בשבע מהדורה דיגיטלית

המרכז החדש

בני גנץ הציג לראשונה אלטרנטיבה לנתניהו, אבל הוא מאיים לא פחות על יאיר לפיד.

יאיר שרקי , כ"ה בשבט תשע"ט

קריאות הפעילים ניסו יותר מדי לעזור. נאום גנץ
קריאות הפעילים ניסו יותר מדי לעזור. נאום גנץ
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

שני אנשים צפו בדאגה בנאומו של גנץ: בנימין נתניהו ויאיר לפיד. שניהם נואמים מוצלחים ממנו, מחדדי מסרים מדויקים ממנו, קמפיינרים ממושמעים ממנו, ועדיין הצפייה בגנרל שעושה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה הבעיתה אותם.

בשביל נתניהו, שמזהה ראשון כל סכנה מתקרבת גם אם אינה קיימת, זו הפעם הראשונה שעל המגרש התייצבה מולו תחילתה של אלטרנטיבה. מישהו שנראה כמו מועמד לראשות הממשלה, ולא רק עוד מתחרה על תפקיד שר בממשלת נתניהו. אחד שעם חיבורים פוליטיים נכונים יכול להקפיץ את עמודת המנדטים שלו בסקרים מעל קידומת 2, אחרי חודשים שבהם נתניהו התרגל למצב שבו גורד השחקים של הליכוד מוקף בניינים נמוכים שלא מגיעים למחצית מכוחו.

נתניהו, שמתמחה בשליטה מוחלטת בסדר היום התקשורתי ויכול לחטוף בכל רגע שיחפוץ את הקשב הציבורי, מזהה היטב שלראשונה יש עוד אדם שמחזיק באותו כוח-על בפוליטיקה. מישהו שכל משפט שלו גורר תגובות מכל המפלגות בשני צידי המפה. בזמן שהמפלגות מתאמצות להכניס את סרטוני הבחירות שלהן לשידור, בליכוד ובחוסן לישראל יודעים שבלי מאמץ התקשורת כבר תשדר אותם בלופ.

בשביל לפיד האיום הוא קיומי. במשך כמעט מחצית השעה הוא ראה כיצד הגנרל השתקן מדבר בלי הפסקה, מכוון מסרים מדויקים בדיוק אל קהל היעד של יש עתיד. אותן סיסמאות של גם וגם שבעצם אינן אומרות דבר, היו בשטח המומחיות שלו. יצירת מכנה משותף ישראלי רחב בלי להתחייב לשום עמדה מורכבת או קשה לעיכול בסוגיות החשובות, זו האומנות של לפיד. והנה בא גנץ ועושה את אותו דבר, רק עם דרגות רב אלוף על הכתפיים.

ועדיין, שני הפרזנטורים המשופשפים הללו, יש מי שיגיד מקצועיים מדי, ידעו גם לזהות את החולשות של גנץ. הירוק-זית שנבחר ללוות את הקמפיין נועד להזכיר את ימי הזוהר שלו כרמטכ"ל, אבל לא פעם זה היה נראה יותר דומה לטוראי גנץ. להיות "חדש" זה בדרך כלל יתרון בפוליטיקה הישראלית ששוויו מספר דו ספרתי של מנדטים, אבל גנץ נראה חדש מדי. טירון פוליטי שבנאום הראשון כבר מתיימר לדבר על הממשלה בראשותו, אבל עוד לא ממש מנהל מנגנון פוליטי יעיל. עוד לפני הנאום, במקום לשמור על משמעת קמפיין וחשאיות מוחלטת, הטיוטות דלפו. תיעוד מהחזרות וצילומי מסך מהפרומפטר הגיעו לידי העיתונאים, ובמקום לייצר באזז ייצרו עייפות ופוגגו את המתח. הדקות הראשונות שלו בשידור חי מול האומה היו מהוססות. גנץ היה ממוקד יותר במאות הנוכחים באולם, ופחות במיליון הצופים בבית. מחיאות הכפיים והקריאות המאורגנות בקהל ניסו לעזור לו יותר מדי. לרגע הוא נראה כמו נער בן שלוש עשרה שמתרגש בדרשת הבר המצווה שלו, ונקטע על ידי החברים בשירה שנועדה לחלץ אותו מהמבוכה. כשניסה להסות את הפעילים הנלהבים מדי כבר ספק היה אם אלו קריאות עידוד או הפרעה.

אבל אחרי שצלח את הדקות הראשונות הוא התחיל להתחמם. ערוצי הטלוויזיה העבירו כמעט עשרים דקות רצופות מהנאום בשידור חי ובלי הפרעה, פשוט כי זה היה מעניין. גנץ דיבר אולי מעט ארוך מדי, כמו פורק את חודשי השתיקה בנאום אחד, אבל המסרים שלו היו מהודקים יחסית. הוא נעץ סיכה אחרי סיכה בבנימין נתניהו, אבל הצליח לשמור על קלאסה ממלכתית. האזכור הישיר היחיד של ראש הממשלה בשמו היה על כך ש"לחץ את ידי רב המרצחים ערפאת". הוא פנה ברברבנות צבאית, כמעט ילדותיות, לרוחאני ולסולימאני, ובאותה נשימה הטיף לממשלה על ברברת ורברבנות ביטחונית.

היו שם הרבה התייחסויות קונצנזוסיאליות כמו "רמת הגולן לנצח" ו"חתירה לשלום", אבל נשמרה עמימות מדינית. המילים שתי מדינות לא נאמרו, וגם לא הוצג חזון אחר לשאלת הסכסוך. במרחב שבין סיפוח, אזרחות לפלשתינים או פינוי התנחלויות, גנץ לא אמר שום דבר. גם במישור הכלכלי גנץ לא מיקם את עצמו בשום צד שדורש אמירה ברורה: למה לדבר על העלאת מיסים או הפחתת השירותים הממשלתיים לאזרח, כשאפשר להסתפק באמירה כללית על המחירים בסופר.

אולי זה נשמע קצת שטחי ולא הוגן שכולם מתמקדים בתקיפת גנץ על הצורה, אבל תוכן כמעט לא היה שם. והאמת, כרגע הצורה היא הנכס העיקרי של גנץ. קומתו המתנשאת עד למטר תשעים וחמש, עניין שהוא מרבה להזכיר בבדיחות, השיער המכסיף, העיניים התכולות, כל אלו מצטרפים לדרגות שהיו על כתפיו והופכים אותו בעיני רבים לאלטרנטיבה החדשה לנתניהו. עשרה שבועות נותרו עד יום הבוחר, ובסופם נדע האם הנאום היה רגע השיא של הקמפיין שאחריו האוויר ייצא מהבלון, או שזאת רק תחילתו של קמפיין סוחף של מי שעשוי לנדנד את כיסאו של נתניהו אחרי עשר שנים רצופות בשלטון.

פתאום נתניהו עם בנט

בליכוד לא המתינו לשמוע את הנאום כדי להכין את המתקפה. מירי רגב אפילו לא טרחה להסתיר בשידור את דף המסרים שהופץ בקרב השרים, שממנו הקריאה את המשפטים הקצרים שנוסחו מראש: גנץ זה שמאל. אותו מסר שעליו חזרו כל מרואייני הליכוד גם בבוקר שאחרי. נתניהו מודאג מהתדמית הביטחונית של גנץ שאינה נופלת משלו, וגם מהאיחוד עם יעלון. בוגי לבדו לא עובר את אחוז החסימה, אבל זה מסוג החיבורים שהשלם שלו גדול מסך חלקיו. הוא מכשיר את גנץ מבחינה ימנית, וזה גם ההסבר לנדוניה הכל כך יקרה שגנץ הסכים לשלם – שלושה מקומות בעשירייה הראשונה.

יעלון מביא איתו למקומות האלה את יועז הנדל וצביקה האוזר, שני אנשי ימין ליברליים שעבדו בעבר אצל נתניהו. שמות שהיו יכולים להשתלב בליכוד, ואפילו במפלגה של בנט ושקד. אלא שלנתניהו יש בעיה: הארכיון מלא בדברי שבח שלו לגנץ. גנץ ויעלון כיהנו תחתיו כרמטכ"ל וכשר ביטחון, כשהוא כראש ממשלה היה שותף מלא באחריות. וכשזה המצב נתניהו מוכן אפילו לאמץ פתאום את הנרטיב של בנט בעניין המנהרות בצוק איתן, שאותו ניסה לקעקע בכל הכוח לפני שנתיים, כשהמבקר פרסם את הדו"ח שלו בנושא.

המאבק על אשכנזי

מול החונטה הצבאית המתגבשת, לפיד זקוק נואשות לגנרל האחרון שנותר על המדף: גבי אשכנזי. רמטכ"ל פופולרי כמספר 2 שלו יאזן את הארמיה הצבאית של גנץ-יעלון. אלא שאשכנזי כבר הודיע שהתנאי שלו להצטרפות למערכת הפוליטית הוא רק אם גנץ ולפיד יתאחדו. רבים במערכת הפוליטית רואים בעמדה הזאת תנאי סרק. אם יתחולל חיבור כזה אשכנזי ממילא כבר לא יהיה נדרש. היו לו כבר לא מעט הזדמנויות. שמונה שנים חלפו מאז פשט את המדים, אבל הוא לא העז לקפוץ למים. העור שלו כנראה דק מדי, נשרט עמוקות בפרשת הרפז, ובעיקר - מתברר שהוא לא מספיק רוצה. דווקא הוא, שסומן על ידי נתניהו עצמו לפני שנים כפוטנציאל האיום הכי גדול. כזה שיכול לסחוף את הימין, את הצעירים, את המזרחים והפריפריה. רמטכ"ל גולנצ'יק עם לוק טוב. מזרחי עם שם אשכנזי. אבל זה לא מספיק. בפוליטיקה צריך יצר חזק ואמביציה בלתי נגמרת. מהסוג שיש ללפיד בשפע, עד כדי כך שהוא מאמין שיצליח לכבוש גם את אשכנזי הסרבן. הקלף השני של לפיד הוא המשמעת והמנגנון. הוא אולי לא בעל עבר צבאי מפואר, אבל יש עתיד מנוהלת כמו צבא. מסודר, מדויק, מנגנון אמיתי וחי, שגנץ יכול רק לחלום עליו.

גנץ זקוק הרבה פחות לעוד רמטכ"ל. אם ימשיך לנסות להביא את אשכנזי, זה רק כדי לשלול אותו מלפיד. אבל עיקר המאמצים שלו מתמקדים כרגע באורלי לוי אבקסיס. אישה שתשבור את הגבריות הצבאית שמשתלטת על מפלגתו. מזרחית שתשבור את התדמית האשכנזית, וגם תשלים את הצלע הכלכלית-חברתית שלו. אלא שאורלי משחקת אותה קשה להשגה. בחלק מהסקרים היא בסכנת אחוז החסימה, אבל לא נראה שהיא תבוא בזול. אם בוגי הצליח לקבל שלושה מקומות בעשירייה, היא מנסה לדרוש כפול. ומה מכל זה יישאר לאנשיו של גנץ?

הכותב הוא עיתונאי חברת החדשות של ערוץ 12

לתגובות: 2sherki@gmail.com