מה הוא יחשוב עלי?

בנים ובנות חושבים בצורה שונה, זה לא סוד, אבל איך מגשרים על הפערים האלה בדייטים? נחמה ביטקובר בסיפור חדש.

נחמה ביטקובר , כ"א בשבט תשע"ט

דייט, זוג,
דייט, זוג,
צילום: ISTOCK

קוקס? או קוקו?

קוקס זה יומיומי... כזה שעושים כשממהרים לאוטובוס... לא מספיק בשביל דייט...

קוקו זה הרבה יותר יפה... מדגיש את מבנה הפנים שלה... מצד שני, קוקס משדר משהו ענייני, נוכח, שנראה לה יותר מתאים לדייט ראשון.

אז אולי בכל זאת קוקס?

עדי התבוננה בהשתקפות שלה בביקורתיות.

ממש לא קוקס. היא צריכה להפסיק עם זה לגמרי. זה פשוט לא מחמיא לה.

היא תלך על קוקו ויהיה בסדר, החליטה.

חמושה בהחלטיות הזו היא לבשה את המעיל הירוק (בדיוק בצבע של העגילים, וגם של הגרביים) וירדה למטה.

ברק אמור לאסוף אותה עוד 3 דקות.

כשהגיעה למטה הוא כבר חיכה. עדי רשמה נקודה לזכותו, ואז הכפילה אותה, כשהרוח פרעה את שערה וסמקה את לחייה. מזל שהיא לא צריכה להמתין אפילו דקה ברוח הזו.

היא חייכה אליו, וניסתה לפתוח את הדלת של הרכב.

שלא נפתחה.

היא ניסתה שוב.

עדיין לא. בטח בגלל הרוח.

היא דפקה על החלון. מסמנת בידיה תנועה של חוסר אונים, שגרמה לה להרגיש ממש טיפשית.

למה היא לא מצליחה לפתוח את הדלת הזו? מביך ממש.

ברק יצא מהרכב ופתח בקלילות את דלת המושב שליד הנהג.

"הכל טוב?" הוא שאל. "החלטת לא לאכול צהריים כי אמרתי לך מראש שהולכים למסעדה?"

"דווקא אכלתי. שניצל ופתיתים עם סלט ירקות. בשתיים בצהריים. פשוט ברוח הזו... והאמת, יש לי איזה קטע כזה עם דלתות שאני לא תמיד מצליחה לפתוח... בלי סיבה ברורה. פשוט לא הולך לי... אבל חוץ מזה, אני די חזקה. שיחקתי בליגת הנשים של בתי הכנסת. שנה אחת אפילו לקחנו אליפות..."

"וואלה".

"כן. אבל האמת שבכלל לא שיחקתי במשחק ההוא. ישבתי כל הזמן על הספסל... ושנה אחר כך, כששיחקתי, דווקא הפסדנו..."

למה אני מספרת לו את זה? תהתה עדי לעצמה. זה סתם אוסף של פריטי מידע מיותרים.

אבל היא לא הצליחה לעצור בעצמה והמשיכה לפטפט כל הנסיעה.

אוף. הוא בטח חושב שאני פטפטנית חסרת שכל. למה אני לא מצליחה פשוט לשתוק לכמה דקות?

מגיעים. היא מצליחה לפתוח את הדלת של הרכב ולצאת החוצה בכוחות עצמה. יופי.

הם נכנסים למסעדה ומתיישבים.

"אני רק הולכת רגע לשטוף פנים, טוב?" היא חייבת. היא בטוח נראית מזעזע אחרי הרוח הנוראית הזאת.

היא לוקחת את הכסא אחורה ומתרוממת, ומתנגשת במלצרית שמאחוריה, ששומטת את כל הצלחות שפינתה זה עתה מהשולחן הסמוך. כשהדי ההתנפצויות שוככים כל העיניים במסעדה מביטות בה. עכשיו היא אדומה כולה, ולא רק מהרוח... איך? איך היא תחזור להסתכל לברק בעיניים?

***

ראיתי את עדי יוצאת מהבנין שלה.

היא הקדימה קצת. מזל שהגעתי קודם. שלא תחכה ברוח הזו.

היא דופקת על החלון. טיפה הסתבכה עם הדלת של האוטו.

אני צריך לבדוק אותה. את הדלת, לא את עדי. אולי כדאי לשמן שם את הצירים.

היה משהו משעשע בלפתוח לה את הדלת. "ברק בתפקיד הג'נטלמן". דווקא מוצא חן בעיני.

זרקתי לה בבדיחות "הכל טוב? החלטת לא לאכול צהריים כי אמרתי לך מראש שהולכים למסעדה?" אבל זה לא כל כך הצחיק אותה, נראה לי... אולי לבנות יש חוש הומור קצת שונה. לא יודע. אין לי כל כך הרבה ניסיון עם זה. בכל אופן, היא המשיכה לדבר כל הנסיעה. מה שדווקא מצא חן בעיני. אני לא הטיפוס הדברן, וזה נעים שהיא ככה מצליחה לתחזק את השיחה. גם מגניב שהיא שיחקה כדורסל. אהבתי.

הגענו למסעדה.

היה די מלא, מזל שהזמנתי מקום מראש.

התיישבנו, ועדי רצתה לקום בשביל ללכת לנוחיות. זה אני יודע שזה קטע של בנות. קצת מוזר, אבל ככה זה. איך שהיא קמה, באה מאחוריה מלצרית עם ערימה של צלחות שהפכו להיסטוריה ב30 עשיריות השניה הבאות.

מסכנה עדי. ממש לא נעים לה. איך היא התחילה להתנצל. היא חמודה כשהיא מתנצלת ככה, קצת אדומה, אבל עדיף שתהיה רגועה ושמחה. בכל אופן, זה ממש לא היה באשמתה. המלצרית צריכה לשים לב לאן היא הולכת... במיוחד כשיש כזה עומס במסעדה...

הזמנתי פיצה. עדי הזמינה משהו מוקרם עם פטריות.

הפיצה לא היתה מהטובות שאכלתי. בואו נגיד.

זה הצחיק את עדי. היא אמרה שככה זה בבתי קפה. הפיצות לא משהו.

אמרתי לה שבדייט הבא נלך לאכול שווארמה, וזהו.

זה הצחיק אותה עוד יותר.

חוש הומור מוזר יש לבנות.

אבל אם היא צוחקת, היא שמחה, אז הכל טוב.

מה היא לבשה? משהו כחול אולי? לא יודע... עוד שניה גם תצפי שאני אשים לב לצמה שהיא עשתה...

**************************

כן, מבוסס על כמה וכמה סיפורים אמיתיים...

לפעמים אנחנו כל כך מסתבכות עם מה יחשבו עלינו, ומה יגידו, וזה גורם לנו להסתבך יותר ויותר...

לכל אחת מאיתנו יש את הפינות של ה''חוסר הבטחון'' שלה: בתסרוקת, בדוסיות, במראה, במקצוע, בלימודים, נעצור כאן:)

והרבה פעמים בדייט זה מועצם ובא לידי ביטוי,דווקא כי מדובר במקום חדש, עם מישהו שחשוב לי שיתרשם לטובה. לפעמים זה גורם לנו לדבר המון, ולפעמים דווקא לשתוק, לפעמים להיות במקום ביקורתי, לפעמים במקום מרצה ולפעמים דווקא במקום שמשדר המון החלטיות וביטחון, כדי לחפות על החוסר.

אצל כל אחת זה בא לידי ביטוי אחרת...

אז מה עושים?

אני חושבת שאחד הדברים שהכי עוזרים להיות במקום יציב ורגוע יותר - זו ההבנה שזה לא באמת בידיים שלי... הרושם שאעשה על הבחור ותכל'ס - ''מה יחשבו עלי?'' ו"האם זה יצליח?" - אלו דברים שהקב''ה מנהל, ובאופן הכי טוב שיכול להיות כדי שלי, בת יקרה כל כך, יהיה פשוט טוב...

אני לא לבד פה. יש בדייט שכינה שנמצאת יחד איתי. ומשמים עוזרים לי, תומכים ומסייעים...

אני עושה את ההשתדלות שלי (- ואצל כל אחת הגבולות הם אחרים -) לבוא, להראות טוב (יש מי שלבוא עם נעליים ולא יחפה זו ההשתדלות שלה, ויש מי שלהתאפר ולעשות תסרוקת...) לשתף, לדבר, לזרום בנחת. איך שמתאים לי, במה שאני יכולה... ויש פה מישהו איתי, שיעזור לזה לצאת הכי טוב שאפשר.

בסיפור הזה, גם כיף לראות שהביקורתיות שלנו על עצמנו - היא לא נחלת כל העולם.

ולא פעם הבחור מסתכל אחרת לגמרי על ה''פאדיחות'' שלנו. לגמרי לגמרי אחרת.

פורסם בעלון ''קרוב אליך''

* הכותבת היא ראש מכון עומק הקשר - מכון העוסק באימון רגשי לקראת נישואין