בשבע מהדורה דיגיטלית

להרבות בסייגים – או בחינוך?

הטור הקודם נגמר בשאלה לציבור: האם לקבוע שגם מסיבות באווירה חילונית כלולות באיסור שתייה במסיבות של גויים?

הרב אליעזר מלמד , י"א בשבט תשע"ט | עודכן: 07:18

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: הר ברכה

השאלה מהטור הקודם

בטור הקודם העליתי שאלה: רוב הסייגים שקבעו חכמים ביחס ליין של גויים כדי למנוע התבוללות ויציאה לתרבות רעה אינם מספיק יעילים כיום, מפני שרבים שותים משקאות אחרים.

גם האיסור לשתות משקאות אלכוהוליים אצל גויים ובמסיבות של גויים פחות מועיל, שכן תהליך היציאה אל ההתבוללות מתרחש דרך המעבר לחברה החילונית. השאלה: האם מכלל ההלכות וטעמיהן אפשר לקבוע שאסור לשתות משקאות אלכוהוליים במועדונים ובפאבים שאופיים חילוני, או שראוי יותר שלא לגזור אלא לחנך נגד שתיית אלכוהול שלא במסגרת של שמחת מצווה.

ביקורת על השאלה

לפני שאביא מקצת מהתגובות, כמה קטרגו על השאלה. יש שקטרגו בסגנון חרדי, היאך ייתכן שרב יתייעץ בציבור, הוא צריך להוביל את הציבור ולא ללכת אחריו. יש שטענו בסגנון תורני, אם השאלה הייתה מה המציאות בשטח או מה הם המצבים הבעייתיים שאותם ראוי לגדור - אזי טוב, אבל לא שייך לשאול את הציבור האם לכתוב שאין לשתות במסגרות חילוניות כהדרכה או כהלכה. וכי אימתי שמענו שהציבור שותף בשיקולי פסיקת ההלכה?

ראשית, השאלה נועדה בעיקר כדי לברר את המצב מנקודות מבט שונות. שנית, רבים מהקוראים בני תורה ומחנכים שדעתם חשובה. והעיקר שכך צריך לעשות גם בשיקולים של פסיקת הלכה, שכן כתב הרמב"ם: "בית דין שנראה להם לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג - צריכין להתיישב בדבר ולידע תחילה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בה או אין רוב הצבור יכולין לעמוד בדבר זה. ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה" (הלכות ממרים ב, ה).

אמרו חכמים (עבודה זרה לו, א-ב), שהמקור לכך שאין גוזרים גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה הוא ממה שנאמר: "במאֵרה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו" (מלאכי ג, ט). כלומר, אם הגוי כולו יכול לקיים את הגזירה - גוזרים, ואם לא - אין גוזרים. פירש רש"י: "מארה אתם נארים - אתם מקבלים עליכם גזירה בארור ובקללה ונאסר עליכם, ואחר כך אותי אתם קובעים - גוזלים, שאתם נהנים שוב מן הארורים", היינו ממה שאסרתם. נמצא שאם חכמים גוזרים גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, הם מחטיאים את הציבור.

מה עוד, שכאן אין ביכולתנו לגזור גזירה חדשה, אלא השאלה היא האם נראה ללומדים ולציבור שהגזירות הקיימות כוללות גם שתייה של אלכוהול בחברה חילונית.

תגובות מחכימות

רבים החכימו אותי מניסיונם האישי ובחוות דעתם השונות זו מזו. אצטט הפעם שתי תגובות שהולכות בכיוון אחד, וממנו אמשיך לבאר את תהליך תקנת הגזירות.

"אומנם הרב פנה לצעירים ואני כבר לא כל כך צעיר, ובטח לא מבלה במקומות כמו ברים, מועדונים וכו', אבל במשפחתי חלק מבלים, לצערי, מדי פעם. לעניות דעתי כדאי שההגדרה תהיה הדרכה ולא הלכה. כך יהיה לצעירים קל לעכל את זה. וממילא הלכה לא כל כך תועיל, שכן תמיד ימציאו לעצמם כל מיני פלפולים למה כן מותר לשתות ולשמוח וכו'. עוד כדאי להוסיף סיבות מלבד הוללות וליצנות, כמו הנזק הבריאותי שבהתרגלות לשתיית אלכוהול. כמו גם סיבות מוסריות, ששכרות מובילה לקטטות, דקירות ותאונות דרכים. וכן להדריך את מי שכן מחליט לצאת לבלות, לשתות מעט ולאט וכו'".

תגובה נוספת: "לעניות דעתי, אין תועלת כלל לכתוב כי אסור לשתות משקאות אלכוהוליים בברים ובמסיבות בעלות אופי חילוני... אדרבה, בדומה למה שהרב כתב, פעמים שהצבת גדר קיצונית מרחיקה ואינה מקרבת, ובמקרה דנן קביעת איסור עשויה להביא להתעלמות מן הכתיבה הרבנית בנושא הזה כליל. אם להציע איזושהי הצעה, עולה בעיניי רעיון כי כדאי לחזק את ההקפדה על כשרות המאכלים כאשר נמצאים בסביבה חילונית, ולהדגיש שהלכות כשרות המאכלים דורשות לימוד מיוחד למי שנמצא בסביבה חילונית. כמו כן להגביר את קיום המצוות ולא לשכוח אף פעם לברך ברכות ראשונות ואחרונות, ואולי אף לברך בקול מעט, כדי להדגיש את הזהות הדתית".

מחלוקת בית שמאי ובית הלל

אמרו אנשי כנסת הגדולה שלושה דברים: "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה" (אבות א, א). הסייגים אכן גודרים את ישראל מלעבור על איסורי התורה, השאלה היא האם טוב להרבות בסייגים או שעדיף להשקיע יותר בחינוך ובהדרכה ופחות בקביעת איסורים. בשאלה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל. בית שמאי נטו להקפיד ולהחמיר, וסברו שכדי לבצר את שמירת התורה יש לקבוע סייגים וגזירות נוספים. ואילו בית הלל נהגו בענוותנות וסברו שעדיף להתאמץ בחינוך ולהקל ולמעט בגזירות, שכל המוסיף גזירות יותר מדי גורע ומרחיק את הציבור הרחב משמירת המצוות. בדרך כלל נפסקה הלכה כבית הלל, שהיו מרובים ודבריהם התקבלו יותר בעיני אלוקים ואדם. וכפי שאמרו חכמים: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל... יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם, והלכה כבית הלל... מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג, ב).

אולם פעם אחת, באסיפה מתוחה מאוד בעליית ביתו של חנניה בן חזקיה, נחלקו תלמידי בית שמאי עם תלמידי בית הלל, וכשעמדו למניין נמצאו בית שמאי מרובים, ושמונה עשרה גזירות גזרו באותו יום. רוב הגזירות עסקו בהוספת גדרים בדיני טומאה וטהרה, בעיקר בדברים שפוסלים את התרומות שהיו הכהנים אוכלים בטהרה, אולם באותה הפעם גזרו גם על יין, פת ושמן של גויים (שבת יג, ב; יז, ב, עבודה זרה לה, ב).

על הגזירות הללו אמר רבי אליעזר שנטה לבית שמאי: "בו ביום גדשו את הסאה", כלומר קבעו סייגים במידה יפה וטובה, לגדור את העם מעבירות. ורבי יהושע שהיה מבית הלל אמר: "בו ביום מחקו אותה", כלומר גזרו יותר מדי גזירות שקשה לציבור לעמוד בהן, ומתוך שעוברים על גזירות חכמים נגררים לעבור גם על איסורי תורה (ירושלמי שבת א, ד; רש"י שבת קנג, ב). לפני שנספר מה אירע לאותן הגזירות, נספר מעט על אותה אסיפה.

סיפור האסיפה בעליית הבית

על חנניה בן חזקיה, שהאספה התקיימה בביתו, אמרו: "ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלוש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה ודרשן". כפי הנראה מעת לעת עלו חכמים לבקרו כדי לדון בדברי תורה, ופעם אחת כשהתעוררו דיונים עקרוניים "נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום". ואף שבדרך כלל בית הלל היו מרובים, ייתכן שבאותה אסיפה היו מבית הלל שהצטרפו לבית שמאי, אולי מפני שחנניה נטה לבית שמאי, וכך נגזרו הגזירות כדעת בית שמאי (משנה וגמרא שבת יג, ב).

אמרו בירושלמי: "אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל (מפני המתח הנורא שהתעורר וכמעט הגיע לשפיכות דמים)... תנא ר' יהושע... תלמידי בית שמאי עמדו להם מלמטה והיו הורגים (לשון גוזמא) בתלמידי בית הלל" (שבת א, ד). היינו שתלמידי הלל ראו שתלמידי שמאי מרובים מהם, ורצו לצאת ולבטל את האסיפה לפני שיעמדו למניין ותתקבל הכרעה כבית שמאי. אבל תלמידי שמאי "נעצו חרב בבית המדרש", לבטא את חומרת הדבר מבחינתם, שאין יוצא ואין בא ומוכרחים להכריע. רבו חכמי בית שמאי ונחתמו הגזירות כדבריהם, ובתוך הגזירות גזרו גם על יין, פת ושמן (שבת יז, א-ב, רמב"ם בפירוש המשניות, ראב"ן, חתם סופר שם. ועי' ירושלמי שבת א, ד, שיש סוברים שמלכתחילה פת ושמן נגזרו בהסכמה).

גורלן של הגזירות הללו

למרות שככלל היו בית הלל מרובים, ורוב זה התרחב במשך הדורות, לא ביקשו חכמי בית הלל לערער על תוקפן של הגזירות שהוכרעו לפי בית שמאי, הואיל והתקבלו באופן נחרץ תוך מסירות נפש (עבודה זרה לו, א).

אומנם בפועל, בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הטהרה בישראל, רוב שמונה עשרה הגזירות בטלו מאליהן. לא זו בלבד אלא שהתברר שהיה מקום לחששם של חכמי בית הלל, שכן בפועל רבים מישראל לא עמדו בגזירת השמן: כמאתיים וחמישים שנה לאחר קביעת האיסור, בתחילת ימי האמוראים, בדקו חכמים ומצאו שלא פשטה גזירת השמן ברוב ישראל, ועמד רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי, ויחד עם בית דינו ביטל את גזירת איסור השמן. עוד אמרו בירושלמי (שבת א, ד), שפעמים שהניסיון לשמור על גזירת השמן הוביל לסכנת נפשות, הואיל והשמן נצרך מאוד, ופעמים שהיו עולים להר המלך כדי למסוק זיתים והיו הגויים הורגים בהם.

אף את גזירת הפת עמעם רבי, מחבר המשנה, ובעקבות דבריו התירו פת פלטר גוי. אומנם איסור היין נותר על כנו, ואף הוסיפו חכמים לאוסרו בהנאה, שמא ניסכו אותו לעבודה זרה. עוד הוסיפו ואסרו לשתות משקאות חריפים בביתו של גוי או בסמוך לחנותו.

הרי שהמסקנה העולה מדברי חכמים במשך הדורות היא שעיקר הגדר שחיזקו בפני התבוללות הוא על היין והאלכוהול, וממילא יש מקום להתלבט ביחס לשתייה במסגרת חילונית. אומנם, גם למדנו מהדברים שיש להיזהר מאוד בהוספת איסורים.

לתגובות: ravmel@gmail.com