בשבע מהדורה דיגיטלית

עד מתי נפחד מהמוות?

הפחד ממוות הוא גורם מרכזי בקיום האנושי, גם על פי חז"ל וגם בתיאוריה הפסיכולוגית. אולם תורת הרב קוק מציעה שלב גבוה יותר

שפרה מישלוב , ב' באדר תשע"ט | עודכן: 07:36

ד"ר שפרה מישלוב
ד"ר שפרה מישלוב
צילום: עופר עמרם

חז"ל מדריכים אותנו להציב לנגד עינינו את יום המיתה כגורם מדרבן: "עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".

הדבר נראה תמוה מעט, שהרי יש בכך לכאורה משום ניצול פחד המוות, המצוי בנו באופן טבעי כבני אנוש, במקום להילחם בו ולכוון אותנו להתמקד בחיים. תמיהה זו מתעצמת אף יותר על רקע הדרכת רבי אליעזר במשנה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך". דבריו התפרשו על ידיו בין השאר בציטוט שמובא בגמרא: "תנן התם, רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן: וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". כלומר, ההדרכה היא להנכיח את המודעות למוות הקרב בכל יום ויום.

כדי להבין יסוד זה, יש לעמוד מעט על מרכזיותו של הפחד מפני המוות בקיום האנושי. במחקר הפסיכולוגיה המודרנית מוכרת "תיאוריית ניהול האימה" - תיאוריה פסיכולוגית-חברתית העוסקת בסוגיית התמודדות האדם עם המודעות למותו. היא מציגה את המודעות למוות הבלתי נמנע כעומדת בבסיס המוטיבציה של התנהגויות אנושיות רבות של היחיד. לדברי התיאוריה, מודעות האדם למותו, המנוגדת לאינסטינקט הבסיסי לשימור עצמי, גורמת לאימת מוות ומשפיעה על האנושות ליצור תרבות שמטרתה העיקרית לשמש מחסום מפני האימה הזאת. מנגנונים פסיכולוגיים שונים מתגבשים אצל אנשים מסוגים שונים בניסיון להימלט או לחסום את האימה הזאת, ביניהם התמקדות בערך העצמי של האדם, מציאת חיים של משמעות ועוד. לפי תיאוריה זו, לאימה מפני המוות יש השפעה מרחיקת לכת על יחסנו לאנשים בעלי תפיסות עולם מנוגדות לנו, על הנכונות שלנו לקחת סיכונים ועל הנכונות לקרבה בינאישית.

על רקע מרכזיותו והשפעתו של הפחד ממוות בקיום האנושי, אין תמה לכן שחז"ל, שהכירו היטב את נפש האדם, מתייחסים אליו ומדריכים כיצד להתנהל מולו. אולם יש לבחון לעומק את יחסם אליו. הרב קוק, שהעמיק מבטו והבהיר לנו יסודות רוחניים ונפשיים של האדם והאנושות בכלל, מסביר גם את שורש הפחד הקיומי מפני המוות ואת האופן הנכון להתנהל מולו (שמונה קבצים).

לדבריו, יראת המוות היא תגובה טבעית למצב לא טבעי - כפי שהגוף מגיב באופן טבעי במקרה של מחלה, כאשר הוא נתקל בחיידק שמזיק לו. המוות נוצר בעולם בעקבות המריית פי ה' באכילת האדם מעץ הדעת – "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". האדם נברא כדי להתקיים וליצור בחיי נצח, ולכן ישנה חרדה ברורה ממצב לא טבעי זה של כיליון. בעקבות גזירת המוות שנבעה מהחטא, עסוקים הדורות הבאים באנושות בניסיון להימלט מהמוות. אך מכיוון שיסוד המוות הוא החטא, הרי ש"התשובה היא התרופה האחת להכחיד אותו מן העולם". שום דבר אחר שהאדם יעשה – בילויים, חיי נוחות ועושר, ואפילו יוזמות ערכיות למיניהן - לא יוכל לחלץ אותו מהמוות ומהפחד מפניו, שכן המאמץ לתת קיום ממשי ונוכח לגוף ולנפש מגביר את הקשר לגוף החומרי, ובעקבות כך הולך וגדל הקושי להתנתק ממנו. התשובה בלבד, שאותה מגדיר הרב קוק כ"הגדלת נשמתו ממקורה הפנימי", היא הפתרון למחלה זו, בהיותה נוגעת לשורשה – החטא שגרם למוות.

שתי תנועות נפשיות מקבילות

בהמשך דבריו מפרט הרב קוק שני פתרונות קונקרטיים אפשריים לפחד מפני המוות: הראשון שבהם הוא אריכות הימים - כאשר אדם חי חיים ארוכים ומספקים (שבהם הוא זוכה בזכות חיים מוסריים מתוקנים), יש לו פנאי ורוגע להביא לידי ביטוי את כוחותיו הרוחניים, החומריים, האישיים והמשפחתיים. כך אנו רואים בבירור אצל אנשים שהאריכו ימים בבריאות, והספיקו לממש צדדים רבים באישיותם, שבהגיעם לגיל מבוגר הם מקדמים את פני המוות בשלווה ובהשלמה. ההשלמה מאפשרת להתבונן במוות לא כדבר מדכא, הורס ומכלה, אלא כמעבר חלק לשלב הבא, מעבר משמח ומרענן – "מסתכלים ביום המיתה ואומרים שירה".

פתרון שני לפחד מהמוות הוא העמקת החיבור של האדם הפרטי לכלל האומה. כאשר אדם חש את היותו איבר מאיבריה של האומה, ממילא הכיליון האישי שלו פחות מטריד אותו. הוא יודע שהאומה הישראלית, האישיות הגדולה יותר שבתוכה הוא נכלל, ממשיכה להתקיים ללא הפסק – "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם כי לא אדם הוא להינחם". אולם הרב קוק מסייג פתרון זה, שכן אך טבעי הוא שגם אדם שמחובר מאוד עם טובת האומה, חש גם את עצמיות האישיות הפרטית ששלו, ומצד זה הוא עדיין נבהל מביטול מהותו העצמית כאיבר בפני עצמו בתוך הגוף השלם של העם.

בשלב זה לוקח אותנו הרב קוק צעד אחורה, ומסביר מדוע חז"ל ראו, כאמור, ערך בהדגשת בואו הצפוי של המוות בכל יום ויום בחיינו, ומדוע ישנה חשיבות לשמר את הפחד הזה. הוא מסביר שכל עוד האדם לא חי חיי מוסר ותורה שלמים ומקיפים, הוא זקוק לפחד מהמוות כדי לאהוב את החיים ולפעול בהם. האפשרות שיאבד את חייו בכל רגע, מייקרת בעיני האדם את קיומו, ומדרבנת אותו לחיות – "אין ערכם של החיים נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם". הוא מגדיר את יראת המוות כ"מלח החיים", כלומר יסוד נצרך למתן טעם לחיים כל עוד האדם לא מצליח לתת להם טעם עצמי מהותי עמוק יותר.

אולם פחד המוות נצרך רק עד שיגיע האדם לדרגה שבה חייו מממשים את "קדושת החיים בתכנם העליון". חיים של קדושה עליונה, משמעם חיים המיוסדים על לימוד פנימיות התורה, ומתוך כך הגדלת רצונו הטוב וכוח שכלו של האדם שדוחפים אותו לעשות את כל מעשיו לא מתוך אהבת עצמו, אלא מתוך אהבת היקום כולו וערכי הנצח. כאשר אדם חי חיים כאלה אין משמעות למוות, שכן העולם הגשמי, הצר, הסופי והמוגבל הופך להיות טפל וחלקי מאוד ביחס לעולמות הרוחניים שהאדם קשור אליהם. אז גם מגיע השחרור מפחד המוות.

דומה שבפסקה זו נותן הרב קוק פרשנות מקורית לפסוק בתהילים: "במתים חופשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו". פסוק זה משמעו באופן פשוט שהמתים חופשיים מקיום המצוות ומחובות ממוניות, חברתיות ושלטוניות שונות. אולם על דרכו של הרב קוק מובן כי מי שמתעמת עם פחד המוות ויכול לו, אין חופשי ממנו לחיות חיים עצמיים, שאינם נובעים מפחד, אלא מיקרת חיים של משמעות אלוקית נצחית.

מכאן שכל עוד האדם והעולם לא התעלו לדרגה העליונה של חיים מודעים ממקור הקודש העליון, על האדם לאמץ שתי תנועות נפשיות מקבילות. מצד אחד הכרה ושימור של הפחד מהמוות והנכחתו בכל יום ויום, כדי שפחד זה ידרבן אותו לחיות חיים של משמעות וערך, ומצד שני חתירה למצב שבו החיים מקבלים ערך עצמי, לא רק בהיותם הופכיים למוות, אלא כבעלי משמעות ותוכן נעלים כחלק ממארג שלם של עולמות רוחניים אין סוף.

תפקידו של עם ישראל להראות לעולם את הדרך להשתחרר מהמוות ומהפחד מפניו, שהם יצירי החטא. משום כך התורה מצווה את עם ישראל להגביל את עוצמת האבל על המוות – "בנים אתם לה' אלוקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", שכן באומר חייה זה מעידה האומה כי המוות אומנם נוכח בחיינו יום יום, אולם בסופו של דבר העולם יגיע לביטול המוות וחזרה לחיי נצח, כאשר ערך החיים האמיתיים יובן על ידי האנושות כולה.

ויהיו הדברים לזכרו ולעילוי נשמתו של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, מתלמידי תלמידיו של הראי"ה קוק זצ"ל.

ד"ר שפרה מישלוב היא מנהלת הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר אילן

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)