לא בעוצמה

נתניהו ובנט יודעים שצירוף של עוצמה יהודית לכל רשימה הוא מהלך בעייתי שמבריח קהלי מצביעים.

שלמה פיוטרקובסקי , ב' באדר תשע"ט

יסתפקו אפילו במקום אחד בימין החדש או בליכוד. פעילי מפלגת עוצמה יהודית
יסתפקו אפילו במקום אחד בימין החדש או בליכוד. פעילי מפלגת עוצמה יהודית
צילום: Basel Awidat, פלאש 90

עם התבהרות התמונה בהנהגת הבית היהודי והאיחוד הלאומי מתגברות הקריאות בגוש הימין לשתי המפלגות הללו לצרף אליהן לריצה משותפת את מפלגת עוצמה יהודית.

בין הקוראים יש ניואנסים שונים אבל הרעיון הכללי הוא ברור: האחריות למנוע את אובדן קולותיהם של מצביעי עוצמה יהודית מוטלת אך ורק על כתפיכם. ראשון הקוראים היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלא חיכה יותר מרבע שעה לאחר ההודעה על בחירת הרב רפי פרץ ליו"ר הבית היהודי, ומיהר להוציא הודעה בזו הלשון: "ראש הממשלה בנימין נתניהו מברך את הרב רפי פרץ על בחירתו ליו״ר הבית היהודי. ראש הממשלה נתניהו קורא לבית היהודי לפעול על מנת להתאחד עם האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית כדי למנוע אובדן מנדטים לגוש הימין, מה שעלול להביא להקמת ממשלת שמאל".

אבל נתניהו בסיפור הזה ממש לא לבד. בין הקוראים לאיחוד הזה, לפני הקלעים ומאחוריהם, נמצאים עוד בכירים בליכוד וגם בכירים במפלגת הימין החדש. הלחץ הזה, אגב, מתחלק נכון לרגע זה באופן שווה בין בצלאל סמוטריץ' והרב רפי פרץ, מנהיגי שתי המפלגות המדוברות. לפחות בקטע הזה אין אפליות. שניהם נדרשים להניח בצד את חשבונותיהם, ובמידה מסוימת את עמדותיהם, ולעשות את מה שלכאורה הוא צעד מתבקש "למען הגוש".

אני לא חבר לא באיחוד הלאומי ולא בבית היהודי, ובאופן כללי ממש לא מתיימר לייצג אף אחת משתי המפלגות הללו. אבל לו כן הייתי מרגיש חלק מאחת מהן, הייתי ממליץ לחברים היקרים בליכוד, ועוד יותר מהם לחברים היקרים בימין החדש, להציע בעצמם למפלגת עוצמה יהודית להשתלב ברשימתם. זה לגמרי לא בעיה. הרי נתניהו דאג לעצמו השבוע לשלושה שריונים בליכוד, שניים מהם במקומות ריאליים. סביר להניח שבעוצמה לא ידרשו לעצמם את שני השריונים הריאליים ויסתפקו לעת עתה באחד. בימין החדש זה אפילו יותר פשוט. שם מה שבנט ושקד רוצים זה מה שקורה. הם אמרו ויהי, הם ציוו ויעמוד. אם גורל הגוש כה חשוב להם, הם יכולים לסגור כבר מחר על דיל סביר עם עוצמה יהודית במחיר נסבל בהחלט.

למה הם לא עושים את זה? כי הם יודעים שצירוף של עוצמה יהודית לכל רשימה הוא מהלך בעייתי. מצד אחד הוא מוסיף חלק ניכר מתומכי עוצמה לקהל המצביעים (אף שלא בטוח שאת כולם), אבל מצד שני הוא גם מבריח קהלי מצביעים שלא מסוגלים להצביע למפלגה שאנשי עוצמה הם חלק ממנה, ויש לא מעט כאלו. לכן נוח להפיל את המשימה הזאת על אחרים, יחד עם הדאגה הכנה יותר או פחות לגורל הגוש. בסופו של דבר קשה להשתחרר מהתחושה שחלק ניכר מהלחץ של אנשי הימין החדש והליכוד לצירוף עוצמה יהודית לרשימת הבית היהודי והאיחוד הלאומי, נובע מהרצון לקבל את קולותיהם של אותם מצביעים שיעזבו את הרשימה בעקבות צירוף עוצמה.

חשודות מיוחסות

במדינת ישראל יש חשודים רגילים ויש חשודים, או במקרה הזה חשודות, מיוחסים יותר. מדובר בשתיים מהחשודות שנחקרו במסגרת פרשיית החשד לשוחד במינוי שופטים שנקשרה בשמו של ראש לשכת עורכי הדין המתפטר. כזכור, הפרשייה שהתפוצצה על ראש כולנו בקול רעש גדול לפני כמה שבועות, כללה חשדות חמורים ביותר. מתן שוחד מיני תמורת הפעלת השפעתו של ראש לשכת עורכי הדין למינוי מקורבת אליו כשופטת שלום, וקידום בעלה של מקורבת אחרת מבית משפט השלום למחוזי (קידום שלא צלח לבסוף). החשדות זעזעו מאוד את הציבור וגם את מערכת המשפט, ובצדק. הליך בחירת השופטים הוא הליך רגיש מאוד, משום שמדובר באנשים שבידיהם הכוח לחרוץ גורלות. אם החשדות הללו נכונים מדובר בריקבון עמוק באחת הנקודות הרגישות ביותר במערכת המשפט.

הפרשייה כולה נמצאת עדיין בחקירת משטרה, אך בעוד שאת שמו של החשוד המרכזי בפרשה, עו"ד אפי נוה, כולנו יודעים ומכירים, שמותיהן של שתי החשודות הנוספות אסורים בפרסום. שני כלי תקשורת ניסו לאחרונה להביא לפרסום השמות: עיתון הארץ והעיתון הכלכלי גלובס. הדיון ידע כמה גלגולים ובסופו של דבר קיבל בשבוע שעבר בית משפט השלום החלטה לאסור את פרסום השמות. הארץ וגלובס לא ויתרו וערערו על ההחלטה, שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב ציון קאפח דן בערעור, וביום שני השבוע פרסם את החלטתו לדחות את הערעור ולהותיר את שמותיהן של השתיים חסויים. כי יש חשודים ששמם מתגולל בראש כל חוצות ויש מי שכנראה המערכת מוכנה לחוס עליהם ביתר קלות.

ועם זאת, החלק המעניין בהחלטת השופט הוא מה שרק אולי נרמז בה, וגם זה רק ברמז דק מאוד. השופט ציין כי במסגרת בחינת שאלת הפרסום צריך לבחון לא רק את הנזק הפוטנציאלי לחשודות ולחקירה. בנוסף צריך לבחון גם עד כמה הראיות לביסוס החשד, בשלב זה כמובן רק לכאורה, הן חזקות. על מנת לבחון זאת נקט השופט בצעד חריג וביקש חוות דעת של הפרקליט שמלווה את החקירה. השופט כמובן לא סיפר לנו מה היה בחוות הדעת, אך בסופו של דבר הוא החליט כאמור להותיר את איסור הפרסום על כנו. מה שכמובן מעלה מיד את השאלה, האם ההחלטה לא מעידה גם על חולשה מסוימת בראיות בתיק? האם בסופו של יום נגלה שכל הר החשדות הוליד רק עכבר קטן, או אולי עכברוש?

כללי הריאיון

בדרך כלל פרקליטות המדינה נמצאת בצד שמשיב על עתירות לבג"ץ בשם גורמי המדינה השונים. השבוע עשתה פרקליטות המדינה צעד חריג והגישה מטעם עצמה עתירה לבג"ץ. מדובר בצעד חריג כפליים כאשר מגלים שהעתירה הוגשה נגד החלטת ביניים של שופטת בבית משפט מחוזי. הכלל הוא שנגד החלטות כאלה אי אפשר לערער, אלא רק במסגרת הערעור על התוצאה הכוללת של ההליך לאחר פסק הדין, ולכן החליטה הפרקליטות, בצעד חריג מאוד, לעתור לבג"ץ.

הסוגיה שבמחלוקת די פשוטה. כאשר הפרקליטות מעלה עד מטעמה על דוכן העדים נערך לו לפני כן ריאיון שנועד לסייע לו לרענן את זיכרונו, בדרך כלל בעזרת העדות שהוא עצמו קודם לכן במשטרה. הבעיה היא שלעיתים מה שאמר העד במשטרה לא מספיק טוב בשביל הפרקליטות. כך למשל ייתכן שהגרסה של העד להתרחשויות לא לגמרי קוהרנטית ויש בה סתירות. ייתכן גם שהעדות שניתנה במשטרה לא מתייחסת לכל ההיבטים של מה שהפרקליטות מקווה להשיג בעדות שתינתן מעל הדוכן. החשש הוא שהריאיון יעסוק לא רק בריענון הזיכרון של העד, אלא גם בהדרכת העדות ובגיבוש הגרסה שהעד ימסור על הדוכן, דבר שהוא אסור.

למרות רגישות סוגיית הריאיון, עד לאחרונה לא היו כל כללים מחייבים בעניינו. גם כשנקבעו כללים קבע פרקליט המדינה שדי בכתיבת מזכר על ידי הפרקליט שמבצע את הריענון. אולם שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון-גונן, שדנה בתיק הסבוך של פרשיית "מי אביבים" סברה אחרת, וקבעה שיש חובה לבצע תיעוד מצולם של הראיונות הללו. בעקבות הקביעה שלה עלה הנושא בעוד הליכים משפטיים, ובפרקליטות חוששים שייקבע כאן כלל מחייב, שלטענתם יסרבל מאוד את עבודת הפרקליטות. לכן מבקשים שם מבג"ץ להתערב ולשים לסוגיה הזאת סוף.

השאלה המסקרנת היא מה יעשו שופטי בג"ץ. האם יעמדו לצד החשודים וזכותם להליך הוגן וחף מזיהומים, כפי שעשתה השופטת המחוזית בתל אביב, או שמא יכופפו קצת את הנורמות ויתייצבו גם הפעם, כמו במקרים אחרים, לצד אנשי הפרקליטות?

***הפינה הכלכלית***

הצבי ישראל

לא היינו זקוקים למבקר המדינה בשביל לדעת כמה גרוע מצבו של דואר ישראל. כל מי שנזקק לשירותיה של החברה הממשלתית המפעילה עדיין את שירותי הדואר במדינה מכיר את התורים, את החבילות שלא הגיעו ליעדן ואת ההזמנות לחתונה שהגיעו כשהזוג הצעיר כבר בילה את ירח הדבש אי שם על פני הגלובוס. ועדיין, כשקוראים את הנתונים במרוכז, התמונה העגומה מרגישה עגומה עוד יותר.

אחת התלונות הרגילות ביותר היא על הזמן שלוקח למכתבים להגיע ליעדם. מתברר שזו לא רק תחושה, זו עובדה. סקר שערכה חברת דואר ישראל באמצעות חברה חיצונית בנובמבר 2016 העלה כי בשירות דואר רגיל רק 15 אחוזים מהמכתבים הגיעו ליעדם בתוך שלושה ימי עבודה, היעד המוצהר של הדואר. בנוסף לכך, רק 62 אחוזים מדברי הדואר הגיעו בתוך שבעה ימי עבודה. כלומר, יותר משליש מדברי הדואר לא הגיעו גם אחרי יותר משבוע.

אז בטח חשבתם שהפתרון הוא בשירות הדואר המהיר של דואר ישראל, דואר 24. מתברר שגם משם לא תבוא ישועתנו. לכאורה מדובר בפתרון נפלא לאזרח וגם מנוע הכנסות חביב לדואר, אבל הנתונים עגומים: על פי נוהלי דואר 24, דואר ישראל מחויב לספק 90 אחוזים מהמכתבים בתוך יום עבודה אחד ו-100 אחוזים בתוך שני ימי עבודה. בפועל רק 53 אחוזים מהמכתבים סופקו בתוך יום עבודה ו-70 אחוזים בתוך שני ימי עבודה. אבל זה לא הכול. הנתון הבא מדהים לא פחות: 12 אחוזים מדברי הדואר בשירות דואר 24 התעכבו זמן ניכר או הוגדרו כאבודים ולא נמסרו לפחות 13 ימי עבודה אחרי שנשלחו.

בשלב זה אתם בטח אומרים לעצמכם: טוב, אבל אם יש משהו ממש חשוב הוא ממילא נשלח בדואר רשום, ושם באמת הכול מגיע. אז זהו שלא. בכל שנה מוחזרים אלפי דברי דואר רשום לשולח, לאחר שדואר ישראל לא עשה את המאמץ הנדרש כדי לדאוג שיגיעו ליעדם. המשמעות: מסמכים משפטיים שלא מגיעים ליעדם, חיובי מס מוגברים בגלל מסמכים של רשות המיסים שלא מגיעים למי שהיו צריכים לקבל אותם, ועוד בעיות רבות מסוג זה.

וכל זה כמובן עוד לפני שדיברנו על מכת התורים בסניפי הדואר, שגם לה מקדיש המבקר חלק ניכר מאוד מהדו"ח. בשנים 2014 עד 2016 תועדו במערכות ניהול התורים של החברה יותר משמונה מיליון מקרים שבהם הלקוח המתין בתור יותר מ-30 דקות, וכ-12.5 מיליון מקרים שבהם הלקוחות נטשו את הסניף לפני קבלת השירות.

בדואר ישראל ובמשרד התקשורת שאמור לפקח עליו טענו השבוע שהדו"ח מתייחס לעבר והיום המצב טוב בהרבה. אז אכן, אולי יש שיפור, אבל לפחות מניסיון אישי הוא רחוק מלהיות דרמטי כמו שרוצים בדואר ישראל ובמשרד התקשורת שנאמין.

לתגובות: shlomopy@gmail.com