אי שם בשלהי שנות התשעים המאוחרות, כונסנו חבריי ואני ליד בית המדרש של המוסד החינוכי בו למדנו. נאמר לנו כי מתקיימת הרצאה מפי אחד, גל הירש.
למרות שהיו לנו הרבה דברים אחרים בראש, החלטנו להיכנס ולשמוע. אם לא יועיל ודאי לא יזיק.
הירש, בחור קומפקטי, לבוש מדי ב' מאובקים, עמד לפני ארון הקודש. בהיעדר כיפה, חבש לראשו את הכומתה האדומה, ביודעו כי המקום אשר עליו הוא עומד אדמת קודש הוא.
אני בוש להודות כי אינני זוכר דבר ולא חצי דבר מתוכן ההרצאה. אני כן זוכר שהירש דיבר אתנו בגובה העיניים, ולא היה זה עניין של מה בכך. כבר אז היה הירש קצין סיירת מעוטר, כזה שעשה קווים בלבנון כשאנחנו עשינו קווים במחברת. למרות מה שוודאי ניתן היה לצפות מהרצאה שכזו, לא התגנבו לדיבורו או להליכותיו אפילו שמץ גאווה או התנשאות.
באותו זמן דבריו נשמעו לנו כהדהוד רחוק מהעתיד. המושגים עליהם דיבר הוכנסו למגירה רדומה באחורי הראש, רק בכדי להתעורר ולבוא לידי ביטוי כמה שנים לאחר מכן, בהגיע תורנו לתרום את חלקנו.
לאחר מחדל מלחמת לבנון השנייה הושמץ הירש מעל כל במה. למען הסר ספק, אינני מזלזל לרגע בכאבם של אנשים אשר הטיחו ביקורת נוקבת ועניינית בהירש ובתפקודו. אך לצד ביקורת זו הופיע נחשול שיפוטיות עכור, אשר בקושי רב ניתן היה לחלץ ממנו דבר-מה בעל ערך צבאי לשם הפקת לקחים.
ערב-רב של עסקנים צבאיים, ביטחוניסטים מטעם עצמם וגיבורי-מקלדת ערך להירש משפט שדה מעל דפי העיתון ובאתרי החדשות. אנשים אשר מעולם לא אחזו בנשק הרהיבו עוז לבקר את הירש כמפקד, כלוחם, כאדם. הייתה זו תקופה קשה, בה כל "מאן דאמר" היה רשאי לחבוט בהירש כאוות נפשו בתמיכה ובעידוד של הממסד, במסגרת מה שכמעט והפך לספורט הלאומי.
מה לא אמרו על הירש.
הטיחו בו כי זנח את עקרון הפשטות וכי תפיסת הקרב המורכבת שלו, שלקתה, לכאורה, בתחכום יתר, הובילה לכך שהפקודות לא חלחלו כראוי לדרג הפיקוד הטקטי. אמרו עליו שהאסטרטגיה שנקט הייתה מנותקת מהקשר, כמעט אוטיסטית.
במילים אחרות, המקצועיות של הירש הייתה גדולה על צה"ל דאז בכמה מידות. ככה זה שאתה היחיד במטכ"ל שאי-פעם פתח ספר היסטוריה צבאית . תחושה של בדידות. אותו דבר קרה גם לאסא קדמוני ביום הכיפורים.
עם התגברות תוקפו של הקטרוג, גויסו אפילו יתרונותיו הברורים של הירש כקצין בעל יכולות אנליטיות וכושר ביטוי גבוה על מנת לנגחו בפרהסיה.
רבים שכחו כי תורת הלחימה שהנחיל הירש לצה"ל, בדמות ה"נחילים" וה"השתבללות" הכה מושמצים, היא זו שריסקה את הטרור ביו"ש במבצע חומת מגן. ללא תפיסתו המקורית של הירש, סביר להניח שצה"ל היה ניגף בסמטאותיהם הממולכדות של מחנות הפליטים עסכר ובלאטה, הרבה לפני מלחמת לבנון השנייה.
רבים מנושאי התפקידים הבכירים במערכת הביטחון כיום, אשר הובילו את הפשיטות על מחנות הפליטים שורצי המחבלים כמג"דים וכמח"טים, יכולים להעיד על יעילותן של הטקטיקות אשר הגה הירש.
רבים שכחו כי כמצביא התמודד הירש מול החיזבאללה: אויב מתעתע, מקצועי ונחוש, אשר ידיו רב לו בלוחמה פסיכולוגית. אויב חדור אידיאולוגיה ארסית שמקורה במדינה שיעית-איסלאמית בעלת עוצמה צבאית שאין להקל בה ראש.
בניגוד מוחלט לכל מקבלי ההחלטות במלחמת לבנון השנייה, הירש, שכבר ראה לא פעם את הלבן בעיניים של מחבלי החיזבאללה בזמן שירותו בדרום לבנון, הבין היטב מול מה הוא עומד. הוא לא הציב שום אולטימטום יומרני, הוא גם לא יצא בהצהרות אוויליות ללא כיסוי על מה שיעולל לצבא שמנגד ולעומד בראשו. כלוחם מנוסה, הוא מעולם לא זלזל ביריב.
רבים שכחו כי הירש, נוכח החידלון וקריסת המערכות בפרוץ מלחמת לבנון השנייה, נאלץ בעל כורחו למלא חלק גדול מהתפקידים המצויים בתחום סמכויותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, לעיתים אף כאלו הנמצאים הרחק בתחום סמכותו של דובר צה"ל. הירש היה המבוגר האחראי היחיד בשטח, וככזה, נתפס גם כאחראי הבלעדי לכישלון.
לאחר שפרש מצה"ל בפחי נפש ופנה לעסקים, עוד נחשד הירש בפלילים. עינוי הדין אשר התבצע בעניינו היה כל-כך שערורייתי, עד שלא הותיר כל ספק באשר לאינטרסים מאחורי הסחבת המכוונת. אין לי אלא לברך את הירש על אי-היבחרותו למפכ"ל. סביר להניח כי מי שלא רצה אותו במשטרה, יקבל אותו בכנסת, אולי אפילו כשר לביטחון הפנים.
אינני יודע מהו המצע של מפלגת "מגן" או מה מתכוון הירש לעשות בפוליטיקה הישראלית. אני רק יודע שסיפורו האישי של הירש מגלם בתוכו את סיפורם של כל-כך הרבה לוחמים ומפקדים, אשר נתנו את כל כולם ולא קיבלו דבר בתמורה, זולת בוז ולעג.
ובכן, לא עוד. הגיעה העת שבה אנשים טובים וערכיים כגל הירש ימצאו את מקומם הראוי להם בהנהגת המדינה.
הכותב שירת כלוחם בצה"ל ומשמש כיום כמתמחה במכון למחקרי בטחון לאומי (INSS). הדברים שנכתבו מביעים את דעתו האישית בלבד