בשבע מהדורה דיגיטלית

שירת האזינו - סיפור לילדים

ביום שני נחגוג לסבא שלי בר מצווה בכותל.

עדי דוד , י"א בשבט תשע"ט

שירת האזינו
שירת האזינו
איור: עדי דוד

אנשים בדרך כלל לא חוגגים בר מצווה בגיל 86, אלא אם הם רק עכשיו התגיירו או שלא ידעו שהם יהודים.

סבא שלי נולד למשפחה דתית, אך בכל זאת מעולם לא ציין בר מצווה, ובאופן כללי היה פטור עד עכשיו מרוב המצוות.

סבא נולד חירש. הדיבור שלו מובן רק למשפחה הקרובה, לאנשים שהתרגלו להגייה המוזרה של מי שמעולם לא שמע צלילים. לפי ההלכה חירש פטור ממצוות, ולכן לסבא אף פעם לא חגגו בר מצווה. לפני כמה שנים סיפר לו הרופא על שתל מיוחד שאולי יאפשר לו לשמוע. סבא חשש משינויים ומטיפולים חודרניים, אז הוא סירב לעבור את התהליך שאולי יחזיר לו את השמיעה שאף פעם לא הייתה לו. אמא שלי ניסתה לשכנע, אבל סבא יודע להיות עקשן. ויתרנו לו.

את הקונצרט השנתי של המקהלה קבעו דווקא בשבוע שההורים שלי טסו לטפל בדודה אסתר. זו השנה החמישית שלי במקהלה, וסוף סוף קיבלתי קטע סולו ארוך במיוחד. מנצח התזמורת אמר שיש לי גוונים מיוחדים בקול, ונתן לי לשיר לבד שיר שלם. לאף אחד מילדי המקהלה לא נתנו לשיר שיר שלם לבד, אבל מה שווה קטע סולו מיוחד כשאין מי שיגיע לשמוע?! ההורים שלי לא יכלו להגיע, והאחים שלי קטנים מכדי לשבת זמן ארוך בקונצרט. איכשהו יצא שרק סבא היה פנוי, והגיע להופעה.

כמה התרגשתי לראות אותו בקהל. ידעתי שהוא לא שומע, אבל פעם הוא הסביר לי שהוא מרגיש את הרעד שיוצרים הצלילים ואת התנועה העדינה של גלי הקול באוויר. שרתי בשבילו. כל תו ותו. בכוונה שהוא ירגיש. למרות שאורות הזרקורים סנוורו, ניסיתי למקד בו את המבט שלי ושרתי מכל הלב. בשבילו. רק כשנגמר השיר הבחנתי בדממה שאחזה את הקהל. רגע שלם של שקט מתוח. ופתאום מחיאות כפיים ושאגות, והקהל נעמד על רגליו ולא נתן לי לרדת מהבמה ולהתכונן לקטע הבא. סבא עמד יחד איתם, וניגב את הדמעות.

למחרת הוא הלך אל הרופא והתעניין לגבי הטיפול המיוחד שאולי, רק אולי, יאפשר לו לשמוע את הנכד שלו שר. לקח הרבה זמן עד שהכינו שתל שמיעה והתאימו אותו לסבא. הוא ביקש במיוחד שאבוא איתו לרופא ביום שבו עשו את ההתאמות האחרונות. סבא ישב על כיסא, ומיד כשהרופא סיים לסדר עליו את המכשיר, העיניים שלו נפערו. הוא שמע. גם אני נהייתי מודע לכל צליל בחדר. לתקתוק השעון, לנשימות של כולנו, למכשיר מרוחק שצפצף ולציפור שצייצה על העץ בחוץ. את כל זה סבא שמע לראשונה, והצלילים המעטים האלה בלבלו אותו. האוזניים שלו עוד לא היו מוכנות לשמוע עושר כזה של קולות, בוודאי שלא שיר. גם אני הייתי נרגש וחרד מכדי להצליח להפיק צלילים בלי שהקול שלי ירעד. בגלל זה לא שרתי לו שם, במשרד הקבלה של הרופא, למרות שזה מה שתכננו וקבענו מראש.

עכשיו סבא שומע. הוא התרגל למכשיר ולקולות שסביבו, והוא כבר לא חירש. הוא חייב במצוות. ממש. מדאורייתא. ביום שני נחגוג לסבא שלי בר מצווה בכותל. הוא מתרגש כמו ילד להניח תפילין כחייב במצוות בפעם הראשונה, ואני מתכוון להכין לכבודו שיר מיוחד.