אז מה הלאה? מחשבות על זיכרון השואה בישראל

לצערנו הרב ניצולי השואה הולכים מעמנו ותוך כעשור או שניים לא יוותרו בקרבנו אנשים שהיו "שם".

ד"ר תהלה דרמון-מלכה , י"ט בשבט תשע"ט

אוושויץ
אוושויץ
צילום: iStock

עבור רבים מאיתנו השואה איננה רק אירוע היסטורי מן העבר אלא חלק מהזיכרון המשפחתי האישי.

כאשר אני שומעת אנשים שמספרים את שעבר עליהם בשנות השואה אינני יכולה להימנע מן המחשבה על סבתי עליה השלום, שברחה עם אמה ואחיותיה מפריז הכבושה לאחר שליחתו של אביה, סבא רבא שלי, לאושוויץ.

עבורי, כדור שלישי, מהווה השואה חוויה נוכחת, כמעט קיומית, בהגדרת הזהות שלי את עצמי. אולם כאשר אני מתבוננת על ילדי ותלמידי אני מבינה כי עבורם חווית הלימוד על השואה ובעיקר זיכרונה שונות בתכלית מאלו שלי.

במדינת ישראל כיום ישנם שלושה ימים המצוינים בלוח השנה ומנציחים את השואה- יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכז' ניסן הוא הידוע מכולם. שני לו, המתקיים רק בקרב קבוצות מצומצמות הוא יום עשרה בטבת שהוגדר על ידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי לנספי השואה. היום האחרון והחדש מכולם הוא יום ה27/1 – תאריך שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ שהתקבל על ידי עצרת האו"ם כיום השואה הבינלאומי.

כל אחד מן הימים מייצג היבט מסויים מזיכרון השואה, ניתן לומר באופן סכמטי וגס כי שלושת הימים מיצגים את הזיכרון הישראלי, הזיכרון היהודי וזיכרון האוניברסלי של יום זה. אולם, האם יש לשאוף לאיחודם של ימי הזיכרון ליום אחד כולל? מצד אחד יגידו התומכים באיחוד כי ההתפזרות על פני לוח השנה מפחיתה את עוצמתו של כל אחד מן הימים, וחמור מכך, מפרידה בין קבוצות שונות בחברה היהודית והישראלית. מצד שני, נדמה כי דווקא הריבוי מכיל בתוכו אמירה מעניינת על אפשרות היותו של זיכרון השואה דינמי ומשתנה.

השנה נציין שמונים שנה לתחילתה של מלחמת העולם השנייה, מלחמה שלא היתה נוראה ממנה בתולדות האנושות המתועדת. אם כי מספר הקורבנות הסופי בה אינו ברור עדיין, ההשערות הן שבין 50 ל60 מיליון בני אדם קיפחו בה את חייהם, מיליונים נוספים נפצעו, נעקרו, התייתמו, איבדו את רכושם וגם את דעתם.

היו אלה "תוצרי לוואי" של המלחמה הגדולה ביותר שהתקיימה בעולם, נמשכה כ5 שנים והתקיימה בחזיתות רבות בו זמנית. השואה היהודית, שהתקיימה בשנות המלחמה, היוותה בעיני רבים הקצנה והחמרה של זוועות שנעשו גם לאחרים בשנות המלחמה, זאת בעקבות הפיכת רצח היהודים למטרה שעמדה בפני עצמה ונשענה על אידיאולוגיה אנטישמית. עד כאן אין כמעט ויכוח, הדיון במדינת ישראל החל כאשר נדרשו מנהיגי המדינה, נציגי ארגונים, הרבנים הראשיים וגם אנשים פרטיים לענות לשאלה- מה, כיצד והיכן להנציח את השואה?

שאלת זיכרון השואה נידונה בארץ ישראל עוד במהלך שנות ההשמדה עצמה. מרדכי שנהבי, חבר קיבוץ בית אלפא שבעמק יזרעאל, פרסם בשנת 1942 קוים להקמת מפעל עם שהפך ברבות השנים למוסד "יד ושם":

"בניין זה, עליו להיות מונומנטאלי. עליו לתת ביטוי לגודל השואה שבאתנו ולשמש אות לדורות לכוח-הרצון לקיום שחי בעם. עלינו לתת ביטוי כזה... שבאופן טבעי יוביל את המבקר אל רעיון הגאולה-הגשמה, אל הנעשה בארץ" כפי שניתן לראות כבר בשלב מוקדם זה, עוד בטרם הסתיימה השואה ולפני הבנת התמונה המלאה, נכרך זיכרון השואה בלקח שיש לקחת מאירוע מזעזע זה- הציונות והשיבה לארץ היתה לדידו של שנהבי הלקח היחיד שיש ללמוד- בהעדר חבל ארץ בטוח עבור היהודים ועצמאות מדינית, אירוע כמו השואה יכול להתקיים ואף להישנות. בשאלת לקח השואה התחבטו רבים תוך כדי התרחשותה, כך גם מנהיגים דתיים ראו בה אירוע שבא ללמד את עם ישראל דבר מה, למשל הרבי מסאטמר שראה בשואה עונש ולקח על הציונות.

שני הלקחים שהובאו לעיל מייצגים במידה מסוימת את האופן שבו נלמדה השואה בשנים הראשונות להתרחשותה: כאירוע זיכרון טראומטי שהלקח ממנו חייב היה להיות ברור ובא לידי ביטוי במציאות באופן מדויק. עשייה ברורה ששללה, לעיתים במפגיע לעיתים ברמיזה, דרכים אחרות של זיכרון ולקח.

נדמה, כי ניתן להבין את הנטייה לקשור בין זיכרון השואה לחיים הקונקרטיים כנובע במידה רבה מהזעזוע העמוק של אלה שחוו אותה באופן ישיר. הגודל, העוצמה הבלתי נתפסת, הכאב על אובדן המשפחה האישית החורבן שחוו רבים מבני העם היהודי הוביל לתחושה שיש לעשות פעולה ממשית עם הזיכרון, ובעיקר לאור החשש כי עם הזמן ידהה הזיכרון. איסוף שמות, עדויות, פריטים, וחפצים, הליכה פיזית למקומות ההשמדה ויצירת מרחב בו ניצולי השואה יכולים לחלוק את סיפורם, הן פרקטיקות משמעותיות באופן בו אנו, הדור השני והשלישי זוכרים את השואה.

אולם כעת, כשבעים שנה אחרי המלחמה עלינו להכיר בכך שזיכרון השואה משתנה. לצערנו הרב ניצולי השואה הולכים מעמנו ותוך כעשור או שניים לא יוותרו בקרבנו אנשים שהיו "שם". כבר היום בפרויקט "זיכרון בסלון" שיזמו צעירים ישראלים, שחשו שהזיכרון הולך ונשחק, מוזמנים לספר את סיפורם אנשים בני הדור השני ולא הוריהם בני הדור הראשון.

גם אתרי המחנות בפולין הולכים ומתבלים עם הזמן, שיני הזמן אוכלות בהם במלוא פה, ואין פלא אם כן שבמטרה לשמר את מה שניתן מורחקים המבקרים מן המוצגים תוך יצירת חלל מוזיאלי מנוכר. אחד ביטויים הבולטים לצורת הזיכרון הקונקרטית הם נסיעות בני הנוער לפולין. כיוון שרבות נכתב על המסע לא נציין כאן את ההיסטוריה של המסעות, אולם נקודה משמעותית העלו באזני מחנכים מלווי מסעות והורים לילדים שיצאו למסע היא התחושה כי בניגוד להכנה הרבה שישנה לפני היציאה למסע- הכנה שבעיקרה נוגעת להיבטים ההיסטוריים של השואה, ובניגוד לשיח האמוציונלי שמתקיים במהלך המסע, לאחר השיבה לארץ לא נעשה עיבוד חינוכי משמעותי העוסק בשאלה מהם הלקחים השונים והמורכבים שיכולים להילמד מהשואה וזכרונה בימינו אלה.

וכך, נותר המסע מנותק מהשיח האזרחי שיכול היה להתקיים בנוגע ללקחי השואה השונים והמגוונים. מסעות בני הנוער לפולין במתכונתם הנוכחית מהווים ניסיון לשמר בכל זאת את צורת הזיכרון הישירה, אולם נדמה כי מרחק הזמן דורש מאיתנו חשיבה כיצד יש לעצב את הזיכרון כעת, בהעדר הקירבה האישית הכואבת.

בניסיון למצוא תשובה לכך אני מתבוננת על האופן בו התעצב זיכרון אירוע שבר יהודי אחר- חורבן בית המקדש והיציאה לגלות. החורבן התקבע ברצף הזיכרון היהודי כאירוע קונקרטי, עם תאריך ספציפי בלוח השנה, עם פרקטיקות פיזיות ברורות- צום, ישיבה על הקרקע, התכוננות של שלושה שבועות קודם לצום.

אולם בה בעת הועלה תשעה באב לרמת הסמל, חורבן הבית הפך לאירוע מכונן ובעל משמעות הטומן בחובו דרישה להתבוננות פנים יהודית ואף להתבוננות אישית.

אין דרישה מאיתנו לעלות להר הבית ולראותו בשיממונו על מנת לחוות את החורבן, להיפך- כל אדם מתכנס לביתו פנימה ונמנע עד כמה שניתן ממפגש חברתי עם אחרים באופן המזמן התבוננות פנימה ועיסוק בשאלת הלקח האישי-חברתי. חורבן הבית הפך מאירוע היסטורי קונקרטי לאירוע סמלי בעל מגוון משמעויות- מי שיחפש בתלמוד את צירוף המילים "לא חרבה ירושלים אלא בשביל" יגלה מגוון תשובות לשאלה מדוע חרבה ירושלים. החל מביטול תורה, דרך אי עשיית דין צדק וכלה בשנאת חינם הידועה לכל. המגוון מאפשר לתרגם את האירוע הקשה שהתחולל במציאות לכזה שמאפשר פירוש ואף דינמיות בזיכרון.

נדמה לי כי הגיע העת להתחיל לחשוב על זיכרון השואה כמהות דינמית, מורכבת ומשתנה המושתתת כמובן על למידת הפרטים ההיסטוריים שהובילו להתרחשותה ואפשרו לעם שלם להאמין כי זכותם להשמיד עם אחר, אולם בה בעת גם כאירוע בעל היבטים סמליים רחבים המתעלים אף למעלה מן המעשה הקונקרטי. אינני יודעת עדיין מהו אותו זיכרון שכדאי שיתעצב, אולם בעודי רואה את ילדינו ונערינו מאבדים עניין בזיכרון השואה אין לי אלא לחוש כי חובה עלינו לשנות את השיח.

נדמה כי שלושת ימי הזיכרון שנוכחים בלוח השנה זה לצד זה, שאינם מבטלים זה את זה, מזמינים אותנו לחשוב על זכרון השואה ולקחה באופן מורכב ורב פנים.

הכותבת דר' תהלה דרמון מלכה, ראש תכנית גוונים במכללת הרצוג ומדריכה פדגוגית בעמותת יסודות שבמכללה. מחקרה עוסק בשאלות של זיכרון והנצחה של נעדרים בעקבות השואה.