את ההפתעות צריך לחפש בעשירייה השלישית. הפריימריז בליכוד
את ההפתעות צריך לחפש בעשירייה השלישית. הפריימריז בליכודצילום: הדס פרוש, פלאש 90

המתקפה המתוכננת היטב על גדעון סער בשידור הבכורה של "ביבי TV" הייתה בחירה בין שתי אפשרויות גרועות: המאבק בסער גם ממצב אותו כיריב שווה לנתניהו, וגם מספק לו תירוץ טוב למקרה של תוצאה בינונית בפריימריז, אבל הברירה השנייה, לשתוק, הייתה גרועה יותר בעיני נתניהו שחשש מתרחיש שבו סער קוטף את המקום הראשון בפריימריז ומתייצב כמספר 2 שלו. צמוד צמוד מאחוריו.

בסופו של דבר סער זכה בהישג נאה מאוד. "ההישג הפוליטי הכי גדול שלי", כפי שהגדיר בעצמו, אפילו יותר מהפעמיים שבהן זכה במקום הראשון. זה אכן שם אותו בעמדה מצוינת למאבק על הבכורה ביום שאחרי נתניהו, יחד עם שאר המצטופפים בחמישייה הראשונה: ארדן, כץ ורגב (אדלשטיין מכוון יותר לבית הנשיא מאשר ללשכת ראש הממשלה), ואולי גם ניר ברקת שהגיע למקום מכובד מאוד יחסית למצטרף חדש.

אבל אסור להתבלבל, בקלפיות ביום הפריימריז כמעט כל אלו שסימנו סער בטופס, טרחו להדגיש שזאת לא הצבעת מחאה נגד נתניהו. אותם ליכודניקים שאישרו ברוב גדול את בקשת ראש הממשלה לשיריונים שיבואו על חשבונם, הם אלו שגם הצביעו לסער כחלק מהנבחרת. הם אוהבים את ביבי, אבל דואגים גם להמשך. בניגוד לדימוי התקשורתי, מתפקדי הליכוד תמיד ידעו להרכיב נבחרת ממלכתית, ויצר ההישרדות הפוליטית של המון המתפקדים חזק יותר מכל דיל.

ההפתעות בדרך כלל נמצאות בעשירייה השלישית המשוריינת למחוזות: שם צמחו כמה מהכוכבים הבולטים של הקדנציה - מאורן חזן שנדחק לאחור ועד דוד ביטן, דודי אמסלם, מיקי זוהר, אמיר אוחנה שהשתדרג דווקא, ויהודה גליק שגם הוא מצא את עצמו בחוץ. מי שרוצה ללמוד אם חל שינוי בליכוד צריך לעבור ולהכיר את נציגי המחוזות, ולא להתעסק בסדר המקומות בצמרת.

להחזיר לאלונקה

בשוך מהומת הפריימריז התפנה ראש הממשלה למה שבאמת חשוב לו. עם כל הכבוד לשאלה האם נאוה בוקר בפנים או בחוץ, והאם אדלשטיין יעקוף את כ"ץ או להפך, נתניהו הקדיש את רוב זמנו לשני התרחישים המככבים בחלומות הביעותים שלו: חבירה של לפיד וגנץ למפלגה אחת שתעקוף את הליכוד במספר המנדטים, או נפילה של אחת ממפלגות הלוויין בגוש הימין אל מתחת לאחוז החסימה.

בתרחיש הראשון הוא מאבד את הלגיטימציה להרכיב ממשלה, ובתרחיש השני הוא מאבד את היכולת לעשות זאת. וכמו בשיעור גמרא טוב, נתניהו מנסה לפתור את שתי הבעיות במהלך אחד - חבירה של מפלגה נוספת מתוך גוש הימין שגם תציל קולות אבודים וגם תיתן לליכוד את התוספת הנחוצה כדי לגבור על ברית גנץ-לפיד. אלא שזה לא כל כך פשוט. ישראל ביתנו היא לא אפשרות, לא בגלל שליברמן הצהיר שירוץ לבדו, אלא כי זה פשוט לא משיג את המטרה. אם ליברמן חובר לנתניהו רבים ממצביעיו ימצאו את עצמם בצד השני של הכביש, אצל לפיד. זיכרון האיחוד הכושל של הליכוד ביתנו עדיין לא נשכח, ומבחינת נתניהו אפילו אם ליברמן לא יעבור את אחוז החסימה, עדיף שהוא יתמודד וייקח את אותם קולות שאחרת היו מצטרפים ליש עתיד.

אותו היגיון בדיוק עובד גם לגבי מפלגת כולנו של כחלון. בליכוד מעריכים שצירוף של כחלון לא יביא איתו כנדוניה את מצביעיו, שממילא לא מסוגלים לתמוך בנתניהו, והם יתפזרו בין אורלי לוי במקרה הטוב ללפיד וגנץ במקרה הפחות טוב. ולכן עדיף שגם הוא יתמודד עד הסוף וימנע את זליגת הקולות לגוש השני. נשארה אם כן עוד אפשרות מתבקשת – איחוד עם הימין החדש. מהלך כזה ללא ספק יגדיל את הליכוד וייתן קונטרה לאיחוד בשמאל-מרכז, אלא שכאן גם המחיר שבנט ושקד ידרשו צפוי להיות גבוה ממה שחברי הליכוד שעמלו קשה על מקומם בפריימריז יסכימו לשלם. ועוד לא דיברנו על נהרות הדם הרע שבין משפחת נתניהו לצמד בנט-ושקד עוד מימי הקורס טרור המפורסם.

זה מה שמביא את אנשיו של נתניהו לשקול ברצינות מיזוג דווקא עם הבית היהודי, ובמקביל לעודד את האיחוד הלאומי לחבור לעוצמה יהודית ולאלי ישי. כך גם לא יאבדו קולות יקרים בימין כפי שקרה בבחירות הקודמות, ובנוסף לכך נתניהו יצליח להחזיר אל האלונקה של הליכוד קולות סרוגים במחיר זול יחסית: השריונים שהעניקו לו המתפקדים - המקום ה-21 לרב פרץ והמקום ה-28 למוטי יוגב, ועוד מקום בעשירייה השלישית. תרחיש כזה נשמע כמו קבורה סופית של המפד"ל ההיסטורית ולכן קצת מופרך שבבית היהודי יסכימו לו, אבל מבט על המשא ומתן העצל עם האיחוד הלאומי מלמד שהכול אפשרי.

טייס עם כנף אחת

הרב רפי פרץ נבחר לראשות הבית היהודי ביום ראשון בערב, אבל לקחו לו יומיים שלמים כדי להגיע לפגישה עם מי שאמור להיות הפרטנר המרכזי שלו - בצלאל סמוטריץ'. בלו"ז פוליטי רגיל זה זמן סביר, אבל אחרי המכה שחטפה הבית היהודי וכשהגשת הרשימות היא בעוד שבועיים, מדובר בנצח. אם הם חפצי חיים היו הרב פרץ וסמוטריץ' צריכים לשחרר כבר ביום שני בבוקר תמונה משותפת והכרזה על איחוד ביניהם, ולא להיגרר עכשיו לשבועיים של משא ומתן קשוח. במקום זה קיבלנו הודעה לקונית על כך ש"התקיימה פגישה". לא תמונה ולא חיוכים ובטח שלא סיכום עקרוני על ריצה משותפת.

הנוסח ששוגר לעיתונאים משתי המפלגות היה זהה למעט פרט אחד: בהודעת הבית היהודי הושמט המשפט "הפגישה התנהלה באווירה טובה". שאלת האווירה לא באמת חשובה. האנשים כולם טובים, אבל בפוליטיקה כוונות סיסמאות ואידאלים זה לא מספיק. סמוטריץ' הגיע לחדר עם הצעת פשרה: ריצ'רץ' בין המפלגות כשהוא מוכן לוותר לרב פרץ על המקום הראשון, אבל כיוון שהוא מנוסה יותר בשדה הפוליטי יקבל את התפקיד הבכיר לאחר הבחירות. הרב פרץ, אולי באופוריה שאחרי מינויו לראשות המפלגה, או בעצת מקורבים שמשוכנעים שהבית היהודי זכאית לבכורה, ביקש זמן לחשוב.

"ראיתי מטוס מוכן, מתודלק, המנועים עובדים, הקוקפיט פתוח והטייס נעלם", אמר בנאום הבכורה שלו, אבל בכל זאת נראה שהבית היהודי עדיין זקוקה לכנף השנייה כדי להמריא. בעידן שאחרי בנט ושקד, אלו שתי מפלגות שוות פחות או יותר בכוחן שתלויות זו בזו, ולכן גם ההסכם היה אמור להיות פשוט מאוד. אין שום תהום אידיאולוגית וגם לא יותר מדי ברירות, ולכן לא ברור למה הם מחכים. בחירת הרב פרץ, עם כל הרזומה המפואר שלו כמחנך, רב ואיש רוח, לא יצרה בידול משמעותי מסמוטריץ', ולא קורצת למצביעים הסרוגים מאזור חיוג אפס שלוש. את השפם המפד"לניקי הנצחי מחליף עכשיו זקנקן, דומה מאוד לזה של יו"ר האיחוד הלאומי.

אין לי שום דבר נגד שום סגנון תספורת, זקן קצר או ארוך, שפם ואפילו פאות. השאלה היא למה בכלל שני זרמים אידיאולוגיים כל כך קרובים זקוקים בכלל למפלגות שונות. הפער ביניהם לא קיים, למעט בסוגיה אחת עקרונית אבל מצומצמת: בצלאל סמוטריץ' נעצר לשלושה שבועות על ידי השב"כ בזמן הגירוש מגוש קטיף בחשד שתכנן לחסום כבישים ולשתק את התנועה במדינה. הרב רפי פרץ התחבק עם אלו שבאו לפנות אותו ואת תלמידיו מהמכינה בעצמונה. פרט למחלוקת בת 15 השנים בסוגיית ה"ממלכתיות", שהפכה קצת פחות בוערת אחרי עשור שבו הסרוגים יושבים בממשלה ואוחזים בהגה הממלכה, קשה למצוא הבדלים שנראים בעין בלתי מזוינת.

זה אולי נשמע מוזר, אבל אפשר להעריך שבלא מעט סוגיות סמוטריץ' מחזיק בעמדות פחות טהרניות מאלו שמוצגות בבית המדרש שממנו מגיע הרב פרץ. כשזה המצב, שתי המפלגות מתחרות על מאגר קולות מצומצם יחסית ולכן גם מרחב התמרון מצטמצם. ואחרי ששני הצדדים יסתדרו ביניהם, נשארת על השולחן גם שאלת עוצמה יהודית. המשא ומתן המתקדם שניהלו אנשי האיחוד הלאומי עם בן גביר ואנשיו עד יום ראשון בלילה התפוצץ. כנראה כי סמוטריץ' מעדיף לסגור קודם כול עם הבית היהודי ואחר כך לצרף את עוצמה לבלוק טכני. אפשר רק לשער שגם הרב פרץ לא נלהב מדי מהרעיון לחבור לבן ארי ובן גביר.

נתניהו, שמודאג מאוד מאובדן היתרון של גוש הימין, מפעיל לחץ כדי שעוצמה לא יישארו בחוץ, ובעצם דואג להכניס לכנסת את מי שללא ספק יהיו מבקרים חריפים שלו מימין, וגם ישבו באופוזיציה. אבל מה שרואים כנראה מעמדת ראש המחנה, קשה יותר לראות מתא הטייס.

הכותב הוא עיתונאי חברת החדשות של ערוץ 12

לתגובות: [email protected]