אור לגרים

חמוש בהלכה מצד אחד ובמאור פנים מן הצד השני, קירב הרב יוסף אביאור גרים רבים שביקשו להצטרף לעם היהודי.

יוסף ארנפלד , ט' באדר תשע"ט

הרב יוסף אביאור
הרב יוסף אביאור
צילום רפרודוקציה: לירון מולדובן

בתקופה שהעיתונאי יאיר שלג סיקר את העולם היהודי והדתי בעיתון 'הארץ', הזמין אותו הרב ישראל רוזן, שהיה בזמנו ראש מינהל הגיור, לצפות ביום אחד בבית הדין לגיור.

"הגעתי לבית הדין ביום של תיקים מאוד חזקים, עם סיפורים מרגשים שנגמרו טוב. לא מעט אנשים שקראו 'שמע ישראל' בקבלת עול תורה ומצוות וזה היה מאוד מרגש. עד כדי כך היה מרגש שהתחלתי לחשוב שאולי ריכזו לכבודי תיקים חלקים כאלה. אבל אז החלו העניינים להשתבש", ממשיך שלג לספר, "פתאום התפרץ לבית הדין בחור בריא בגופו שהתברר שהיה קצין ביחידה קרבית והתחיל לצעוק על הדיינים: 'אני אראה לכם, כבר שנה וחצי שאתם מעכבים הגיור של החברה שלי ואת החתונה שלנו. נמאס לנו! אנחנו הולכים להתחתן בכנסייה!'. אחד הדיינים ניסה להרגיע אותו במתק שפתיים ואמר: 'אתה בחור מסורתי, לא מתאים שתתחתן בכנסייה'. אבל העובדה שלא האמינו ברצינות כוונתו הרגיזה אותו עוד יותר. 'אני יעשה לכם דווקא, אתם עוד תראו', אמר ויצא בכעס מהאולם".

שלג לא ידע אם מדובר באיום סרק או לא, "אבל רציתי אחריו ואמרתי לו: 'לפני שאתה הולך לכנסייה תיתן עוד צ'אנס', ונתתי לו את המספר של הרב יוסף אביאור. הוא פנה אל הרב אביאור, ואחרי כמה חודשים חזר אליי וסיפר שהרב אביאור אכן גייר את החברה שלו והוא אמור לערוך להם את החתונה בקרוב. הוא הוסיף שהיחס של הרב כל כך ריגש אותו שהוא החליט להתחיל להניח תפילין כל יום. חשבתי שזוהי הגרסה המודרנית לסיפורי הגרים של הלל ושמאי".

פועל במה

הרב יוסף אביאור זצ"ל, שהיה מומחה לגיורים, אב בית הדין לגיור במחוז הדרום, מראשי ישיבת אור עציון ומקורבו של הרב חיים דרוקמן, הלך לעולמו באופן פתאומי ביום רביעי שעבר לאחר שנהרג בתאונת דרכים בכניסה לעיר אשקלון, והוא בן 83. הוא הותיר אחריו חמישה ילדים, נכדים רבים ואלפי מתגיירים שהיה להם כאב.

הרב אביאור נולד בירושלים בשנת תרצ"ו (1936) להוריו ר' אליהו מנחם אפשטיין, דור שלישי בארץ, ולאמו לאה לבית מקובסקי, שהייתה דור רביעי בארץ. הוא התחנך בבית הספר היסודי שילה בירושלים ולאחר מכן במדרשיית נועם, שם רכש את יסודות ערכיו התורניים, הציוניים והחברתיים. לאחר סיום לימודי התיכון נשלח כתלמיד מצטיין לישיבת 'תורה ודעת' להעמקת לימודי היהדות, שם אף למד שפה נוספת.

עם חזרתו ארצה למד בישיבת 'חברון' בירושלים ובמשך תקופת לימודיו בישיבה אף למד בחברותא עם הרב עובדיה יוסף זצ"ל. לאחר שירות בצה"ל החל ללמוד הוראה. בשנת תשי"ב נישא להדסה ז"ל שנפטרה לפני כעשור והשניים קבעו את ביתם בעיר עפולה, מתוך מטרה לעסוק בחינוך ובקליטת עלייה. מאוחר יותר ניהל את בית הספר 'עציון' בבני ברק, ולאחר שהעתיק את מקום מגוריו למרכז שפירא עמד בראש בית הספר היסודי באבן שמואל. אחר כך ניהל את תיכון 'עזתה' לבנות.

במהלך הכנת הכתבה התגלה פער כמעט בלתי נתפס בין הסיפורים המפעימים על הרב אביאור ובין דלות המידע שאפשר למצוא עליו ברשת ומיעוט הראיונות שהעניק לכלי התקשורת במהלך חייו. "אבא תמיד אמר: 'אני פועל במה בחצרו של הקב"ה. אני לא צריך שיכתבו עליי וידברו עליי. אני צריך לעשות והחיים ישפטו אותי'. זה היה עולמו", משתף בנו, עמיחי אביאור.

"בהתחלה היה הרב מגיע כל יום מבני ברק כדי ללמד, ורק בהמשך עבר לגור אצלנו במרכז שפירא", משחזר הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבת אור עציון ויושב ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, את תחילת ההיכרות שלהם. "הוא התחיל כר"מ בישיבה התיכונית, ובמשך כמה שנים אף שימש כראש הישיבה. הוא היה דמות מיוחדת. תלמיד חכם עצום. הייתי קורא לו איש אשכולות, היות שהיה בקיא בכל תחום מתחומי התורה השונים".

הרב דרוקמן מספר שבמהלך כל חייו של הרב אביאור, הוא פשוט ישב ולמד תורה. "היית יכול לראות אותו בבית הכנסת, בזמן שמחכים להתחלת התפילה, יושב עם ספר ולומד ברצינות, עם עיפרון כדי להדגיש מקומות. בישיבה הוא נתן שיעורים באמונה ומחשבה, כמו מורה נבוכים וספרים נוספים. היה איש חביב מאוד וידע ליצור קשר עם כל אחד, תמיד במאור פנים ושמחת חיים אמיתית. אני לא יכול לשכוח את שמחת תורה איתו, איך היה עולה על הבימה ובקולו הערב שר, מלהיב את הילדים ומזמר איתם ביחד".

"ליבו בער למען עם ישראל", מוסיף הרב דרוקמן לספר. הדבר בא לידי ביטוי בכך שיצא עם משפחתו לשליחות של כמה שנים בעיר טורונטו שבקנדה, שם ניהל את ישיבת בני עקיבא 'אור חיים' ואת האולפנה המקומית במשך ארבע שנים. עם שובו ארצה קיבל לידיו את ניהול הישיבה התיכונית 'אור עציון' במרכז שפירא, ובמקביל היה שותף להקמת מכללת 'אורות ישראל' ולימד בה מחשבת ישראל. "הוא חי חיים של שליחות. כל חייו היו שליחות למען עם ישראל".

משיב תינוקות שנשבו

בשלב מסוים ראה הרב אביאור בגיור שליחות למען עם ישראל והתמקד בו. הוא עסק בנושא עוד לפני שנפתחו שערי ברית המועצות. הרב שלמה גורן ביקש מהרב דרוקמן להקים בית דין לגיור, לצרכים שהיו אז. לאחר נפילת מסך הברזל הפך בית הדין לדבר חיוני ממש. "היה מופלא לראות את המסירות שלו לעניין, ההכרה שלו בנושא כערך, הלימוד וההעמקה שלו בכמות מכובדת של תשובות קדמונים בנושא הגיור, איך להתייחס לגרים החדשים בימינו וכדומה".

הרב דרוקמן מספר כי כאשר נפתחו שערי ברית המועצות ועלו ארצה מאות אלפי יהודים שחלקם היו צריכים גיור על פי ההלכה, התעוררה ברב אביאור שאיפה לסייע לעם ישראל בתחום הזה, להחזיר בנים אובדים הביתה. "הוא היה מוכן לכתת את רגליו ברחבי העולם בעניין הגיור, מתוך אמונה שלמה שכאן מדובר בגרים מיוחדים שרק עקב הנסיבות הטראגיות, המציאות הקשה שהייתה ברוסיה, היו נישואי תערובת. הוא הדגיש שהדבר לא קרה מתוך בחירה ורצון להתבולל, כמו בארצות החופש, אלא מתוך הכרח ומציאות קשה שיהודים היו נתונים בה. הוא סבר שמן הראוי לסייע במקרים כאלה, כך שהאנשים יוכלו לחזור לכור מחצבתם".

בריאיון שהעניק בעבר ל'בשבע' (גיליון 22), הסביר הרב אביאור כי בתקופתנו יש צורך בהסתכלות מעמיקה ורחבה יותר על המשמעות הרעיונית וההלכתית של הגיור. "אנחנו כמעט לא עוסקים כיום במתגייר הקלאסי כדמותו של יתרו. השולחן ערוך לא נוגע בתחומים שעוסקים בהם היום. שם מדובר בגר קלאסי, ואנו עוסקים בתיקון של נישואי תערובת, בתיקון של מדינות שבהן נעקרה היהדות מהשורש ובהשבת תינוקות שנשבו. אלו הן דוגמאות אחדות לכך שמדובר באנשים שהם אולי לא יהודים, אך בהחלט אינם גויים. שם המשפחה שלהם יהיה לעיתים שפירא, אברמוביץ או לוין".

"אבא כתב לקט הלכות בתחום הגיור והפך לבר סמכא בתחום, גם ברמה הממלכתית", מספר הבן עמיחי אביאור. "נוכחותו בוועדות הכנסת השונות שדנו בנושא היו עניין שבשגרה. משפחות רבות, ילדים, גברים ונשים ברחבי העולם, היו חלק ממשפחתו. אלפי מתגיירים עברו תחת ידיו. הוא היה אוהב אדם ואוהב תורה, וזה היה ניכר בכל מעשיו".

שמו של הרב אביאור עלה לכותרת לפני 11 שנה, במה שכונה אז סערת הגיור. היה זה כאשר בית הדין הרבני הגדול בירושלים קבע בפסק דין חריף כי הגיורים שנעשו מאז שנת 1999 באמצעות בית הדין המיוחד לגיור בראשות הרב דרוקמן והרב אביאור, אינם חלים ואין להם כל תוקף. הדיון בנושא החל בבית הדין הרבני באשדוד, שם ניגשה גיורת וביקשה להתגרש מבעלה, יהודי מלידה. במהלך פתיחת התיק האישה הודתה כי לאחר גיורה לא שמרה תורה ומצוות, ובהתאם לכך קבע בית הדין כי הגיור מבוטל רטרואקטיבית. האישה סירבה לקבל את החלטת בית הדין באשדוד, ופנתה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. הדיינים, הרב אברהם שרמן, הרב אברהם שיינפלד והרב חגי איזריר, בדקו את פרטי הפרשה ועברו על פסק הדין של בית הדין האשדודי, ובפסק הלכה ארוך ומנומק שפרסמו סמכו את ידיהם על ההחלטה.

הרב דרוקמן, שהיה חתום בפועל על הגיור, הגיב בזמנו לפסיקה שהסתמכה על עדות הבעל שטען שהאישה שיחדה את המגייר בתמורה להליך מזורז: "זה עיוות אחד גדול במחשבה! איך אפשר לסמוך על מה שאומר הבעל? הוא הרי מתגרש ממנה ושונא אותה! הרי ידוע שכל אחד מהצדדים מחפש כל דרך איך לפגוע בשני, אז איך אפשר לקבל ממנו עדות?". לאחר שנים אחדות, כנראה בשל הלחץ הציבורי, ריכך הרב שרמן את עמדתו ואף קבע כי "לא ביטלנו אלפי גיורים, וגם לא גיור אחד", וטען שפסק ההלכה שפרסם בזמנו, התייחס רק לחובת בדיקתם המחודשת של הגרים המעוניינים להופיע לפני בית הדין במקרים של נישואין או גירושין. הרב שרמן אף הדגיש כי אין לו שום דבר אישי נגד גיוריו של הרב דרוקמן. עמיחי אביאור, הבן, נזכר באותה תקופה ומציין כי אביו לא נבהל מפסקי הדין הללו ובחר להתעלם מהם.

זריעה לדורות

"הוא היה איש כל כך טוב ומתוק, עם הרבה רגישות ואהבה לאנשים", מתאר שלג, שפרט למקרה שתואר לעיל, סיקר את ענייני הגיור באותן שנים ובמסגרת עבודתו פגש לא מעט את הרב אביאור. "היה ידוע שבית הדין שלו היה יותר ידידותי כלפי המתגיירים, במיוחד בנושא גיורי הילדים. אני בעצמי הפניתי אליו חברה שאימצה ילד מרוסיה, ונוצר מכך קשר חם. רבים פנו אליו במיוחד בנושא הזה ומעבר לזה, גם בגיורי מבוגרים הוא היה ידוע ביחס האוהד שלו. כמובן בלי פשרות הלכתיות, מה שהוא תבע מהמתגיירים היה על פי דרישות ההלכה. יכול להיות שהוא מצא לנכון להקל בדברים מסוימים, אבל המתגיירים קיבלו אצלו את היחס האוהב והוא לא התייחס אליהם כעוד תיק או מספר. הוא הבין שיש כאן סיפורים מאוד רגישים. מספרים שפעם הוא התווכח עם אחד מחברי הכנסת החרדים על אופי הגיורים שלו והוא ענה להם, שכמו בכל מצווה אחרת צריך לקרב אנשים ולא להרחיק אותם. אנשים התרגשו מהיחס שלו".

רבים ממכריו מעידים שהדבר המשמעותי ביותר אצלו היה נושא גיור קטינים. "כל הגיור היה קרוב לליבו, אבל זה היה מפעל החיים שלו", מחדד הרב רפי אוסטרוף, ראש המועצה הדתית גוש עציון, שהיה עוזר של הרב ישראל רוזן בעבודתו כראש מינהל הגיור. "זה היה אצלו במדרגה אחת מעל הכול. ילדיהם של עשרות זוגות ישראלים שאימצו קטינים מכל מיני סיבות, בעיקר בשל בעיות פוריות, התגיירו וגדלים היום בארץ כיהודים לכל דבר בעקבות העשייה שלו. הוא מסר את נפשו על הנושא".

בתקופה שבה הרב ישראל רוזן קיבל את תפקיד ראש מינהל הגיור, הרב אביאור היה אחד מאבות בתי הדין המרכזיים שעבדו בשטח. מתוך בית הדין שלו צמח מפעל הגיור של אור עציון במרכז שפירא. בתקופה מסוימת פעל בית הדין גם בסניף של הסוכנות היהודית ברמת גן. "זה היה אצלו הדבר הכי משמעותי כי מדובר בזריעה לדורות", מאבחן הרב אוסטרוף, "דורות אחרי שהוא הלך לעולמו, משפחות שלמות יצמחו בארץ כיהודים".

כהמחשה לדבריו מספר הרב אוסטרוף על פנייה של זמרת ידועה שלא יכלה ללדת ואימצה שני ילדים. מה שאיפשר את הגיור שלהם הייתה הגישה הנעימה שלו. מקרה נוסף שעליו מספר הרב אוסטרוף אירע דווקא לקרוב משפחתו של אחד הרבנים הראשיים בתקופה מסוימת. לרב לא היה נוח לטפל בגיור והוא הפנה אותו לרב אביאור. בדרכו השקטה הוא טיפל בעניין על הצד הטוב ביותר. "מה שבעיקר עזר להכניס הרבה מאוד אנשים תחת כנפי השכינה, היה מאור הפנים המאוד מיוחד שלו".

לעיתים נדמה שמי שמרבה במאור פנים גם בוחר בקולות הלכתיות, אך לא אצל הרב אביאור. "מי שקבע את מדיניות הגיור היה הרב דרוקמן", הוא מקדים להבהיר, "מתוך הבנה איפה נמצא המתגייר בעידן של מדינת ישראל. הם הסתמכו על שיטת הרב גורן, לפיה יש הבדל גדול בין קבלת גרים בארץ ישראל ובין קבלת גרים בחוץ לארץ. בחוץ לארץ, אם הגר יחזור בו, הוא ישוב לחיות כגוי לכל דבר. בארץ הוא נמצא בתוך סביבה יהודית. בחנויות ברירת המחדל היא אוכל כשר, וממילא יש הרבה יותר מרחב תמרון לגבי אדם שלא בטוחים במאת האחוזים לגבי שמירת המצוות שלו. 98 אחוזים מהגרים שבאים להתגייר במדינת ישראל, באים להתגייר בגלל שהם קשורים ליהודים בצורה כזאת או אחרת".

חבר של הילדים

מאור הפנים המפורסם של הרב אביאור לא נשאר בדל"ת אמות של בית הדין לגיור, או בין כותלי בית המדרש. "הרב אביאור היה אדם עם עומק להוביל תהליכים, ומצד שני ידע להנעים ולהמתיק את אותם תהליכים, גם כשהם כרוכים בקשיים רבים, כמו הגיור", מתאר אדיר נעמן, ראש המועצה האזורית שפיר ושכנו של הרב אביאור ביישוב מרכז שפירא. "הוא היה הופך אותם לקלילים יותר בעזרת הרבה שמחה עם בדיחות שנונות, כשהוא מתאים לכל אחד את הבדיחה המתאימה לו. שום דבר אצלו לא היווה בעיה והיה לו שיח משותף עם הרבה מאוד אנשים, החל מהרב דרוקמן ועד לאחרון הילדים".

נעמן מספר על אביו חולה הסוכרת, שכתוצאה מהמחלה הוא מוגבל בתנועה ומתנייד בעזרת כיסא גלגלים. "המחלה מכבידה עליו", הוא מתאר בצער, "באופן קבוע הרב אביאור היה שואל את אבא שלי אם הוא ירצה להצטרף אליו לסקי בחרמון. בהתחלה אבא שלי היה עונה לו ברצינות שזה מורכב ואי אפשר. אבל הרב אביאור לא היה מרפה: 'זה אפשרי, בוא נקבע ונסתדר בדרך, הכול יהיה בסדר'. זאת הייתה אחת הבדיחות שהפכו למשפטי העידוד הקבועים שלו".

נעמן מחדד שהנעימות של הרב אביאור לא הגיעה על חשבון העומק והגדלות התורנית שלו. "ההלכה הייתה ידועה לו והסוגיות היו ידועות. דווקא מתוך המקום הזה הוא הרשה לעצמו את החברות, מתוך הביטחון המלא בנהירות ההלכה. כל הבית מלא ספרים מהרצפה עד לתקרה. לא פעם הוא היה מספר על התקופה שלו כחברותא עם הרב עובדיה יוסף זצ"ל ועל הכיבוד שהרבנית מרגלית אשתו הייתה מגישה. סיפורים קלילים כבדרך אגב, אבל עם הרבה עומק ויראת שמיים". הרב היה איש משפחה חם ואוהב, והיה נעים לכל מי שפגש, גם לילדי השכונה.

"מדי פעם היה פוגש את הבן שלי ומבקש ממנו להרכיב אותו על האופניים. הבן שלי היה תוהה לרגע אם זה בכלל אפשרי, אבל הם היו מפתחים שיחה סביב זה", הוא מתאר. גם בחג הסוכות לא נפקד מקומם של הילדים. "הייתה לו סוכה מיוחדת בתוך הבית. היה מקום מסוים שהיה מוריד את הרעפים ובונה סוכה והיה תמיד שמח להראות לנו אותה כילדים בשכונה". נעמן מצטרף לתיאוריו של הרב דרוקמן על העוצמות הגדולות שהפגין הרב אביאור מדי שנה בשמחת תורה. "הוא היה מלהיט את הריקודים, ובכל פעם שרצו לסיים הקפה היה מתחיל שיר חדש כדי שההקפה תימשך, וגם העלה את הילדים הקטנים לתיבה כדי לשיר יחד איתם. הייתה בו שמחה אמיתית".