רק אם אפשר, בלי פוליטיקה. אילוסטרציה
רק אם אפשר, בלי פוליטיקה. אילוסטרציהצילום: רויטרס

הכול התחיל בבית כנסת אחד לפני המון שנים בערך, כששליח הציבור של קבלת שבת התחזן במהירות מופרזת, כלומר סיים את התפילה חמש דקות ו-17 שניות לפני תום המועד החוקי של התפילה, שהוא הזמן שמותר להתחיל להתפלל ערבית.

אומרי הקדיש המקצוענים זיהו את הבעיה ומשכו את ה"יהא שמיה רבא מבורך" לעולם ולעולמי עלמיא, אבל גם אחר כך עדיין נותרו שלוש דקות תמימות עד "ברכו", לא כולל זמן פציעות ויציאה לפרסומות. כמו יהודים טובים נחלקו המתפללים לשתי סיעות – אלו אומרים נתפלל ונחזור על קריאת שמע בבית, ואלו אומרים נחכה ונתפלל בזמן. אלו אומרים בואו נתפלל עכשיו כי כבר במזמור לדוד גמרנו לקרוא את כל העלונים, ואלו אומרים איך גמרתם, לא הפסקתם לפטפט זה עם זה מהרגע שסיימנו את ידיד נפש והתחלנו את הטי-ניי-ניי-ניי-ניי".

כך עברו להן בנעימים שלוש דקות וכבר היה אפשר להתחיל להתפלל, אבל בינתיים פנה הגבאי לאחד המתפללים ואמר לו: "נו מוישה, אולי תגיד איזה משהו?". בהתחלה הוא סירב, הן מפני שהיה עניו והן מפני שלא קראו לו מוישה, אבל אחרי שהחבר'ה מאחור לחשו לו: "בסדר, כבר לא צריך", הוא התרצה, ניגש אל ארון הקודש בהליכה שפופה, נעמד באימה וביראה והחל לומר משהו. המתפללים מהשורות האחוריות עשו לו סימנים של "בחיאת מוישה, שיהיה קצר", אבל הוא לא שם לב כי היה שקוע בשרעפים עליונים. זאת אומרת הוא כן שם לב אבל מי הם שיקבעו לו.

ככה נולד הרעיון הגאוני לעצור את התפילה בלי קשר לשאלה אם כבר מותר להתפלל ערבית או לא, להרים בלם יד ולהגיד דבר תורה כדי להניח לקהל הקדוש להשלים שעות שינה. שהרי דבר ידוע הוא שלא משנה מתי תיכנס השבת – בארבע, בחמש, בשש, ב-19:27 – איך שמגיעים ללכה דודי נעלמות גם שאריות העירנות ותרדמה נופלת על האדם ונשמתו היתרה עולה לעולמות העליונים וחולמת על רזא דשבת דאתאחדת ברזא דאחד עד שמישהו דופק על כתפו ורומז לו שהגיע הזמן לקום כי עת לחננה כי בא מועד, זאת אומרת כולם כבר הסתובבו ל"בואי בשלום" ורק הוא עדיין שקוע עם המצח בסטנדר. בגלל זה בעדות הספרדים נוהגים לעמוד בקבלת שבת, כדי להוכיח שאין דבר העומד בפני הרצון – אם רוצים, ישנים גם בעמידה.

בדיוק אז עולה הדרשן להגיד דבר תורה, ואיך שהוא אומר שבת שלום כל העיניים נעצמות בבחינת שובי נפשי למנוחייכי. יכול הדרשן לדרוש בצורה מעניינת או משעממת, להיות הרב של בית הכנסת או תורן מהקהל, לצלול לעומק דברי המפרשים או לרפרף על הפרשה עם פרשנות על פרשיות השבוע הפוליטיות, אבל זה לא משנה – בכל מקרה שמורות העיניים של המתפללים יצנחו מאליהן, ויש אומרים אף שמורות עיניו של הדרשן. בגלל זה נוהגים הצעירים לצאת החוצה בזמן הדרשה, כדי שיוכלו לחזור אחר כך ולומר בקול גדול קומו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

מאז ועד היום נוהגים בני ובנות ישראל לומר דבר תורה בליל שבת, ומנהג ישראל דין הוא ואין מבטלים אותו אף אם התפללו קבלת שבת בנוסח קרליבך והשעה מאוחרת ושעון השבת כיבה את האור בבית הכנסת ותכף תכבה גם הפלטה בבית. ואם הדרשן מאריך אסור לרמוז לו בכחכוח, בנפנופי ידיים נואשים או בזמזום חרישי עד מחריש אוזניים של אדון עולם, כדי לא להיכשל בגזל שינה של הציבור. שהרי ידוע שגזל הציבור הוא עוון חמור מאוד שכדי לכפר עליו צריך לעשות משהו ממש גדול וחשוב למען הציבור כולו. למשל להתנדב להגיד דבר תורה בליל שבת.

פרשת שרת המשפטים

דרשן יקר,

נבחרת להגיד דבר תורה בשבת הקרובה? אתה הרב של קהילת "עורו ישנים" בשכונת יד קרצוצים צפון? הגבאי תמיד מתקיל אותך אחרי קבלת שבת ואומר לך "נו מוישה, תגיד איזה משהו"?

ראשית, תנחומיי.

שנית, אני יודע שנורא מפתה להכניס לדרשה כמה רמזים פוליטיים כדי להעיר את הקהל, ובמיוחד בתקופה שבה הבחירות משתלבות כל כך יפה עם הפרשות. בדיוק בשביל זה אני פה, כדי להגיד לך – עזוב. אל"ף, הקהל לא יתעורר גם אם תשלב מושגים מעולם הספורט עם הדגמה חיה של בלט מאגם הברבורים. ובי"ת, למה לך. נתניהו ילך פעם הביתה, פרשת השבוע תישאר פה לנצח.

אז כן, ממש מתבקש לקשר את פרשת משפטים לפרשת שרת המשפטים ולרמוז שיש עיתונאים שצריך לקחת אותם אל המשקוף ולרצוע את אוזנם ואולי גם את לשונם. ולשאת נאום חוצב להבות שנפתלי איילה שלוחה (או משתלחת ותוקעת סכין בגב הציונות הדתית, במקרה שאתה נגד) ובנימין זאב יטרוף, לא את זאב אלקין אלא את הזאבים מהפרקליטות, הא הא. או ההפך, אם אתה בעד הפרקליטות.

בסופו של דבר זה אתה והקהל והפרשה, אז בשביל מה. עדיף לדבר על הקשר בין יציאת מצרים להצהרת בלפור, מאשר על הקשר בין פרשת משפטים לרחוב בלפור. ככה שאם אתה רוצה לדבר על ערך המשפחה היהודית לאור יום המשפחה שיחול ביום שלישי, תשתדל לא להשתמש יותר מפעם אחת במושג "הבית היהודי". זה בסדר לקבול על כך שיום המשפחה החליף את יום האם וכבר אין פה שום דבר קבוע וכל יומיים מחליפים הכול, אבל באמת תשתדל לא להזכיר את ציפי לבני. ואם אתה חוזר למלחמת עמלק מהפרשה הקודמת, אין צורך להשוות את יהושע וחור לבני ובוגי. לטוב ולמוטב. בכלל, עדיף בזמן הקרוב לא להשתמש במושג "כל דעביד רחמנא לטב עביד". עוד לא סופי שהם הולכים ביחד. ובפרשות הבאות תיזהר כשאתה מצטט את הפסוק "ראה קראתי בשם בצלאל", יש גם כאלה שעדיין אוהדים את אורי אריאל. ואת חטא העגל לא חייבים לקשר תמיד לשמאלנים, גם בימין יש לא מעטים שמתנהגים כמו בהמות.

אם אתה אשכנזי כבד, כדאי שתדע שחוסן זה לאו דווקא חתן ומפלגת חוסן לישראל זה לא מיזם שידוכים. וגנץ זה לא אווז, רק גולני הם ברווזים מבחינתו. ובאמת, באמת שאתה לא חייב להשתמש בביטוי השחוק "א גאנצע מציאה", או להראות את בקיאותך המופלאה בעולם המוזיקה ולכנות את המפלגה שלו "גנץ אנד רוזס".

השוואה בין עמוד האש ההולך לפני המחנה ליאיר לפיד המזנב בנתניהו זה רק משחק מילים, לא יותר. כנ"ל כפות תמר זנדברג ולולבי דרעי המשתרגים עם פרי הגפני דליצמן דפליג. אף אחד לא יצחק מהחידוד, ממילא כולם ישנים. ואל תדבר על עוצמה לישראל, אתה עלול לחטוף תביעה מבן גביר. גם לזהות תניח. החסידים של פייגלין חופרים עליה מספיק גם בלעדיך. ובבקשה, בבקשה אל תשאל שוב למה מפלגה שאין לה מניין צריכה גבאי. הבדיחה הזאת היא כמו מנהיג של מפלגת העבודה – בהתחלה נחמד, אחרי חודשיים מחליפים.

אז אם אתה אומר דבר תורה, עזוב אותנו מפוליטיקה. תביא פרשן או שניים (לא עמית סגל), תאמר מה דעתך, תקשור את הקצוות או תישאר בצריך עיון. זה בסדר גמור. העיקר, מעל לכל דבר – תעשה את זה קצר.

לתגובות: [email protected]