תלמידיו של אהרן

רבים מתלמידיו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, עוסקים רבות בחיבורים בין למדנות ישיבתית לעולמות הרוחניים של קבלה ופנימיות התורה.

הרב אברהם סתיו , כ"ה בשבט תשע"ט

הרב אברהם סתיו
הרב אברהם סתיו
צילום: עצמי

בסוף זמן חורף הראשון אצל מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, העזתי פניי ושאלתי אותו:

"הרי אנחנו התלמידים, כשאנחנו מעבירים בתורנו את החבורות (שיעורים) אנחנו מתאמצים תמיד לקשור את הסוגיה הלמדנית לשאלות רחבות יותר - שאלות קיומיות, מחשבתיות, רוחניות. והרב נהנה ומשבח אותנו, הוא לא חושב שאלו שטויות. אז למה הרב לא עושה זאת בעצמו?". "סיימנו עכשיו את מסכת יומא", השיב לי הרב, "למצוא משמעות בעבודת יום הכיפורים זו לא חוכמה גדולה. גש אליי שוב בסוף זמן קיץ, אחרי מסכת מעילה". אבל בסוף אותו קיץ כבר התגייסתי לצבא ונטרפה השעה.

חזרתי לדיאלוג הזה כשקראתי את מאמרו של מורי הרב יובל שרלו באסופה החדשה 'והאר עינינו', המרכזת עשרות מאמרים מאת ר"מים וראשי ישיבות ההסדר בנושא לימוד תורה. בשלהי מאמר יפהפה בנושא "כיצד לומדים תוספות", מגיע הרב שרלו לקומה הנוספת, קומת המשמעות: "איזו תפישה רוחנית עולה מדברי חז"ל?". בפתיחה לחלק זה של הדיון מקדים הרב שרלו את הדברים הבאים (בדילוגים): "מאמר זה נכתב לזכרו של מו"ר הרב אהרון ליכנטשטיין זצ"ל. בלימודיי בישיבת הר עציון, מהיום הראשון ועד היום האחרון, למדתי אך ורק אצלו. אף על פי כן, מיום שניתקתי מטבורו נחשפתי לקומה נוספת של לימוד, שלא למדתי אותה ממנו. היא ניטעה בי ממשנתו של הרב קוק זצ"ל, בדברו על תורת ארץ ישראל".

כדי להגיע אל תורת ארץ ישראל, כך מעיד הרב שרלו, צריך היה "להתנתק מטבורו" של הרב ליכטנשטיין. כך עולה גם ממאמרו של מורי הרב משה ליכטנשטיין, "על מה ולמה", שנדפס מיד לאחר מאמרו של הרב שרלו. במאמר חשוב וקלאסי זה (שפורסם באנגלית כבר לפני שני עשורים) מגדיר הרב משה ליכטנשטיין את שיטת הלימוד הבריסקאית ככזו שנוטשת את שאלת הלמה ועוסקת באופן בלעדי בשאלת המה. לא נמצא בה סברות וטעמים המבארים את הקשר בין ההלכות לעולם שבתוכו הן פועלות, אלא אך ורק הגדרות מופשטות, קונספטואליות, הממיינות את הדינים לקטגוריות בלי לנגוע במהותם. זאת מתוך תפיסה רוחנית של האדם כמי שתפקידו להבין את דבר הא-ל ולציית לו, בלי לחקור את שורשיו. הרב משה ליכטנשטיין מצביע על חולשותיה של השיטה, וטוען כי בדורנו יש לצאת לדרך חדשה המוסיפה על גבי הניתוח האנליטי את שאלת הלמה ולחתור להבנת טעמי המצוות ומשמעותן הרוחנית. בדומה לרב שרלו, גם הרב משה ליכטנשטיין מציג גישה זו כחידוש ביחס למסורת הלימוד הבריסקאית, ובכללה זו של אביו, הרב אהרן ליכטנשטיין. אף שאין הוא תולה אותה בתורת הרב קוק.

למעשה, אם סוקרים את תלמידיו של הרב ליכטנשטיין, אלו שהקימו את בנותיה של ישיבת הר עציון, אפשר לראות אצל רובם תופעות דומות. הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל, מציג את הרב ליכטנשטיין כרבו המובהק, אך ספריו מלאים חיבורים בין למדנות ישיבתית לעולמות רוחניים של קבלה ופנימיות התורה. מורי הרב אליהו בלומנצווייג, ראש ישיבת ירוחם, חותר גם הוא בשיעוריו להתעמקות במשמעות ובליבה ההגיונית של הדברים ולא מסתפק באנליזה הבריסקאית. כך גם בכתביו של הרב יוסף צבי רימון, וכך בבית המדרש במגדל עוז שהקימה בתו של הרב ליכטנשטיין, הרבנית אסתי רוזנברג.

ניצב בפנינו עולם שלם של תורה אשר מונה עשרות מלמדים ומחברים, המשלב את הניתוח הבריסקאי עם חיפוש משמעות רוחנית וקיומית באופנים שונים ובשפות שונות. כיצד זה ייתכן שכל התלמידים הללו סטו מדרכו של רבם, ועולם כזה פרח בלי כל קשר לתורתו של הרב ליכטנשטיין? השאלה מתעצמת יותר כאשר משווים את תלמידי הרב ליכטנשטיין לתלמידי תלמידיו של הראי"ה קוק, יוצאי ישיבת מרכז הרב ובנותיה, שדווקא אצלם קשה יותר למצוא את "תורת ארץ ישראל" ודרך הלימוד שלהם קרובה הרבה יותר ללימוד הישיבתי הקלאסי.

תורת חסד

כדי לרדת לשורש העניין נתבונן במאמר נוסף שנדפס מחדש באסופה, מאמרו של הרב אליקים קרומביין על תורתם של הגרי"ד סולובייצ'יק והרב אהרן ליכטנשטיין ביחס לתורת בריסק. במאמרו הוא מראה כיצד שני האחרונים הצהירו אומנם שהם ממשיכים באופן ישיר את שיטת הלימוד הבריסקאית, אך למעשה קיימת התפתחות משמעותית בין השיטות, והיא באה לידי ביטוי מובהק בצורת הכתיבה.

הרב קרומביין עומד בין השאר על האופי הספקולטיבי שהולכת ותופסת צורת הלימוד הבריסקאית בפיהם של הגרי"ד והרב ליכטנשטיין. בעוד שר' חיים מבריסק ביסס כל צעד ושעל על קושי טקסטואלי שדבריו אמורים ליישב, הרי שהגרי"ד כבר הרשה לעצמו לשאול שאלות שאינן מוכרחות מן הטקסט עצמו ולהציע רעיונות שלא מיישבים בהכרח הלכה כזו או אחרת. תופעה זו התגברה אצל הרב ליכטנשטיין, שכלל לא טרח לעגן את הצעותיו באופן חד-משמעי במקורות או אפילו להכריע באופן אישי בין אפשרות כזו לאפשרות אחרת. לב המעשה הלמדני איננו בהוכחתה של שיטה מסוימת, אלא במפגש של הלומד עם המושג ההלכתי ובתובנות ובאפשרויות שנוצרות אצלו בעקבות המפגש. יצירה שאותה כינה הרב ליכנטשטיין "תורת חסד" וראה בה את הביטוי למתן תורה המתחדש בכל יום.

על רקע זה נדמה שקל יותר להבין את המעבר שעשו רבים כל כך מתלמידיו של הרב ליכטנשטיין למחוזות של חיפוש אחר משמעות רוחנית וקיומית בלימוד. הרב ליכטנשטיין (בעקבותיו של הגרי"ד) הוא שיצר את הגשר בין דרך הלימוד הבריסקאית לעולם המושגים הרחב שאותו מנסה הלומד להחיל על הסוגיה. הוא זה שלימד אותנו להתחיל את הלימוד בשאלות היסוד העקרוניות, ולבחון מהי מהות הדין וכיצד הוא משתלב עם תפיסות למדניות רחבות יותר. מכאן לעיסוק בשאלות רוחניות ומחשבתיות הדרך קצרה. כאשר במוקד הלימוד ניצב המפגש המושגי של הלומד עם הדין, רק טבעי הדבר שהלימוד יקיף את מלוא הכרתו של הלומד וייגע גם בעולמות שאינם קשורים ישירות לדיון הלמדני שבמקורות הקלאסיים. וכאשר העין בוחנת את יסודותיו של הדין בלי שהיא כבולה לפלפולים למדניים, היא מעלה מאליה שאלות של מהות ומשמעות הנוגעות למרחבים קיומיים.

איני טוען כי הרב ליכטנשטיין הוא המקור היחיד, או אפילו העיקרי, לרעיון "תורת ארץ ישראל". שיטתו של הרב יהושע ויצמן (המתוארת במאמר מפרי עטו באסופה), או שיטתו של הרב שג"ר (שעליה מבוסס מאמרו של הרב נעם סמט המובא גם הוא באסופה), הן רק חלק מן הלבושים שלובשת תורת ארץ ישראל בבתי מדרש שונים. מסתבר גם שהקולות הללו המנסרים בחלל העולם נשמעו גם בהיכל הישיבה שבאלון שבות והשפיעו לא מעט על תלמידיה. אבל את היכולת לשלב את התכנים הללו עם הלימוד הישיבתי הבריסקאי קיבלנו מן הרב ליכטנשטיין. וכאשר הדברים נעשו כראוי, הוא עצמו שיבח אותנו על כך.

מדוע אם כן לא עשה הרב ליכטנשטיין עצמו את הצעד המתבקש הזה? ראשית, אודה ואתוודה שאינני יודע (הרבנית טובה אומרת שזה פשוט לא עניין אותו). אך אפשר שהיה זה צעד אחד יותר מדי. הרב ליכטנשטיין ראה את עצמו, כפי שמראה יפה הרב קרומביין, כממשיך באופן מלא את שיטת הלימוד של ר' חיים מבריסק. את השינויים שסקרנו לעיל הוא תפס כשינויים קוסמטיים חסרי חשיבות. שילוב ישיר של תובנות מחשבתיות וקיומיות בלימוד היה שינוי בוטה מדי מדרך הלימוד של רבותיו, גם אם הוא המשך טבעי של שיטת הלימוד שלו עצמו. אפשר גם שחשש מן המחוזות הלא יציבים שאליהם עשוי הלימוד להגיע באמצעות שילובים כאלו. לכן הוא הסתפק בכך שפקח את עינינו והרים את המבט שלנו מעבר לטקסט אל שאלות היסוד והמהות, והניח לדור שיבוא אחריו למלא אותן בתשובות חדשות.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)