סכנות ברשת
סכנות ברשתצילום: ISTOCK

אני מנצל את העובדה שיש לי זמן איכות עם ד"ר לפסיכולוגיה קלינית ומשתף אותו בסיפור שהוא אחד הזכרונות הקדומים ביותר שלי, מגיל 4 או 5.

גדלתי בקיבוץ בו סבי היה לולן. הייתי קרוב מאוד אליו והוא היה לוקח אותי אתו מדי פעם ומלמד אותי על הטבע הסובב אותי. איך יודעים שסוס צמא. היכן מתחבאים הצפעים שחדרו ללול ואינם מצליחים להשתחל חזרה מבעד לרשת לאחר שזללו כמה אפרוחים. כיצד מבדילים בין עקבות של שועל ושל תן.

יום אחד נכנסתי אתו ללול בו מרבד צהוב ופלומתי של אלפי אפרוחים צהבהבים צייץ על הרצפה המכוסה נסורת עץ. בפינת הלול, מאחרי מחיצה, הבחנתי באפרוח אחד כהה מהאחרים, כמעט שחור. שאלתי את סבי מה עשה האפרוח שהוא נמצא שם לבד, האם הוא בעונש. סבי לא ענה. הוא ניגש אל האפרוח הכהה הרים אותו והניח בין אחיו הצהבהבים. בתוך שניות הסתערו עליו האפרוחים הבהירים שהיו בסך הכל בני שבועות בודדים. במקוריהם ובציפרניהם ניסו לשסע את האפרוח הכהה לגזרים. סבי הרים במהירות את האפרוח המותקף והחזיר אותו למקומו.

להצטרפות לאינטרנט רימון לחצו כאן

"הבנת?" שאל אותי סבא. ואכן, את ההבנה הזו שלו אני מבין מדי יום מחדש.

"זה סיפור נהדר", מתמוגג הד"ר "הוא מדגים מצוין את מה שמתרחש גם בווטסאפ: מי ששונה מהקולקטיב נתקל בעוינות. כיום היא מתבטאת בהחרמה בצורת פתיחת קבוצה בוואטסאפ בלעדי הילד השונה – זה עניין מאוד פשוט שלא צריך פסיכולוג כדי להיות מודע אליו".

אז האם הילד שלי שונה או נמצא באיזו קבוצת סיכון? אין הורה שהמחשבה הזו אינה מפעילה אותו. הבן או הבת שאליהם אנו מפנים כל כך הרבה משאבי אהבה וזמן, האם יש להם מאפיינים שהופכים אותם חשופים יותר מחבריהם לכיתה לחשיפה לתכנים קשים, לשיימינג, להתמכרויות ברשת, לטרף קל לגורמים נצלניים? איך אני כהורה יכול לדעת את מידת הסיכון של הילד שלי ולהיערך בהתאם?

ילדים בסיכון גבוה

נדמה שאין פורענות גדולה יותר מפגיעה אישית או חברתית. לא לחינם שימשו כלי הנידוי והביוש לענישה כמעט בכל חברה אנושית. נידוי שכזה, המתבצע כיום בקבוצות הווטסאפ, משאיר צלקות עמוקות ועלול להשפיע לרעה על כל מהלך חייו של ילדינו. אין הורה שהחשש מפני נידוי של ילדו לא מעסיקה אותו. במיוחד היום יותר מתמיד שלכל ילד שני יש סמארטפון, חשבון פייסבוק ועשרות קבוצות ווטסאפ, נידוי חברתי נהיה נפוץ וקל יותר מבעבר ונדמה שכמעט אין ילד או ילדה שסכנות הרשת מהם והלאה.

אך לא מדובר רק בסכנות חברתיות. האם יש מי שמועד יותר להסתכן בניצול? להיחשף תכנים שאינם הולמים? האם בנים ובנות חשופים לכך באותה המידה? האם "גיימרים" הנוהגים במשחקי הרשת בבחינת "והגית בו יומם ולילה" מצריכים שמירה יתרה? ומה לגבי ילדים שיש להם בעיית ויסות חושי, ADHD (המכונה בטעות "היפראקטיביות") למשל, האם הסיכון בעולם ה"אמיתי" מלווה אתם גם אל תוך הרשת?

כאב לשני זוגות תאומים, צמד בנים וצמד בנות ובהם גם מי שבורך בבעיית ויסות חושית וגם בתואר "גיימר", שאלות אלו סקרנו אותי מאוד. נכון שישנן עוד קבוצות התייחסות רבות בקרב ילדים ובני נוער, אך עם התקדמות החקירה בנושא, התברר לי שעקרונות הסיכון דומים מאוד בכל קבוצה וכך גם הפתרון שיש לנקוט.

במסגרת חקירתי בנושא, החלטתי להציק לבר-סמכא בנושא בשורת שאלות עומק. האדם אותו מצאתי לנכון לגייס לטובת בירור הנושא הוא עמית פכלר, ד"ר לפסיכולוגיה קלינית לשעבר מנהל המכון לטיפול רגשי, המרכז הקליני הבינתחומי באוניברסיטת חיפה ומומחה בטיפול משפחתי.

"ד"ר פכלר, האם יש קבוצות של ילדים החשופות יותר מאחרות לפגיעות ברשת?"

"נראה שכן, אבל הייתי נזהר מלתייג אותם בקבוצות כאלו או אחרות" פתח הד"ר בזהירות האקדמית הראויה, " בוא ניקח למשל ילדים המאובחנים בלוקים בהפרעת ויסות חושי, אין ספק שיש להם צורך בגירויים חזקים יותר וזה תקף גם בעולם הדיגיטלי".

"צורך כמו ללחוץ על פרסומות בצורת תמונות המובילות חומרים בעייתיים?"

"ודאי. לילדים ולנערים כאלו יש צורך במשהו חיצוני שיגרה אותם, לא רק מחשבתית אלא גם מבחינה חושית. אתה יכול לראות אותם ממהרים יותר לחבק או לגעת בילדים אחרים. יודע מה, אפילו קפיצות פארקור הם דוגמה לסיפוק צורך כזה בריגוש ובגירוי. יש להם דחף חזק לפידבק חושי. גירויים המובילים לחשיפה לפורנו, לחשיפת פרטים אישיים, לניהול שיחות עם זרים או אפילו רכישה אימפולסיבית באתרי מכירה הם חלק מהעניין".

"מה לגבי גיימרים למשל? הרי מדובר בילדים שעסוקים במשחקים באופן איטנסיבי ושיש להם עולמות הירארכיים משלהם המדורגים לפי הישגים".

"בני אדם, גם מבוגרים, צריכים דירוג כדי לבסס את הזהות שלהם ביחס לאחרים, זה לא מאפיין גיימרים באופן ייחודי. מה שכן צריך לשים לב אליו, שמדובר בבריחה של ילדים מהעולם האמיתי שהוא לפעמים קשה מדי. ילדים ונערים עוטים בעולם הוירטואלי דמות, מן "אוואטר" המייצג אותם. לעתים קרובות ככל שהנער חלש יותר כך תהיה הדמות שלו עוצמתית יותר בעולם הדיגיטלי. אבל לא כל הגיימרים מכורים, לא כולם נשארים ערים 23 שעות ביממה מול המחשב או הפלייסטיישן"..

"אז איך הורה יודע אם מדובר בילד שאוהב לשחק הרבה כעניין חברתי ולא מדובר בבריחה מסוכנת מהמציאות?"

"כל התמכרות הבאה על חשבון התפקוד הרגיל, יש בה אלמנט בעייתי של בריחה. פעמוני אזהרה צריכים לצלצל כשמתחילות הפרעות בתפקוד השגרתי כמו ביחסים האמיתיים עם משפחה וחברים, בלימודים, בהזנחת הבריאות וכדומה".

"האם בנות למשל חשופות יותר או פחות מבנים לפגיעות ברשת? אני זוכר שלפני מספר שנים, קראתי על כנס חינוך למיניות בריאה בבר אילן, בו העלתה החוקרת דפנה פלר את העובדה שיש בנות אולפנה שהתמכרו לפורנו. היא הסבירה שהפורנו מעניק 'מענה אשלייתי לצרכים עמוקים, כמו השתייכות לקבוצה, למקום, אשליה של אינטימיות ושל קשר'. הייתי חושד שמדובר בתופעה שיותר מאפיינת בנים".

"פורנו באופן מוזר, עשוי להיות בו אלמנט מרגיע גם עבור בנות בגיל ההתבגרות. הוא מאפשר להבין שהמעשים הללו אינם נמצאים רק בדמיון שלי. אם רק אני מדמיינת את זה, אני משוגעת. אבל אם יש אנשים שמצטלמים ומפיצים דברים גרועים מהעולה בדמיון שלי, אני אולי חוטאת, אבל לא משוגעת. העניין הוא כשהדבר מגיע להתמכרות. צריך להתייחס להתמכרות, ולא בהכרח להתמכרות לפורנו. פוטנציאל ההתמכרות הוא ביטוי להרס עצמי. אבל להגיד לך מה ההתפלגות על ספקטרום ההתמכרויות כמו: סמים, וורקוהוליזם, פורנו, קניות - אני לא יודע. אני יודע שהפוטנציאל להרס עצמי טבוע במין האנושי בכלל גברים ונשים כאחד".

"אז ילדים עם ליקוי בויסות חושי, גיימרים, ואפילו בנות - כולם נמצאים בליגת העל של קבוצות הסיכון?"

"ממש לא בהכרח. יודע למה? כי אני יכול לומר בודאות רבה הרבה יותר, שהמשותף למי שמסתכן יותר הם ילדים הסובלים מחוסר מעורבות הורית. פחות חשוב אם הם מאובחנים כך או אחרת".

"נשמע פשוט"

"לכאורה. זה אכן נשמע מאוד פשוט ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין זאת. מי שהוריו מעורבים יותר בגידול שלו, נפגע פחות באתרים לא מוגנים, מפני שיש מי שמתווך לו את התוכן אליו נחשף. באותה מידה אותם ילדים יהיו גם פחות ילדי רחוב, אבל שוב, לכאורה זה קומון-סנס, לא צריך בשביל זה פסיכולוג".

"למה רק לכאורה?"

"כי הורים לא בהכרח רואים את הסכנות ברחוב כפי שהם רואים את הסכנות ברשת. מבחינתם מעל לסיכונים ברשת יש כביכול איזה ביקורת ומסננים. אז נניח שאני לא מרשה לילד שלי לפתוח חשבון פייסבוק ומבחינתי אני רגוע ותפקידי כהורה הסתיים. למה? כי אני מטיל את האחריות על איזה "מבוגר אחראי" שלא באמת קיים באינטרנט. אני מספר לעצמי סיפור שירגיע אותי תוך הטלת האחריות על הטכנולוגיה".

"אבלדווקאיש פתרונות סינון טכנולוגיים מצויינים, דוגמת אינטרנט רימון, שהורים כן יכולים לסמוך עליהם. העניין שלא כולם דואגים אפילו לעניין הפשוט של להתקין מערכות כאלו..."

"כי הורים מצטיינים בנסיונות להתכחש למציאות. אנחנו רוצים להדחיק או להכחיש את האפשרות שילדינו חשופים לתכנים בלתי הולמים. אנחנו לא רוצים לדעת מה הוא או היא עושים מעבר לדלת. הרי לו היינו מציצים בחומרים אליהם הם נחשפים היו שערותינו סומרות – למה לנו להתעמת עם זה?".

"הורים כמוני בעיקר רוצים שקט..."

"בדיוק. תגיד, הילדים שלך כבר באו אליך עם שאלות על חסידות ודבורים?"

"מזמן..."

"מצויין. כשאתה, ההורה, מתווך לילד את הגירויים שמעסיקים ומבלבלים אותו, כלומר ניצב בינו לבינם ונותן להם משמעות, אתה יוצר ויסות של התוכן המגיע אל הילד. כך הוא לא מקבל אותו בפרצוף כשאינו מוכן. הויסות הזה מהווה שליטה בחשיפה. זה גם עניין של אקלים: אם יש סביבה בה מקובל לדבר באופן פתוח, לזה הילד מגיב בצורה שעוזרת לו להתמודד בצורה בריאה עם התוכן אליו נחשף".

"אקלים, ויסות, זה נשמע קצת עמום"

"ראה, ילדים בדרך כלל לומדים מאחיהם הגדולים ומחבריהם קללות וגם הצפיה בפורנו מגיעה משם לפעמים. אם לאחר שהילד נחשף הוא יבוא הביתה אחוז רגשות אשמה ויספר באיזה עיתוי, שהיה משהו. אתה יודע מה הוא בעצם עושה בזה?"

"הוא רוצה להוריד מעצמו את האשמה?"

"הוא בעצם פה קורא להורה שיעשה לו סדר וירגיע אותו. כי חשיפה לפורנו בדרך כלל מאוד מבהילה אותו".

"מבהילה? זה נשמע כמו משהו שמאוד מסקרן, להיחשף לחומר אסור".

"נכון, ולמרות שזה מסקרן ומעניין – זה עדיין TMI (too much information) שמאוד קשה להם לעבד. כשיש יחד עם זה גם לחץ חברתי על הילד, שאולי היה מעדיף להמנע מלהשתתף בחשיפה שכזו, הרי שהילד צריך להתמודד עם הלחץ החברתי ואם אין לו לאן להביא את הבילבול הוא בבעיה".

"אז אתה טוען שילד או ילדה המדווחים כי צפו בתכנים בעייתיים, למעשה מפחיתים בכך את הסיכון בפגיעה מהחשיפה?"

"בדיוק! הדיווח הזה הוא עבור כל הורה מתנה גדולה, היות שהוא מצמצם במידה מסויימת את האפשרות להפגע".

שיימינג – החרם של הדור החדש

אני רוצה לחזור לרגע לסיפור בו פתחתי. מדוע ילד קצת שונה, מהווה סכנה על הקבוצה עד כדי התעללות?"

"כי אדם רוצה להרגיש שיש יציבות ועקביות בחיים שלו. כיצור חברתי אני מקבל כח מהקבוצה שאני שייך אליה. אם אני אזהה בעצמי משהו חריג, זה מפר את האיזון שלי ומאיים על תחושת הלכידות שלי עם הקבוצה. השונה, החריג, מחזיר אלי את השונות שבי שאני מתכחש אליה. אני מתכחש בגלל הפחד מנידוי שלי על ידי הקבוצה. אבל הוא, השונה, "מעז" להיות חריג, לכן עלי לבודד אותו ולהעניש אותו".

"העולם של ילדים ובני נוער כל כך מורכב..."

"זה בכלל לא עניין של ילדים ובני נוער, רק צורת הביטוי שלו שונה. בוא נלך רגע לעולם המבוגרים. נניח שאני מספר לעצמי שאני אדם נדיב ולא חמדן, כי זאת תכונה שאני מתמודד אתה. אבל מצד שני היהודים...נו, היהודים, הם שונים לגמרי. הם שולטים בעולם דרך הבנקים וזה ממוסמך ומתועד, יש עובדות. לכן אני חש אליהם איבה משום שהם משקפים משהו בתוכי. המניע הזה מאפיין גם מבוגרים שעשו דברים קצת יותר חמורים מחרם בווטסאפ".

"אז מה אתה אומר בעצם, שילד שיחסו אל השונות לא טופלה עלול לגדול להיות שונא אדם?"

"במקרים חריגים מאוד שאינם מעידים על הכלל. הכלל נמצא במרכז סקאלת התנהגות לא סובלנית או כזו שנפגעה ממנה. אני אומר שלנפש האנושית יש פחד מהחלקים שאינה אוהבת בעצמה וזה דבר שעלול להוביל להשלכת הפחד הזה על הזולת ולפגיעה בו. חשוב גם מאוד לזכור שכל ילד עלול להמצא בעמדה הילד השונה, זה רק עניין של הנסיבות".

הסיומת של הד"ר נשמעה לי דרמטית מספיק כדי שמחשבות אודותיה ילוו אותי גם לאחר סיומה. השונה, לא חשוב מאיזו קבוצת התייחסות, תמיד נמצא בקבוצת סיכון גבוהה יותר לפגיעה וכפי שאמר קוהלת "מה שהיה, הוא שיהיה". זה לא משהו שהשתנה לאורך ההיסטוריה, מה שהשתנה הם רק האמצעים הטכנולוגיים המביאים לפגיעה. במקום "תועבות" יש בימינו "תוכן בלתי הולם" ובמקום כתבי חרם ונידוי יש לנו כיום קבוצות נטולות ילדים מוחרמים בווטסאפ.

נראה שהפתרון חייב גם הוא להיות טכנולוגי בבסיסו, הרי עוד אף ילד לא נפגע מתוכן בעייתי שהוא לא נחשף אליו. הרובד הנוסף, נשאר כפי שהיה משחר האנושות: מעורבות הורית. אף ילד לא סוחב עמו פגיעות בשל ערנות מספיקה של הוריו למעשיו. ערנות מהסוג שמן הסתם תמנע בעתיד ביקורים ממושכים על ספת הפסיכולוג של ד"ר פכלר ועמיתיו למקצוע.

לפרטים נוספים הקליקו כאן>>>