מגשימות את חזונו הכביר של הרבי
מגשימות את חזונו הכביר של הרביצילום: Dovams Photography

ביום שני בשבוע שעבר נחתתי בשעת בוקר קפואה במיוחד בניו יורק. שורת פגישות שעניינן קידום פעילות שליחי חב"ד בישראל עמדה על הפרק, אבל כתמיד, דבר ראשון שמתי את פעמיי לציונו הסמוך של הרבי, האוהל.

התאריך היה כ"ב בשבט, יום ההילולא של רעייתו של הרבי, הרבנית חיה מושקא שניאורסון ע"ה, ביתו של האדמו"ר הקודם הריי"צ, ומי שהייתה עזר כנגדו אמתי לאורך עשרות שנות הנהגה של הרבי.

לשמחתי, הגעתי ממש ברגעים האחרונים בהם התאפשרה כניסת גברים לתפילה במקום הקדוש. רגעים ספורים לאחר מכן הפך המקום והמתחם הגדול הסמוך ל"עזרת נשים" אחת גדולה והכניסה לציון התאפשרה לדקות ספורות בלבד ולאחר עמידה מסודרת בתור – לנשים בלבד.

היו אלה 3000 הנשים השליחות של חב"ד מכל רחבי העולם שמילאו את המקום עת הגיעו לשפוך את אשר על ליבן בפני מי ששלח אותם לשליחות הקודש ברחבי העולם.

כמעט חמישה ימים שהו בניו יורק בכנס השליחות העולמי של חב"ד, בניהולו של הרב משה קולטרסקי. כנס שאליו הגיעו ממאה מדינות שונות, מותירות את הבעלים-הרבנים כדי מאחור, או שמא נכון יותר לומר, בחזית.

ראיתי אותן כותבות, כנהוג במקום, דפים על גבי דפים בהן העלו על הכתב את השמורות שבמחשבותיהן. את הדפים הכניסו איתם לאוהל הק', שם קרעו אותם לפיסות קטנות, רטובות מטל הבוקר אבל גם מדמעות של לב יהודי רותח.

שנה שלמה לא היו כאן. שנה שבה צברו הצלחות יהודיות מסחררות: עוד יהודים ששבו אל זהותם, עוד סטודנטית שהחלה להדליק נרות, עוד זוג צעיר שנישא בחתונה יהודית כדת וכדין כששליחי חב"ד מתפקדים גם כשדכן, גם כמדריכת הכלות, גם כבלנית, גם כרב המחתן וגם כקייטרינג הכשר בסעודת המצווה. עוד משפחה שהתחילה לאחר סעודת שבת ארוכה ומענגת במיוחד לשלוח את הילדים הפרטיים למוסדות חינוך יהודיים.

היה להם לספר בדמעות גם על האתגרים: על המרדף האין-סופי אחרי כסף, עוד קצת כסף, רק כדי להגשים את כל התוכניות הטובות. על המרחקים שגומעים כדי לשמור על טהרת המשפחה, על הבדידות שמכרסמת בלב מהרגע שאת כאימא נאלצת להיפרד מבנייך ובנותייך המתבגרים ולשלוח אותם ללמוד הרחק מהבית, במקומות בהם יש חינוך יהודי מתאים, וגם על הזרות שמתגנבת לעיתים ללב כשאת נזכרת שאת היהודייה החרדית היחידה במדינות שלא בטוח שהישראלי הממוצע יוכל למקם על המפה. ברבדוס, קמבודיה, מונטנגרו, מלטה ומרטיניק למשל.

כשנכנסו פנימה, נוסעות איתן את מאות הפתקים, הכתובים בעשרות שפות בהן צוידו בידי היהודים המקומיים במקום שליחותן, הן הרשו לעצמן לקחת דקה כדי להתפלל גם על משפחתן הקרובה: על הילדים שגדלים ללא חברים ובלי לדעת מה זה מעדני חלב או פלאפל כשר ובכל זאת מרגישים שלמים ומלאים, על הבעל שמתרוצץ כמעט כל היממה כדי למסור עוד שיעור תורה ולזכות עוד יהודי במצוות הנחת תפלין ובכלל לא זוכר את הבעיות הרפואיות שיש לו בלב, אפילו על עצמה, על החברות שאין לה כדי לקפוץ איתן לקפה של בוקר בקניון הלא כשר הסמוך.

היו שם הרבנית ליצמן, השליחה שעסוקה בלבנות את המקווה הראשון אי פעם בקוריאה. הרבנית טביב, השליחה בטאיוון, שבשביל טהרת המשפחה צריכה לטוס להונג קונג. גם הרבנית קסלמן, השליחה במאלמו-שוודיה, שחיה במקום עם הכי הרבה גילויי אנטישמיות באירופה ופליטים זועמים ומפחידים מסוריה ועירק.

היו שם גם הרבנית קשת, שליחה באחת משכונות ראשון לציון שלמרות אזהרות ה"הדתה" שהיא נתקלת בהן השכם והערב הגיעה עם קבוצה שלימה של מקורבות וידידות. השליחה בניגריה, הרבנית אוזן, שזו ההזדמנות שלה לפגוש את החברות מהסמינר ואת קרובות המשפחה שמעולם לא דרכו ביבשת האפריקנית, והרבנית פדרמן, שמגדלת משפחה חסידית לתפארת עם כמניין ילדים במקום באי הקריבי ס.תומאס. לא בדיוק בני-ברק או גבעת שמואל החדשה.

אלו רק שש נשים שליחות. היו שם עוד 2,994 כמותן. נשים שמגשימות את חזונו הכביר של הרבי לממש את המודל הנשי-יהודי ולעורר את הזהות היהודית דווקא עם כוחות נשיים מסורתיים.

"אשת חייל מי ימצא" תהה שלמה המלך בספר משלי. בשבוע שעבר, ליד ציונו של הרבי ומקום מנוחתה של רעייתו הרבנית, ניתן היה למצוא 3000 כאלו.

הרב יוסף אהרונוב הוא ראש מפעל השליחות של חב"ד בישראל