פאר תחת אפר

מריבות בין חסידויות ואינסוף מכשולי ביורוקרטיה הוכנעו לפני כמה שבועות, אז החלו עבודות השיקום של בי"כ 'תפארת ישראל' שברובע היהודי

יוסף ארנפלד , כ"ה בשבט תשע"ט

השאיפה היא לבנות ביכנ"ס שיש בו ישן וחדש. תפארת ישראל היום
השאיפה היא לבנות ביכנ"ס שיש בו ישן וחדש. תפארת ישראל היום
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"בבית כנסת 'תפארת ישראל' היו מנורות בדולח שהשתלשלו מהתקרה, והיו ציורים של 'הוי עז כנמר, קל כנשר' וכו' שצייר ר' ניסן בק בעצמו בכישרון רב", מספר הרב ישראל אריאל, שגדל ברובע היהודי טרום מלחמת השחרור. "בתור ילדים ציורי הצבי והאריה משכו אותנו, יחד עם הניגונים והשירה החסידית. זאת הייתה חוויה שנטמעה חזק מאוד בנשמה".

משהו קורה ברובע היהודי בירושלים. המבקרים הרבים שפוקדים אותו בשנים האחרונות לא מחמיצים ביקור בבית הכנסת 'החורבה' ששוקם ושופץ לפני שנים אחדות. 'החורבה' הפכה לסמל של תקומת הרובע היהודי, לאחר שחרב במלחמת השחרור. אולם לא רבים שמים לב שבמרחק של פחות מ-100 מטרים משם נמצאים חורבותיו של בית כנסת מפואר אחר, 'תפארת ישראל', שנהרס אף הוא לפני 70 שנה. כעת לאחר סאגה כמעט בלתי נגמרת, החלה החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בירושלים בביצוע עבודות לשיקום ושחזור בית הכנסת.

לרגל תחילת העבודות בשעה טובה, שמתי את פעמיי אל העיר העתיקה כדי לעקוב אחרי תהליך הבנייה שצפויה להימשך כארבע שנים. למרות המיקום המרכזי, סמוך לישיבת הכותל ולחנויות המזון במרכז הרובע, חורבות בית הכנסת כמעט נעלמו מעיני הציבור ויחד איתן המודעות לקיומו, היות שהשטח היה מגודר ונסתר. הרצל בן ארי, מנכ"ל החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, שמנהל את הפרויקט, מלווה אותי וגם דואג להטעים אותי באווירה המיוחדת שהייתה בבית הכנסת. כך הוא מכנס למפגש נדיר בלב אתר הבנייה השוקק פועלים נמרצים את ראש מכון המקדש הרב ישראל אריאל ואת נגיד בנק ישראל לשעבר שמחה מנדלבאום, שהתפללו בילדותם בבית הכנסת, וכן את הרבנית ברכה סליי, תושבת ותיקה ברובע שבקיאה בהיסטוריה המקומית.

ניצחון על הצאר

בית הכנסת נבנה על ידי חסידיו של הרב ישראל פרידמן, האדמו"ר מרוז'ין, ונקרא על שמו. חסידים מספרים כי האדמו"ר תרם את הכסף לקניית המגרש בדחיפות, היות שאנשי הכנסייה הרוסית-פרבוסלבית עמדו לרכוש אותו כדי לבנות בו כנסייה. הצאר הרוסי ניקולאי הראשון, שעמד מאחורי ניסיון הרכישה, רתח מזעם כששמע שהיהודים הקדימוהו בשליחותו של רבי ישראל מרוז'ין, שבאותם ימים נאלץ להימלט מרוסיה מפניו, והכריז: "פעם נוספת ניצח אותי היהודי ישראל פרידמן". הרוסים נאלצו להסתפק ברכישת שטח חלופי מחוץ לחומות העיר העתיקה, הוא מגרש הרוסים המפורסם.

בניית בית הכנסת החלה בשנת 1857 ונמשכה שנים ארוכות, עד לשנת 1872, ומי שניהל את הבנייה בפועל ואף שימש כגבאי היה ר' ניסן בק, חסידו של רבי ישראל מרוז'ין. בית הכנסת היה המבנה הכי גבוה בעיר העתיקה. "חשוב לזכור כי באותה תקופה התקיימו רוב תושבי העיר העתיקה מכספי החלוקה. אנשים חסכו מפתם כדי לבנות את בית הכנסת, ובמקום לבנות בניין רגיל הם השקיעו בבניין שמתנשא לגובה של יותר מ-25 מטר, כדי שיהיה יותר גבוה מהמסגדים של הר הבית ובולט מעל שאר הבתים", ממחיש הרצל בן ארי. "זה לא היה לשם הצורך הפיזי של המתפללים. האמירה הייתה חד משמעית, שעם ישראל שב לארצו".

שמחה מנדלבאום מדגיש את החשיבות הרבה שהעניק האדמו"ר מרוז'ין לבית הכנסת. "הוא אמר שכאשר בית המקדש היה קיים, כל התפילות של היהודים עלו דרכו לשמיים. ואחרי שבית המקדש חרב, כל התפילות של היהודים עברו דרך 'תפארת ישראל'". לדבריו, השם 'תפארת ישראל' היה על הנייר בלבד. "אנשים אף פעם לא קראו לו כך, אלא בית הכנסת של ניסן בק 'ניסקע שול'. המיוחד בבית הכנסת היה הפאר, שתמיד אפיין את האדמו"ר מרוז'ין ומוסדותיו. האדמו"ר תמיד היה לובש בגדי פאר ונוסע בכרכרה מיוחדת במינה עם סוסים. לבית הכנסת הייתה צורה מיוחדת, ארון קודש מפואר, ניקיון נפלא ועזרת נשים מסודרת".

בית הכנסת תפקד היטב עד הימים של קום המדינה. למרות המיתוג הבלעדי של 'החורבה', מתברר כי שני בתי הכנסת שימשו כסמל ודוגמה במאבק של מלחמת השחרור. הם בולטים בכל תמונת נוף משמעותית ונראו כמעט מכל מקום אפשרי. על הגג של 'תפארת ישראל' מוקמה עמדת צלפים שלחמה נגד הלגיון הירדני, שהפציץ את בית הכנסת בתותחים. בתמונות שמראה לי בן-ארי שצולמו במהלך הלחימה, חור נפער בכיפת בית הכנסת וגם קירותיו כבר מנוקבים. לאחר מכן החליט מפקד הלגיון הירדני להחריב את שני בתי הכנסת כדי שליהודים לא יהיה לאן לחזור.

בגלל דוכן שווארמה

תושבי הרובע היהודי הנהיגו כמסורת בתשעה באב לומר קינות ולקרוא מגילת איכה בשני בתי הכנסת החרבים. בן ארי מתאר כי הייתה מחלוקת אם לבנות את בתי הכנסת או להשאיר אותם בחורבנם, כדי להראות מה חולל האויב. בסופו של דבר הוחלט לשחזר. לפני כ-11 שנים, בהחלטת ממשלה ובביצוע החברה לשיקום ופיתוח הרובע שהיא חברת ממשלתית תחת משרד השיכון, בנו את 'החורבה' כסמל ודוגמה. "לקח זמן וכעת הגיע זמנו של 'תפארת ישראל'".

למה רק עכשיו?

"שאלה מבישה. בושה לעם ישראל ומדינת ישראל ששולטים כאן, שלא הקימו מחדש את הבניין. בהתחלה נתנו לכל מיני גורמים, וגם עכשיו מתנהלים דיונים משפטיים כאלה ואחרים. במשך 51 השנים האחרונות, מאז שחרור העיר העתיקה, הייתה מדינת ישראל עסוקה בהרבה דברים. מה גם שקמו לא מעט בתי כנסת אחרים בעיר העתיקה. החורבה קדמה כי הייתה סמל עם הקשת ששוחזרה. לכן התחילו ממנה".

אומנם הוא מכהן בתפקיד רק שנתיים וחצי, אבל כשנכנס אליו גילה שהתוכניות של 'תפארת ישראל' מוכנות כבר חמש שנים והכול היה תקוע, היות שחנות שווארמה פלשה לתוך שטח בית הכנסת. "אם הייתי מחכה לפתור את כל הבעיות, גם עכשיו זה לא היה קורה", הוא מדגיש. "לפני שנתיים היה אמור להתקיים דיון בבית המשפט, ובגלל בעיות טכניות הוא נדחה שוב ושוב. אין ספק שהוא פולש. בתב"ע השטח מסומן כמבנה ציבור שאי אפשר אותו להפוך לשטח מסחרי. בית המשפט יכריע האם לפצות אותו. זה פרויקט לאומי".

לפני שבועיים התקיים טקס מרשים של הנחת אבן הפינה, אך בן ארי מגלה את אוזננו כי כבר פעמיים התקיים טקס הנחת אבן הפינה לבית הכנסת, הפעם האחרונה הייתה לפני ארבע שנים. "ההבדל בין מה שהיה קודם הוא שאז הייתה התחלת עבודת ארכיאולוגיה, ועכשיו נגמרו הסיפורים והתחילו העבודות בפועל". ואכן הסיור באתר הבנייה מאשר זאת.

כמעט שמונה חודשים של עבודות הכנה קדמו לתחילת הבנייה. העובדה שבית הכנסת ניצב בלב הרובע, שאינו עביר לרכבי עבודה רחבים וגבוהים, הופכת את הכול למורכב במיוחד. מאז תחילת העבודות ועד עכשיו, הוצאו יותר מ-4,500 טון של אבנים וחומר ממתחם בית הכנסת, והכול באופן ידני. במקום עובדים 30 אנשים בעת ובעונה אחת בעבודת כפיים. אי אפשר להכניס לשם מנוף או מערבל בטון.

כדי לשבר את האוזן, ביום שבו קיימנו את הריאיון יצקו במקום עשרות קובים של רצפה, כאשר מערבל הבטון מגיע עד לחנייה של הרובע היהודי ומשם משנעים אותו במנות קטנות מאוד בעזרת טרקטורונים אל אתר הבנייה. "מערבל בטון לא יכול להיכנס דרך שער יפו, בגלל התקרה הנמוכה בהמשך דרך. לכן אנחנו נאלצים להכניס אותו דרך שער האשפות, משם הוא נוסע נגד כיוון התנועה עד לחניון הרובע, כאשר לשם כך המשטרה חוסמת את התנועה. ביום אחד נכנסות ארבע או חמש משאיות וזה מבצע מורכב. בסייעתא דשמיא נתגבר על הכול ונמשיך להתקדם".

חלק מהמורכבות בעבודות השחזור כולל שילוב חלק מהשרידים המופצצים של בית הכנסת. "ב-67' נשארו מעט קירות, חלק נשארו וישומרו בתהליך שיקום בית הכנסת. נחפרו עשרה מטרים עומק, מתחת לפני הקרקע. הקיר הצפוני פורק לגמרי, כאשר כל האבנים המקוריות סומנו, כדי להשיב אותן למקומן בהליך השחזור".

לכשתסיים הבנייה, מי יתפלל בבית הכנסת?

"פחות מעניין אותי. התפקיד שלי הוא לבנות את בית הכנסת. כשנגיע לשלב הזה, מה שייקח לפחות עוד ארבע שנים, אני מניח שיהיו הנחיות מפורטות של מדינת ישראל". לדבריו אין זיקה בין המייסדים ובין השיקום והשחזור. "התכנון הוא על ידי משרד אדריכלים שמנסה לשחזר אותו אחד לאחד, עד כמה שאפשר. זה פרויקט של מדינת ישראל".

בושה לעם ישראל

הרבנית ברכה סליי לא גדלה בבית הכנסת, אבל מזה 40 שנה היא מתגוררת ברובע ונחשבת לתושבת ותיקה. כמו שאר תושבי הרובע, היא נהגה לומר קינות ומגילת איכה מדי שנה בתשעה באב בחורבת 'תפארת ישראל'. בית הכנסת נגע לליבה, והיא חקרה את ההיסטוריה שלו ואת הניסיונות לשקמו. בספר 'גבוה מעל גבוה' שהוציא מכון יד בן צבי היא כתבה מאמר על הניסיונות לשיקום הרובע היהודי בכלל ו'תפארת ישראל' בפרט.

"לאורך כל השנים לאחר מלחמת השחרור, הקהילה הספרדית נשארה מגובשת, כך שמיד אחרי מלחמת ששת הימים הגישו תוכנית לשקם את בתי הכנסת הספרדיים: רבן יוחנן בן זכאי, אליהו הנביא, האיסטנבולי ואחרים. יחד עם תורמים ובתמיכת הממשלה, הקהילה לקחה זאת על עצמה. המשקמים עשו חקירה יסודית בהיסטוריה של בתי הכנסת ושילבו בין חדש לישן. עד היום ההכתרה של הראשון לציון מתקיימת בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי".

לעומת זאת, מסבירה סליי, הקהילה האשכנזית התפוררה לרסיסים. הפרושים תלמידי הגר"א שבנו את החורבה – כבר אינם. "גם אצל החסידים יש פלגים שונים שהתפזרו ואין אף אחד דומיננטי שממשיך". אחרי מלחמת ששת הימים, הרב שטיגליץ, אביו של הרב ישראל אריאל, שאליו נגיע בהמשך, קיווה שתבוא קהילה של עשרות משפחות חסידיות לבנות שכונה חסידות מסביב לבית הכנסת אבל זה לא קרה.

צריך לזכור שעד מלחמת השחרור היו ברובע היהודי כ-50 בתי כנסת ובתי מדרש קטנים, מכל העדות והגוונים, ועוד כ-20 בשאר העיר העתיקה. "בתקופה הראשונה שאחרי מלחמת ששת הימים הממשלה הכריזה שתבנה את כל בתי הכנסת. בהמשך עשו חושבים וגילו שיש קהילות שנעלמו לגמרי ויש קהילות שעברו לעיר החדשה ולא רצו לחזור. ממי שנשאר ביקשו הוכחת בעלות, תוכנית אדריכלית והנדסית, גיבוש קבלן וצוות עובדים, ורק אז הוצע מימון של 25 אחוזים מהתוכנית. ישיבה ממוצעת לא מסוגלת להרים פרויקט כזה, לכן מעט מאוד בתי כנסת וישיבות שוחזרו", היא מצביעה על הבעייתיות.

סליי סוברת כי הרעיון להשאיר את בית הכנסת בחורבנו היה טוב לתשעה באב, "יותר מזה, בושה לעם ישראל". בסוף, בדחיפתו של שר השיכון דאז אורי אריאל, הממשלה לקחה אחריות על 'החורבה' ועל 'תפארת ישראל'. "גם זו לטובה", היא מציינת בסיפוק, "דבר בעתו מה טוב. אם היו מנסים אז, לא היה את הידע לשחזור מדויק ואת המהנדסים מרוסיה בעלי ידע הטכני לשימור עתיקות. כעת יכולים לבנות כמו שצריך".

הבא בתור: בית המקדש

הרב משה שטיגליץ זצ"ל, אביו של הרב ישראל אריאל יבלח"א, ראש מכון המקדש, היה חסיד של רבי יצחק מבויאן, נכדו של רבי ישראל מרוז'ין, שהנהיג אז את החסידות וירש את החזקה במקום. הרב אריאל עוד זוכר את הימים שהתפלל בבית הכנסת, בתור נער. "היינו הולכים ברגל להתפלל בכותל. אי אפשר היה להתפלל שם בגלל שהערבים היו מפריעים, וגם לא היה אפשר לקיים את קריאת התורה. לא הייתה במה או ספר תורה והיה אסור לתקוע בשופר. לכן היו מתפללים ב'חורבה' או ב'תפארת ישראל', ורק לתפילת מוסף היו יורדים לכותל", הוא נזכר באותה תקופה.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור העיר העתיקה, אביו החליט שהוא בונה מחדש את בית הכנסת. מיד כשנפתחה האפשרות, עזב את העיר החדשה ועבר לרובע היהודי עוד כשהיה חרב ברובו וחיפש דירה קרוב לבית הכנסת, כדי שיוכל לראות אותו מהחלון. מאז החל לפעול בעניין. בבית שלו יש עד היום מגירות מלאות בהתכתבויות עם טדי קולק, ראש העיר דאז, ועם שרי ממשלה בבקשה לבנות את בית הכנסת.

"חלק מהבעיה הייתה לעשות סדר בין החסידויות", מציין הרב אריאל, "כל אחד משך לכיוון שלו. ליוויתי את אבי בנושא עד אחרית ימיו. היה לו צער גדול שבית הכנסת לא נבנה, וכדי לממש את החזון הוא הזמין ציור ענק בגודל של קיר של בית הכנסת. כשהוא נפטר, החבילה עברה אליי. הייתי בא לנדנד לכל המנכ"לים שעברו פה. מה קורה, איך מתקדמים, כאשר ברקע נמצא המאבק בין החסידויות מי יהיה בעל הבית. ברוך ה' שהגיע מנכ"ל שסוף סוף מריץ את העניין. הדיון התנהל בבית הדין הגדול של הרבנות הראשית. בשלב מסוים אמרתי כממשיך דרכו של אבא: לא אכפת לי סדירוגה או בויאן, העיקר להקים מחדש את בית הכנסת שיהיה מרכז לחסידי רוז'ין באשר הם. ברוח הזאת פעלנו".

בסופו של דבר, הרב אריאל היה שותף להשגת המימון לבניית בית הכנסת, אבל גם אז התלאות לא הסתיימו. "יום אחד הבאנו לכאן את ואדים רבינוביץ', שתרם למכון המקדש את מנורת המקדש שנמצאת כרגע במרכז הרובע. אחרי שתרם את המנורה, שאלנו אותו מה דעתו לתרום לבניית בית הכנסת 'תפארת ישראל'. הוא ביקש להגיע למקום, ועם הגעתו הוא הכריז: 'אני בונה!'. הוא ישב עם החברה לפיתוח הרובע וחתם על החוזה. במקביל החלה בניית החורבה, שנתקעה באמצע מחוסר מימון. אמרו לו: 'עד שאתה רוצה להקים את תפארת ישראל, בוא ותשלים את החורבה'. הכסף שגייסנו בשביל תפארת ישראל הלך בסופו של דבר אל החורבה. כשזה נודע לי בירכתי בשם ומלכות 'הטוב והמיטיב'".

בן ארי משלים את הסיפור ומתאר כי כאשר היה צורך להזיז את המנורה שהייתה ממוקמת במדרגות הירידה לכותל, לשם בניית המעלית, הוא ביקש מרבינוביץ' לבוא ולחוות דעתו על המיקום החדש במרכז הרובע. "לאחר ההצבה מחדש לשביעות רצונו, הוא פנה אליי לפתע ושאל: 'מה עם תפארת ישראל?'. עניתי לו שהוא שואל בתזמון מדויק. בדיוק באותו הבוקר הגיע אליי היתר הבנייה של בית הכנסת ואפשר לרוץ קדימה. רבינוביץ' אמר לי: 'כשחנכנו את החורבה הבטחתי לעזור גם פה, ואני אעמוד במילה שלי'".

הרב אריאל מוסיף לתאר כי ביום שהשלימו את הכיפה של החורבה, הזמינו אותו יחד עם רבינוביץ' לבוא לשים את אבן הראשה בקצה הכיפה. "כבר אז הוא אמר לי: עכשיו אנחנו בונים את החורבה, אחר כך תפארת ישראל ולאחר מכן נבנה את בית המקדש!"

סטארט-אפ ירושלמי

משפחתו של שמחה מנדלבאום, נגיד בנק ישראל לשעבר, עלתה ארצה והגיעה לירושלים לפני 150 שנה. בתור חסידי קרלין הם התפללו בבית הכנסת של החסידות, עד שהתעורר ויכוח בין הסבא רבה ר' ברוך מנדלבאום והאדמו"ר מקרלין בחוץ לארץ, כפי שמספר נינו: "היהודים היו מתפרנסים מכספי החלוקה שהיו שולחים מחוץ לארץ. האדמו"ר אמר שכל מי שמתפלל בבית הכנסת קרלין בירושלים, מגיעה לו קצבה מכספי החלוקה. סבא רבה שלי אמר שרק לקרלינאים האמיתיים מגיע והחליט לעזוב את בית הכנסת קרלין לטובת 'תפארת ישראל'".

הסבא שהוא נקרא על שמו, שמחה מנדלבאום, היה יהודי חשוב שהחליט שלא להתקיים מכספי החלוקה, אלא לעמול לפרנסתו וליהנות מגיע כפיו. ברגע שהסבא עבר להתפלל בבויאן, כפי שכונה אז בית הכנסת על שם האדמו"ר דאז, מינו אותו לראש הוועד וביקשו ממנו לדאוג לאחזקת בית הכנסת. כבר בימיו הראשונים בתפקיד הוא הגה סטארטאפ מרתק: "הרי כל יהודי בעולם רוצה שיהיה לו חלק בירושלים - נמכור לו מקום כאן בבית הכנסת". כל מי שקנה מקום, קיבל את ספר המקנה של בית הכנסת, שמהווה שטר מכירה על מקום בעיר הקודש. "זה עזר מאוד לגיוס הכספים. הצורה שבה ניהל את בית הכנסת הייתה למופת. השיא היה בשמחת תורה. כל בני ירושלים היו יודעים שבשמחת תורה אחרי התפילה הולכים לבית של ר' שמחה ושם חוגגים, שרים ואוכלים".

"מה שהיה מיוחד בבית הכנסת מלבד הפאר, היה התפילה עם חזן ומקהלה", מתאר מנדלבאום בעיניים בורקות. "יהודי ירושלמי בשם יהושע וינברג נסע למילאנו ושם למד בקונסרבטוריון של האופרה, חזר לירושלים וקרא לעצמו ויטוריו וינברג. הוא הקים כאן מקהלה, שכדי להתקבל אליה היו צריכים ללמוד ולהתחנן. השירים והתפילה היו מיוחדים במינם".

מנדלבאום נזכר שלא רק חסידי בויאן התפללו שם, אלא כל אורח שהיה בא לירושלים היה מגיע לבית הכנסת כדי לשמוע את החזן. "לא זו בלבד, אלא כל חזן שהיה מגיע לארץ, היה מתפלל שבת אחת שם. אחד מהם היה החזן בער'לה חגי, שהלחין את הנעימות הפופולריות שלפני 'אנא ה' הושיעה נא' בתפילת ההלל, שאותן שרים עד היום בבית הכנסת ברחבי הארץ".

הרב ישראל אריאל שומע את מנדלבאום מפזם את הנעימה ומצטרף אליו בהתרגשות. "תדעו לכם, שאני וארבעת האחים שלי לבית שטיגליץ-אריאל היינו בבני עקיבא. כל אחד היה בישיבה אחרת, ואנחנו אלה שהפצנו את המנגינה שלמדנו כאן בבית הכנסת לציבור הרחב". מנדלבאום נפעם מהגילוי. "בהתחלה באמת אף אחד לא הכיר את המנגינה, והתפלאתי איך פתאום זה נהיה נפוץ כל כך".

דבר תורה מאיש ההגנה

מנדלבאום הוא מעיין נובע של סיפורים היסטוריים מרתקים שחווה במהלך שנות חייו, והוא מספר על חיבורים כמעט בלתי אפשריים שאירעו בשנים שבהן התגורר כילד בעיר העתיקה. "בתקופה שהסבא היה גר בעיר העתיקה, הדירות בבתי מחסה היו קטנות מאוד. לסבא היו עשרה ילדים והוא החליט לעבור לדירה גדולה יותר מול שער ציון, ברובע הארמני. בחג הפסח של שנת 1920 התחילו המאורעות בירושלים, השכנים הזהירו אותו כי מסוכן להיות שם לבד, ליד השכנים הערבים, וביקשו ממנו לחזור לדירה הישנה בבתי מחסה בימי החג, עד יעבור זעם. תוך כדי האריזות הגיע לדירה איש ההגנה וביקש להשתכן בה, יחד עם 22 חבריו, כדי להשקיף על הסביבה".

הסבא הסכים לשהותם, אבל אנשי ההגנה התנו את כניסתם בתנאי שהמשפחה תחזור. "את סעודת החג שאליה הצטרפו אנשי ההגנה, תיבל הסב בדברי תורה. באופן מפתיע גם אברהם הרצפלד, מראשי ההגנה באותה תקופה, אמר דברי תורה, למרות שלא היה שומר תורה ומצוות. הוא גילה שלמד בישיבה בצעירותו. הסבא ביקש ממנו להצטרף אליו למחרת לתפילה בבית הכנסת והוא נענה. הסבא ישב במזרח והרצפלד לידו כשהוא מציג אותו בפני המתפללים. מאז הרצפלד, שהיה לימים חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, שמר פינה חמה לחסידי בויאן וסייע להם בכל אשר הצטרכו".

בבית הכנסת התפלל גם דוד של מנדלבאום, חיים רקובר, אביהם של פרופ' נחום רקובר ושמחה רז. כאשר המשפחה עברה מהעיר העתיקה לבית מנדלבאום ב-1930, בנו בבית מנדלבאום בית כנסת. "חיים רקובר, ששמע את התפילות של ר' משה חזן בעיר העתיקה, שר את הנוסח הזה. גם אחרי שעברנו לבית מנדלבאום, בשבת מברכין היינו הולכים דרך שער שכם ומגיעים לכאן להתפלל". בן ארי שומע שמנדלבאום מזכיר את שמו של ר' משה חזן, ומגלה את אוזנו כי במשרדו שוכן עותק נדיר מתפילותיו של ר' משה חזן והוא ניאות להעניק לו אותו במתנה עם סיום הריאיון. מנדלבאום מתפעל מהמחווה, "לא ייאמן".

"מגיל 17 אני משמש כחזן בימים הנוראים, ומתפלל לפי הנוסח ששמעתי מר' משה חזן", הוא אומר בהתרגשות, ומציין כי אחרי שהבניין כאן נהרס ב-1948, העבירו את בית הכנסת לשכונת גאולה ור' משה חזן המשיך להתפלל שם עד גיל 90. "הוא כבר לא היה מסוגל לעמוד, אז הרשו לו להתפלל בישיבה. באותו הזמן לא הקליטו את התפילות והמנגינות שלו. לכן, אחרי שנפטר ועד לפני עשור החזן הראשי של בויאן היה מגיע אליי מדי ערב ראש השנה כדי שאשיר לו את הניגונים של ר' משה חזן".

בטקס הנחת אבן הפינה שהתקיים לפני כמה שבועות, דמע מנדלבאום מהתרגשות. "בשבילי, לחזור הנה היום ולפני שלושה שבועות ולראות מה שכאן קורה", הוא אומר בקול רועד, "זה כמו לחזור הביתה. אני לא התפללתי בחורבה שהייתה שייכת לנו, אלא רק בבויאן. זה היה בית הכנסת שלנו עם כל המנהגים. שנים על גבי שנים חיכיתי לרגע הזה".

"דבר אחד אתה חייב לי", פונה אליו לפתע הרצל, "לבוא ולקבוע כאן מזוזה".