי לשתיקה הרועמת של נציגי המרכז גם כשהם מדברים.
הם לא יוצרים דרך אמצע בין התפיסות הלאומיות של הימין ובין התפיסות האוניברסליות של השמאל, אלא משקפים ויתור פוסט-מודרני על הגדרת זהות כלשהי. כלכלה חופשית או התערבות ממשלתית? מסורת יהודית או הומניזם מערבי? תנו לחיות בשקט, או כמו שאומרים במרכז: תנו לשתוק בשקט.

זו הסיבה שהמרכז הפוליטי סופח אליו תופעות מטרידות ביותר של שטחיות ופרסונליות. עם מנטרות של תנועת נוער ובחוסר אחריות משווע הם מייצרים סדר יום ישראלי-שוויצרי, כאילו רק שאלות של איכות חיים ושיפור התשתיות יבטיחו כאן את קיומנו.

בהיעדר אמירות כלשהן על שאלות היסוד של חיינו, הופכת הפרסונליות ללב העניין. בפוליטיקה הפוסט-מודרנית אין עמדות, רק מותגים אנושיים, ובתרבות המותגים ברור למה איחוד מפלגות איננו אפשרי. דמיינו את גנץ כמספר 2 של עדינה בר שלום או את אורלי לוי אחרי בוגי יעלון. הם מאבדים את המותג, ובמקרה שלהם זה לאבד את הכול.

המדרון שבו מפלגות אלו צועדות עלול להפוך אותנו מאומה ייחודית ועתיקת יומין, עם שאיפות גדולות של תיקון עולם, לאוסף של אינדיבידואלים אגוצנטריים שבשבילם המדינה היא לא יותר מוועד בית גדול. אומרים שהיריב הגדול של הטוב איננו הרע אלא האדישות. מפלגות המרכז מסמנות את עצמן כיריב הבעייתי ביותר של החברה הישראלית, אשר מסכן בעיקר את החוסן של ישראל.

הכותב הוא ראש המכללה למדינאות ומועמד רשימת הליכוד לכנסת במחוז ירושלים