ילדי הפרחים

יש לחבק את חברי להקת שלוה ואת מנהליהם שלא נכנעו לפשרות הלכתיות. את הפרס הם כבר קיבלו בעולם הזה, והקרן קיימת להם לעולם הבא.

ד"ר חנה קטן , א' באדר תשע"ט

ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן
צילום: אולפני חן צלמים

את עוונותיי אני מזכירה היום. גדלתי בגינתם של ילדי הפרחים. גן ירק, צמחוני, מוזיקלי, של 'היפים' יחפים, מגודלי שיער, חובבי סמים ואופוריה. את הרפרטואר שלהם הכרתי בעל פה, ו'היפי' ממש לא היה אז מילה גסה עבורי.

ההיפים היו צעירים וצעירות שהתארגנו ב"קומונות", כחלק מתפישתם לשוויון ואחווה. הם חיפשו משמעות מעבר למיתוג החברתי והשגשוג הכלכלי עליו גדלו. הם חרטו על דגלם את ערכי האחדות, הפשטות, האומנות והחזרה לטבע. אהבתי לשמוע את מוזיקת הרוק שלהם. אבל, בעיקר, את החתירה שלהם למשהו רוחני יותר.

האורות מכובים. שקט חרישי שורר באולם הענק. אני מתמקמת באחת השורות האחוריות, ומצפה להופעה של ילדי הפרחים. ההצגה אליה הוזמנתי, קרויה- "טעם של פעם". מדובר בתיאטרון מקצועי של בנות חרדיות, כולן עם תסמונת דאון, שמזה כמה שנים מעלות מספר הצגות בפורומים שונים בירושלים.

התפאורה והתחפושות היו מרהיבות עין, והמשחק היה מרגש, מצחיק ונוגע ללב. ניכר היה שהבנות מוצאות בתיאטרון אפיק משמעותי להעצמה אישית ולפיתוח היצירתיות שלהן. מעין הגשמת חלום. על הבמה ותחת אור הזרקורים כולם שווים. ארץ ההזדמנויות השוות. ואין מגבלות.

"לילדים אלו אין גבולות, אך גם אין להם מגבלות" - הם פתוחים לשפע האלוקי ללא מסכות... כך הציגה אודליה ברלין את אחיה, אלחנן, אותו חנן ריבונו של עולם בכרומוזום נוסף הגורם לתסמונת דאון, בהופעה משותפת שלהם. אלחנן רקד בהתלהבות, כשציציותין מתנפנפות לכל עבר. נשביתי בקסמיו...

ויש את ילדי מקהלת שלווה. בשכונת בית וגן, בואכה שעי צדק, עומד בניין אם ושוקק חיים, חיים של משמעות. המסעדה הקסומה מופעלת על ידי הילדים, ילדי הפרחים, ולא מעט ישיבות צוות רפואיות של רופאי שערי צדק מתנהלות שם. כמה מתאים לילדי הפרחים למלצר. החיוך והחום של הילדים, וחישוק האצבעות סביב הספל החם, פותחים אף לב של אבן.

וגם הילדים האלו חובבי במה. הם פוצחים בשיר, ופורטים על נימי הנפש הדקים , גם שלנו, ממש כמו ילדי הפרחים של פעם. הם מבקשים שנחרוט על דגלנו ערכים של אחדות ושל כבוד אחד לשני. אבל לפעמים הם נתקלים בלבבות של אבן, כמה חבל. אבל גם הם מבינים שאומנות שהיא ריקה מתוכן איננה דרכם. הם מחפשים משמעות.

המקהלה של 'שלווה' לא תהיה באירוויזיון, כדי לא לחלל שבת. ערכים מעל הכל, וערכי התורה על אחת כמה וכמה. יש לחבק אותם ואת מנהליהם שלא נכנעו לכל מיני פשרות הלכתיות קלושות ובעייתיות, את הפרס הם כבר קבלו בעולם הזה, והקרן קיימת להם לעולם הבא.

את המסירות לערכים עליונים, שמעל הרצון הפרטי, גם אם לא מביטים עליהם ממבט של קדושה ותורה, היטיב לנסח בן גוריון, במכתב אהבה לאשתו, פולה. הימים ימי מלחמת העולם הראשונה. בן גוריון יוצא לדרכו להתנדבות בבריגדה. הוא מדבר בעצם בשפה של שליחות, ועורג לחיים בעלי משמעות.

והנה חלק קטן מהמכתב הרומנטי והמרגש: 'איני יכול לנחם אותך עכשיו בצערך ובסבלך. אני יודע איזה מחיר את משלמת באושרך למען האידיאל שלי. מחיר כבד... אילו הייתי נשאר לא הייתי ראוי שאת תלדי את הילד שלי, וכל חיינו היו חיי חולין ופעוטים וחסרי טעם, לא חיים כאלה אני רוצה לחיות אתך, לא בזול הזה, באפסות כזו, בקטנות כאלה"...