בשבע מהדורה דיגיטלית

"הקושי והאתגר הם חלק בלתי נפרד מהדרך"

למרות שיתוק המוחין, ההורים של הודיה אוליאל מעולם לא עשו לה הנחות. היום היא רופאה

רבקי גולדפינגר , ב' באדר תשע"ט

הודיה אוליאל
הודיה אוליאל
צילום: לירון מולדובן

את היום הראשון ללימודי הרפואה הודיה אוליאל, הלוקה בשיתוק מוחין, לא תשכח לעולם.

"אני מגיעה לפקולטה לסיור היכרות שערכו לנו. לוקחים אותנו לסיור באגודת הסטודנטים שבקומה למעלה. כולם הולכים לכיוון ופתאום אני רואה לפניי הר של מדרגות ואין מעקה. אין לי איך לעלות. החבר'ה לא שמים לב וממשיכים הלאה ואני תקועה לי לבד. אף אחד לא שם לב שאני מאחורה ולא ממשיכה איתם", היא נזכרת באותם רגעים קשים. "אחר כך בנסיעה בדרך לדירה פספסתי את הפנייה והגעתי לכביש הראשי. הייתי על הפנים. נורא התבאסתי ממה שקרה בפקולטה. הרגשתי לבד".

למחרת התייצבה אוליאל לשיעור הראשון בתקווה ליום חדש. "היה שיעור בפיזיקה עם ד"ר יהודה רוט והייתי צריכה לרדת לאולם למטה. הייתה שם מעלית, אבל אני לא ידעתי והלכתי למדרגות. בתמימות ביקשתי מאיזו סטודנטית עזרה לרדת והיא ענתה לי: 'עם כל הכבוד שהתקבלת לכאן, אבל אל תחשבי שתיפלי עלינו'. בתסריט הכי רע לא דמיינתי כזו תגובה. אפילו לא מאחורי הגב אלא ככה ישירות בפנים. ומה בסך הכול ביקשתי? יד. בסוף מישהי אחרת עזרה לי".

ההמשך של אותו יום היה שונה בתכלית. כשהגיעה לכיתה, גילתה שהיא מסודרת כך שלסטודנטים אין שולחנות לפניהם. הודיה ביקשה באופן חריג לשבת עם שולחן, ולפני שהספיקה לסיים את דבריה, המרצה כבר רץ והביא לה שולחן רגיל. "בסוף היום נסעתי לדירה וחשבתי לעצמי שחוויתי היום שתי סיטואציות, אחת מתסכלת ומעליבה אבל אחת מחממת את הלב. וכן, יהיו פה אנשים מאוד טובים ויהיו אנשים שיהיה לי התמודדות איתם".

"משם התחלתי שגרה מאתגרת ממש. בהתחלה לא הכרתי אף אחד להיעזר בו. היו רגעים שהרגשתי בודדה. הייתי נוסעת לדירה, שמה לי את שירים בפול ווליום ובוכה", היא משתפת. "שאלתי את עצמי מה עשיתי לעצמי, ואיך אצליח לעבור ככה שש שנים. החלטתי שאם אני אחשוב שנשארו לי שש שנים - אני אשתגע. אמרתי לעצמי, בואי נסיים את השנה הראשונה. אחר כך, בואי נסיים רק שנה שנייה. ככה ברוך השם הגעתי לסיום הלימודים. פסיעה ועוד פסיעה וכבשתי את ההר".

אוליאל אכן סיימה בהצלחה את לימודי הרפואה בטכניון שבחיפה, ובימים אלו ממש, כשהיא רק בת 27, החלה את תקופת הסטאז' במרכז הרפואי קפלן ברחובות. "בדרך כלל כשמתארים הצלחה זה נשמע נוצץ ומהמם, ו'איזה יופי, את רופאה', אבל לא לוקחים בחשבון את העובדה שהדרך לא תמיד כזאת זוהרת. להגשים משהו שאתה חולם עליו זה אומר לעבור דרך, שהיא לא בהכרח קלה. לא מספרים על כך שהייתי צריכה לקום בארבע בבוקר כדי להצליח להיות במחלקה בשבע כי לוקח לי שעה וחצי להתארגן. לא מספרים על רגעי השבירה, על החששות, על הכישלונות. אולי כי הקושי והאתגר הם פשוט חלק בלתי נפרד מההצלחה, ואולי זה מה שהופך אותה לכל כך בעלת ערך".

"איך תחלקי קפה?"

הודיה אוליאל נולדה באשדוד להוריה הדס (56) ומיכאל (57), הבת השנייה מתוך שלושה אחים. היא נולדה בשבוע ה-27 והייתה מאושפזת שלושה חודשים בפגייה. "כשהשתחררתי מהפגייה הרופאים אמרו להורים שלי שכל פגיעה אפשרית. השתחררתי עם המלצה למעקב רופא מטפל. כמה חודשים אחר כך ההורים שלי חשדו שמשהו לא כשורה. זחלתי לא כמו שצריך והיה עיכוב התפתחותי, ואז הגיעה האבחנה על ידי נוירולוג שאני עם C.P, שיתוק מוחין, שבא לידי ביטוי בפגיעה מוטורית ברגליים".

מאותו שלב התמסרו הוריה לעשייה למען קידום בתם. "אמא הפסיקה לעבוד כדי להיות איתי. עד גן טרום חובה למדתי בבית עם אמא, שהשקיעה בי את כל כולה, וגם אבא ליווה אותי בכל דבר שצריך", היא מציינת בהערכה. בהמשך הומלץ לשלבה במסגרת גן של החינוך המיוחד. אמה סירבה בתוקף. "אמא אמרה שבשום אופן היא לא תשלח אותי לחינוך מיוחד. הם ראו שהפגיעה היא מוטורית בלבד וקוגניטיבית אני בסדר גמור והתעקשו על גן רגיל. בכלל, ההורים שלי אף פעם לא הכניסו אותי לטייטל של נכה. הם בהחלט התייחסו לקושי ולהתמודדות והיו שם בשבילי מתי שצריך, אבל בלי רחמים מיותרים. הם גידלו אותי באהבה גדולה, תמיד היו סביבי, וכשהיה לי קשה ונשברתי הם תמכו בי, גם ברגעים הפחות זוהרים של החיים".

לאורך השנים הייתה אוליאל בטיפולי ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, שחייה ועוד. בבית הספר היסודי היא שולבה במערכת החינוך הרגילה בליווי סייעת. "אני תמיד רציתי לעשות את הדברים לבד. התעקשתי לכתוב לבד גם אם זה אומר להישאר בהפסקה בכיתה ולהעתיק מהלוח. הסייעת עזרה לי יותר בלהתנייד מכיתה לכיתה ובצד הטכני".

בבית הספר היסודי חוותה אוליאל נידוי חברתי. וכאילו לא די בכך, לאורך שנות ילדותה נאלצה לעבור חמישה ניתוחים אורתופדיים שלוו בהיעדרויות ממושכות ממסגרת הלימודים. "ביסודי היה לי מאוד קשה חברתית", היא משתפת בכנות. "לא היו לי חברים. היו ימים שהייתי יושבת בשולחן לבד כי אף אחד לא רצה לשבת לידי. המורות שלי היו מקסימות וניסו לחבר אותי לילדים מהכיתה, אבל היו לי מכשירים על הרגליים והליכה שונה אז אולי כל זה הרתיע. היו ילדים שחיקו את ההליכה שלי, ילדים היו צוחקים עליי. לא היה לי קל".

כשעלתה לכיתה ז' באולפנת ממ"ד תורני-מדעי אשדוד החליטה לחולל שינוי בחייה מבחינה חברתית. "קודם כול, היה לי חשוב להגיע לאולפנה לבד, בלי סייעת. ההורים שלי לא התלהבו מהרעיון לבטל סייעת אבל כיבדו את הרצון שלי. הם הבינו אותי. נורא רציתי שיהיו לי חברות, שיהיה לי טוב", היא מספרת. אבל ההתחלה לא הייתה קלה, וכבר במפגש ההיכרות לבנות כיתה ז' חשה אוליאל במבטים הסקרניים של הבנות.

"הגעתי למפגש והרב קיבל את פנינו ואני הרגשתי איך כל הפוקוס הוא בעצם עליי. הרגשתי את כל המבטים ננעצים בי. אמרתי לעצמי שאני בשום פנים ואופן לא נותנת שמה שקרה לי ביסודי יחזור על עצמו כאן. באותו רגע החלטתי שכאן זה יהיה אחרת. אני אסביר לבנות מה יש לי, אני אהיה יותר אסרטיבית ואדבר עם הבנות בצורה פתוחה".

וההתמודדות החברתית לא איחרה לבוא. "בשבוע השלישי היה לנו מבחן בתושב"ע. ניגשו אליי שתי בנות וביקשו ללמוד איתי. פתחנו את החומר למבחן ואחת הבנות שאלה אותי: 'את יודעת לקרוא? זה לא פיגור מה שיש לך?'".

ואיך הגבת לבנות?

"הסברתי להן מה יש לי. וכשחילקו את המבחנים בתושב"ע ניגשתי אליהן ושאלתי כמה הן קיבלו ודאגתי לומר להן כמה אני קיבלתי. היה בינינו פער של 40 נקודות. הן נשארו בפה פתוח. הן היו בנות מקובלות וזה פתח לי פתח עם כל יתר בנות הכיתה. בבגרויות כבר בנות ביקשו ללמוד איתי", היא מחייכת.

במאבקה לעצמאות החליטה אוליאל גם על הליכה באמצעות קב. "עד אז לא הלכתי עם קביים, אבל בחופש שבין כיתה ח' לט' החלטתי ללכת עם קב כי איתו אני יותר בטוחה ועצמאית. הייתי יוצאת איתן לקניון, הולכת לימי הולדת, וכשעברתי ניתוחים הן באו לבקר אותי".

בתום לימודי התיכון תכננה אוליאל, כמו יתר חברותיה, למצוא מקום התנדבות לשירות הלאומי. "ידעתי שאני רוצה לשרת בחינוך מיוחד. לאכזבתי לא קיבלו אותי לשום מקום", היא נאנחת. "היה לי ריאיון אצל הרכזת. סיפרתי לה שאני רוצה לעזור לילדים מאושפזים בבית חולים, והיא אמרה: 'תשמעי, אני לא יודעת איך תעשי את התפקיד הזה, איך תחלקי קפה בערבים להורים שמאושפזים'. אני השתגעתי, בגלל קפה לא תקבלו אותי? האמנתי שדווקא הסיפור הפרטי שלי יכול לתרום פה. יצאתי החוצה מהריאיון המומה. נשבר לי הלב. לא היה לי מקום שירות".

השנה החלה, ושלב כלשהו הצטרפה אוליאל לשירות בבית ספר לחינוך מיוחד 'אסיף', "בעיקר לילדים עם C.P", שנמצא במרכז הרפואי אסף הרופא. "החזון של בית הספר הוא שהילדים ישתלבו בבוא היום במסגרת רגילה. היה לי מדהים שם. לא הרגשתי את המוגבלות. דווקא העובדה שלי יש C.P הייתה ערך מוסף נהדר. הבנתי בדיוק את הילדים ואת מה שעובר עליהם. זו הייתה שנה מאוד משמעותית בשבילי".

להעתיק את האנציקלופדיה

עם תום שנת השירות החלה אוליאל לפעול להגשמת חלומה להפוך לרופאה בישראל. המשיכה לתחום הרפואה קיננה בה עוד מילדותה. "במהלך האשפוזים הארוכים אחרי הניתוחים שעברתי, פגשתי ילדים מהמחלקה הנוירולוגית ודיברתי איתם. זה נורא עניין אותי. כבר אז ידעתי שאני רוצה להיות רופאת ילדים. ככל שהזמן עבר זה התפתח אצלי יותר ויותר, ומיד אחרי השירות הלאומי החלטתי שאני הולכת ללמוד רפואה והתחלתי לקדם את העניין".

כחלק מההיערכות ללימודי הרפואה השתתפה אוליאל בכנס מיוחד למועמדים ללימודי רפואה מכל הארץ. האולם היה מלא מפה לפה בצעירים וצעירות נמרצים ששוחחו ביניהם בהתלהבות רבה. אוליאל נכנסה לאולם בהיסוס. היא נעמדה בפינה והביטה סביבה במבט בוחן. לפתע ניגש אליה אחד המשתתפים והזמין אותה לקחת חלק בשיח.

"עניתי לו כמעט מתנצלת: 'אני סתם פה, אין לי בכלל סיכוי להתקבל'", מספרת אוליאל. "הוא הסתכל עליי ואמר: 'אם את לא תחשבי שאת מספיק שווה כדי להתקבל - אחרים לא יחשבו את זה במקומך'. אין לי מושג איך קוראים לו ומה הוא בכלל עשה שם, אבל המשפט הזה ליווה אותי לאורך כל הדרך", היא אומרת. למרות חששותיה, אוליאל התקבלה ללימודי רפואה בפקולטה לרפואה בטכניון, עם ציונים גבוהים מהנדרש.

לא חששת שהמגבלה הפיזית תפריע לך?

"לא. זו לא מחשבה שעלתה לי. אני חונכתי שמבחינתי השמיים הם הגבול. כבר בתיכון הייתי ממוקדת מטרה והשקעתי בלימודים. זה נכון שהרבה דברים שטריוויאליים לאחרים היו בשבילי מאתגרים. ביסודי הייתי מתרגלת לעצמי בבית את מהירות הכתיבה. הייתי לוקחת קטע מהאנציקלופדיה ומעתיקה וככה הייתי מתרגלת לכתוב מהר. דרשתי מעצמי כל הזמן. בתיכון רציתי שיהיו לי ציונים טובים שיספיקו לי לרפואה. רציתי הכי טוב שאפשר, אבל לא ביחס לחברות שלי אלא ביחס לעצמי".

אוליאל מפנה את דבריה לאנשים שסובלים ממוגבלות או מנקודת פתיחה נמוכה יותר, כמוה. "הייתי רוצה לומר לכל האנשים שהתחילו את החיים בנקודת פתיחה נמוכה יותר, שזה לא מה שיקבע לאן הם יגיעו בסופו של דבר אלא הנחישות והכוח רצון שלהם. לי עזרה העובדה שאני לא מוכנה לוותר. אני יודעת שקשה לי יותר מאשר לאנשים רגילים. יש לי קושי ומגבלה, אבל למה שאיענש פעמיים? למה שלא יהיה לי טוב? אני לא בחרתי את המוגבלות שלי, אבל אני כן בוחרת איך להתמודד ומה לעשות עם החיים שלי. אני נלחמת ועובדת קשה כדי להשיג את מה שאני רוצה", היא אומרת.

"מאוד עוזרת לי האמונה בקב"ה", מוסיפה אוליאל. "גם ברגעים היותר מורכבים של החיים ידעתי שאני לא לבד, הוא נמצא איתי, והידיעה הזאת מאוד מקלה עליי. גם בניתוחים שלי כילדה זה עזר לי. ידעתי שהקב"ה איתי וזה הרגיע אותי". מצד שני, היא מדגישה, השאיפות צריכות להיות מותאמות למציאות. "לדוגמה, אני רוצה להיות רופאה, אבל אני לא אלך למקצועות כירורגיים או לטיפול נמרץ. אני מבינה שיש תחומים מדהימים שהם לא בשבילי. אבל יש תחומים אחרים מרתקים, כמו נוירולוגיה ילדים, ובעזרת השם אגיע לשם".

הרמת כוסית בשתיים בלילה

הרגע שבו התבשרה על קבלתה ללימודים היה מרגש במיוחד. אוליאל נזכרת בו, וגם בחלוף שבע שנים אפשר לזהות עליה שרידים מאותה התרגשות. "זה היה בשעה שתיים לפנות בוקר. ידעתי שהתשובות אמורות להגיע, הצצתי לעמוד של המועמדים בטכניון וראיתי שכתוב שם שחור על גבי לבן 'התקבלה למסלול רפואה'. מיד הלכתי להעיר את ההורים שלי. תוך שנייה כולם קמו בהתרגשות. אבא פתח בקבוק יין אדום יבש כמו שאני אוהבת והתחבקנו. באיזשהו שלב חזרתי למיטה. פתאום קלטתי שהכול הולך להשתנות. אני הולכת לעזוב את הבית ולעבור לחיפה. חשבתי לאיזה טירוף הכנסתי את עצמי. התהפכה לי הבטן".

שנת הלימודים הראשונה החלה ועמה שלל התמודדויות. "סטודנטים רגילים קופצים בבוקר מהמיטה ומתארגנים במהירות. הם לא חושבים איך אני אגיע לבניין הזה או כמה זמן ייקח לי לנעול נעליים. פרט ללימודי הרפואה המאתגרים כשלעצמם - היומיום שלי בעצם דורש ממני להצליח לעשות דברים שאצל רוב האנשים הם פשוטים ומובנים מאליהם".

אוליאל נותנת דוגמה, שאדם רגיל לא היה מעלה על דעתו שמדובר בכלל בהתמודדות. "ללכת עם תיק על הגב זה היה בשבילי אתגר", היא מספרת. "עד שנה חמישית הייתי הולכת עם התיק רק על הצד. החלטתי שאני רוצה ללכת עם התיק רגיל. הייתי מתרגלת לעצמי בדירה הליכה עם תיק גב. אני מבינה שגם על הדברים הפשוטים אני צריכה לעמול".

"באוניברסיטה למדתי ללכת לסופר לבד", היא מחייכת. "למדתי שאני יכולה לסחוב רק שקית אחת בכל פעם. למדתי עם הזמן איך לתכנן את עצמי נכון ולכעוס על עצמי פחות כשהקנייה בסופר לוקחת לי זמן. הכי קשה היה לחזור מיום לימודים גשום ולשבת באוטו שעות לחכות שיעבור מישהו שאני יכולה לבקש ממנו עזרה. בינתיים הייתי לומדת למבחנים באוטו".

מאוד חשוב לאוליאל לציין כי לאורך השנים היו לה גם רגעים מעודדים ומחזקים. "שש שנים גרתי שם, יצרתי חברויות מדהימות, למדתי מה זאת עצמאות, רכשתי מקצוע מדהים, הנגישו את המקום בשבילי. היו לי חברים שלא עזבו אותי והיו רופאים שלא ראו במגבלה שלי חולשה, אלא להפך. לאורך השנים פגשתי אנשים רגישים ומקסימים שאני לא יודעת אם הייתי מצליחה לעבור את זה בלעדיהם והיו כאלו שהיו פחות מכבדים ונעימים".

"הרגשתי שאני נלחמת להיות שווה בעולם ששואף לשלמות. זו הבנה שלכל אחד יש את השונות שלו ואין מושלם", היא מסבירה. "פשוט את השונות שלי רואים מיד. יש לי חברים ששונים ממני, בהשקפת העולם שלהם או בנראות שלהם או באמונה שלהם - אז מה? אומנם אנחנו חיים ב-2019, אבל אני חושבת שאנחנו עדיין לא חברה שמקבלת כל אחד. אנחנו צריכים להיות הרבה יותר טובים, חומלים ועוזרים לזולת", היא מבקשת.

היום, כאמור, היא סטז'רית בבית החולים קפלן ברחובות. בעקבות זאת אוליאל עברה חזרה לאשדוד, ולמרות הקושי היא בחרה לגור בדירה משלה.

איך בשבילך המפגש עם החולים?

"כבר בתור סטודנטית נפגשתי עם חולים, וכשהחולים מעירים זה אמירות של כל הכבוד. המטופל הראשון שלקחתי לו דם בידיים רועדות שם לי יד על הכתף ואמר לי לנשום. הוא סיפר שכבר היה בלבנון והדקירה שלי לא הולכת לשבור אותו. הוא היה אחלה מטופל לחוויה ראשונה", היא צוחקת. "אנשים נורא מפרגנים, משתפים בקשיים שלהם. אני ממש נהנית מזה".

אז החלום מתגשם?

"ברוך השם, אבל אני עדיין בדרך. אני רוצה להתמחות ברפואת ילדים ונוירולוגיה, כך שיש לי עוד לאן לשאוף. לשמחתי, אני זוכה להגשים חלום אחד מתוך שניים שיש לי בחיים. אני מקווה גם בעזרת השם להקים בית, להיות אמא לילדים ולהמשיך להגשים את עצמי".