אור אל מול הים הסוגר
אור אל מול הים הסוגרצילום: אסתר רוביאן, פלאש 90

השירה המופלאה של משה ובני ישראל מגיעה דווקא בשעה שבה הם ניצבים לפני מקום לא עביר וכשמאחוריהם המצרים ולהם אין לאן ללכת. בשעה הזו אומר להם משה 'ה' יילחם לכם ואתם תחרישון', דרישה כמעט בלתי אפשרית.

קריאתו של משה רבנו לעם ישראל אינה שלא יעשו דבר, מה שאולי היה ניתן להבין כהוראה שלא לבצע מעשה מעשי אלא להתפלל, אלא להחריש ולשתוק, כאילו אומר להם משה שהתפילה אסורה עליהם.

ברגעים שבהם לא ניתן להשתדל, שהרי הים לפניהם, ולא ניתן להתפלל, לא נותר אלא להיפתח לנוכחות וודאות אלוהית. ברגעים שכאלה כאילו יכולה התפילה "להפריע" בהיותה מציפה דאגות וצרכים, ובשעה שכזו הצעקה הופכת לשירה, הוודאות האלוקית מבררת עד כמה הכול לטובה והאדם מתרונן ושר.

בתורה רפ"ב מדריך רבי נחמן לחפש טוב בכל דבר, והטוב הוא הנוכחות האלוקית שמחיה כל דבר, ומתוך מציאת הטוב הזה נעשים ניגונים. עם מציאת הוודאות האלוקית הנפש מתרוננת, נסחפת ושירה בוקע מהגרון.

ניתן לתרגל זאת בחיינו היומיומיים. כאשר אנחנו בהמתנה בתור מורט עצבים נשאר רק להרגיש איך ה' איתך ומתוך כך אנחנו מפזמים שיר פנימי על הטוב שאיתנו.

הרב נחמני זצ"ל היה אומר על הפסוק במשלי "ומעדה בגד ביום קרה, חומץ על נתר ושר בשירים על לבר רע" שהשירה אמורה להיות פועל יוצא של לב טוב, לב שמצא טוב בחייו ובטוח בהימצאות ה' איתנו, הוא הלב ששר. בעוד התפילה היא הקריאה לעזרה השירה מבטאת ביטחון בטוב.

ומתוך כך כמה מילים על ט"ו בשבט המתקרב: ט"ו בשבט הוא 'טוב שבט'. הפסוק המפורסם הוא 'כי האדם עץ השדה', ובעוד העץ מבטא דבר חיובי הרי שבלא מעט מקורות היעד מבטא שלילה וגלות, וכאשר האדם ניצב אל מול יער גדול וחשוך המענה, כך אומרת הגמרא, הוא לכרות לנו מעצי היער עץ שממנו נכין גרזן שיסייע לנו לסלול לעצמנו דרך בתוככי היער עצמו ולהתגבר על חולשתנו ביער. המשמעות היא שביער עצמו נמצא הפתרון להתמודדות עם קשייו ואפילתו של אותו יער.

גם בנחש שאותו פגשנו בראשית העולם קיימת תופעה דומה. גם ברעל שבו אנחנו מוצאים את הנוגדן לארס עצמו, את הפתרון לצרה שמביא אתו הנחש עצמו. החולשה הופכת ליתרון בנחש כמו בעץ. אנחנו מוצאים וודאות דווקא בתוך האפלה ומתוך כך שואבים הרבה כוח שמביא אותנו לאותה שירה של אמונה וביטחון.