הונאה כלה – ביקורת טלוויזיה

מעודד לראות תוכניות כמו 'זמן אמת' של אסף ליברמן, שמביא מזווית ימנית אותנטית סיפורים כמו זה של הנשים שגילו שהן נשואות לשב"כניקים

יוני רוטנברג , כ"ה בשבט תשע"ט

רגעים מצמררים וקורעי לב. ריקי אייל בסרט 'נשואות לשב"כ'
רגעים מצמררים וקורעי לב. ריקי אייל בסרט 'נשואות לשב"כ'
צילום מסך

האירועים המתוארים בסרט 'נשואות לשב"כ' ששודר השבוע בתוכנית 'זמן אמת' של כאן 11 אירעו לפני שלושים שנה.

מדוע הם לא סופרו בתקשורת עד היום? ראשית, בגלל שהמתנחלים היו נתינים חסרי זכויות בעיני התקשורת במשך כל השנים. במובן הזה מאוד מעודד לראות תוכניות כמו 'זמן אמת', כשאסף ליברמן בישרות נדירה מביא פעם אחר פעם סיפורים מזווית אותנטית של מתנחלים. אבל גם העיתוי – הפולמוס הגדול סביב לגיטימיות פעילות השב"כ – נראה לא מקרי. את כל התובנות מהסרט הזה ראוי לקחת אל מהדורות החדשות של היום, ולהפנים שבהחלט ייתכן שהשב"כ יורד לחייהם של חפים מפשע למען מטרותיו שלו.

הרבה רגעים מצמררים, קורעי לב ומדהימים היו בתוכנית. ובכל זאת, מכולם, משפט אחד שנאמר בפנים עייפות ובקול מונוטוני נגע בשורש כל העניין: "השירות מואשם באופן מסורתי בשיטות חקירה כאלה ואחרות, שאולי נאותות ויאותות לראייתם מול אוכלוסייה ערבית, אבל לא נאותות ויאותות מול אוכלוסייה יהודית. וזה כמובן גם לא נכון וגם מעוות, מפני שטרור הוא טרור". כך יושב לו מר יעקב פרי בחולצת הגולף השחורה, המסורתית אפילו יותר מההאשמות נגד השירות, ומציע את שורש המחלוקת.

אין ספק שכל מדינה חפצת חיים חייבת גוף חשאי, שפועל במרחב חסר גבולות. העולם, ובמיוחד המזרח התיכון, לא בנוי רק מאנשי חוק שוחרי צדק, אלא גם ממטורפים חסרי מעצורים שיעשו הכול כדי להרוג ולפגוע. נגדם אתה לא יכול להסתפק בחיילים ושוטרים שהמצלמה עוקבת אחרי כל צעד שלהם, ושאם יסטו מהנהלים יעמדו לדין. המדינה חייבת להחזיק ארגון פשע פרטי משלה, וזה כלל לא כינוי גנאי.

הבעיה מתחילה כשהגבולות המאוד מסוימים שבהם אמור הארגון לפעול, מתרחבים אל מעבר לצורכי הקיום של המדינה. מערכת אכיפת חוק שפועלת בניגוד לחוק היא קץ הדמוקרטיה. לא כמו בביטוי השחוק שהשמאל אומר על כל שופט שמרן שממונה, אלא קץ אמיתי. לכן כשפרי חושב ש"טרור הוא טרור", באבחנה גולמית שמתאימה יותר לסיסמת בחירות מאשר לשיטת פעולה של גוף ביון נחשב, אזי הסכר נפרץ ואין מי שיגן על אזרחי ישראל מפני מי שאמור להגן עליהם.

לפי המתואר בסרט, במרחב של היישוב קריית ארבע בלבד פעלו כ-20 סוכנים. הסוכנים האלה התסיסו, הסיתו וביצעו בעצמם פעולות אלימות נגד ערבים. אם ננסה לשער כמה תושבים בכלל היו בקריית ארבע באותה תקופה, וכמה מהם יזמו פעולות אלימות נגד ערבים, נגיע למסקנה ההזויה שרוב היקף הפעילות היה שייך בעצם לשב"כ בעצמו. האמת, לא מפתיע כשנזכרים באבישי רביב, שכיכב גם הוא בסרט. זו התוצאה של הנחת העבודה של פרי – טרור הוא טרור, ולכן בוא נדפוק מסמר קטנטן עם פטיש 10 קילו ונחריב את כל הקיר.

ויש עוד נקודה שצפה ועולה שוב ושוב בסרט, וגם באירועים האחרונים סביב ישיבת 'פרי הארץ' פגשנו בה. השב"כ ואנשיו נתפסים פעם אחר פעם בחצאי שקרים ומניפולציות, ולעיתים אף בשקרים שלמים. פרי עצמו אומר בסרט שהשירות לא מתערב בענייני הזוגיות והנישואין של הסוכנים, ורגע לאחר מכן מספרת ריקי אייל, גיבורת הסרט, כיצד השב"כ גייס פסיכולוג שישכנע אותה להישאר עם בעלה הסוכן. גם תגובת השב"כ המופרכת, "מקרה בודד לפני שלושים שנה", מתגלה כבדיה כשבסרט מדברים על חמישה מקרים לפחות. האמת, שגם את זה אני לא מגנה. חשוב שיהיה גוף חסר גבולות, שישקר ויוליך שולל את כל אויבינו. את הרמייה הגדולה שביצע אלי כהן בסוריה אנחנו מעלים על נס. אבל כשזה מתהפך כלפי החברה הישראלית עצמה, וכשאנשי הצללים יוצאים אל האור וממשיכים להתנהל באותה צורה, זה פסול ומכוער.