היד האדומה ונקמת היו"רים – הערות

איך איבדנו עוד הזדמנות להוכחת קלונו של חמאס בעולם? מה באמת חושבים עלינו אזרחי עזה? ולמה התארך המו"מ הסרוג. הערות טרם שבוע טוב.

שמעון כהן , י"א באדר תשע"ט

שבוע טוב
שבוע טוב
צילום: ISTOCK

היד האדומה

'יום היד האדומה' הוא לא שם של ספר פנטזיה ולא טקס אפל של כת מיסטית במרכז אפריקה. 'יום היד האדומה' הוא יום בינלאומי מיוחד המוקדש למאבק בתופעת השימוש בילדים לצורכי לחימה.

היום המיוחד הזה צוין השבוע ברחבי העולם, אבל משום מה אנחנו, העם היושב בציון, לא זכינו לשמוע עליו, ואני תוהה מדוע. הרי אם רק היה לנו כאן שר הסברה או לפחות שר חוץ הייתה ישראל הופכת את היום הבינלאומי הזה לחלק מהמאבק הישראלי בחמאס. היינו מראים לעולם את מנהיגי החמאס, שוחרי החופש והשלום שולחים ילדים להסתער על גדר הרצועה, היינו מציגים מעל כל בימה בינלאומית צילומים של ילדים קטנים המוצבים על גגות בתי מחבלים, היינו מראים איך מחבלי חמאס חמושים חוטפים תינוקות ופעוטות מידי אמותיהם לקראת ההסתערות הבאה על כוח צה"ל, היינו גם משיקים תערוכות ברחבי העולם ובהן צילומים ותיעודים של גני ילדים בעזה שמשמשים כמקומות מסתור עבור אמצעי לחימה ונשק.

אם רק היה לנו שר הסברה או שר חוץ היינו הופכים את היום הבינלאומי הזה לאחד הימים החשובים בשנה ודורשים מהעולם להצטרף אלינו למאבק נגד הארגון האכזרי שכך נוהג בילדי אזרחיו, אבל לנו אין את השרים הללו ולכן לא שמעתם על היום הזה ו'יום היד האדומה' עדיין נשמע לנו כמו שם של סרט בידיוני.

ילדים ככרטיסי כניסה

אם כבר ביחסה של החברה בעזה לילדים עסקינן, אז הנה לכם דוגמא נוספת עליה דיווח ראש מנהלת התיאום והקישור עזה, אל"מ איאד סרחאן:

למעבר ארז הגיע ילד בן ארבע שננטש על ידי אביו. מסתבר שהאב והבן, תושבי עזה, יצאו מעזה כדי לקבל טיפול רפואי ישראלי, אך כשהסתיים הטיפול ראה האב כי טוב וחשב שבעצם עדיף לו להישאר עם הישראלים. למה לו לחזור לעזה? הגיוני. מה עשה? השאיר את הילד בן הארבע ליד מחסום ארז ונמלט אל תוככי ישראל פנימה על תקן של שוהה בלתי חוקי. הילד הנטוש והבודד הגיע לזרועותיהם של החיילים שהעבירו אותו להמשך טיפול.

מדיווחו של אל"מ סרחאן מתברר שלא מדובר במקרה יחיד. "לצערנו, מספר פעמים בחודש, אנו מוצאים בשערי המעבר ילדים שננטשו על ידי הוריהם, לאחר שנכנסו לישראל לקבל טיפול רפואי", סיפר הקצין.

אפשר להגיע מהסיפורים הללו לכמה וכמה תובנות. אני מעדיף להתמקד באחת פשוטה: מאחר וסביר להניח שיש בקרב תושבי הרצועה אהבה טבעית לילדיהם, ניתן לשער שברור להם שכאשר ילדם בן הארבע יגיע לזרועות חיילי צה"ל (הכובש, העריץ, האכזר ושאר בלה-בלה-בלה) לא יאונה לו כל רע. למה? כי ככה זה יהודים.

נקמת היו"רים

מאחר ולאותם סיכומים יכולים היו להגיע צוותי המו"מ הסרוג להגיע כבר לפני כמה ימים, לא נותר לנו אלא להעריך שהעיכוב בפרסום ההסכמות לא נועד אלא לנקום בעיתונות המגזרית שלחצה ודחקה עליהם בחוסר סבלנות.

בוא נחכה, אמר בטח סמוטריץ' לרב רפי פרץ, את הסיכומים בינינו נפרסם רק אחרי שכל העיתונאים, הפובליציסטים, המראיינים והעורכים יכתבו את כל התחזיות הקודרות שעל ליבם, ידפיסו, יוציאו לאור ויפיצו בעיתונות סוף השבוע המגזרית, ורק אז נחייך, נלחץ יד, נצטלם ונספר להם שהכול סגור. אחר כך נוכל לחכך ידיים בהנאה כשנראה אותם קצת מטופשים ומגוחכים כשבמשך שבת שלמה מאמריהם חסרי התועלת והערך יהיו זרוקים מול עיני המגזר.

חרם חרם תרדוף

שאלה: כאשר מתגלע ויכוח ערכי ציבורי פומבי, וחברה מסחרית בוחרת להתייצב לימין אחד הצדדים, האם הדבר מתיר לצד שמנגד להכריז בגלוי שהוא מוותר על שירותיה של החברה שבחרה לתקוף את עמדותיו?

התשובה לשאלה הזו נדרשת בהקדם, פשוט כדי שנדע איך אמור אדם ממוצע שסבור שמשפחה מתחילה באבא ואימא לנקוט כשמולו בוחרת חברה לממכר מכוניות (ניסאן) או לממכר בשר (טיב טעם) להתייצב לעזרת תוקפי קמפיין ה'אבא ואבא'.

ב'ניסאן' ניצלו את מהומת הקמפיין שיוחס לאלי ישי כדי לומר ש"ילד עם אבא ואבא, ילדה עם אמא ואמא, יש אנשים שמאמינים שהמשפחה שלכם שווה פחות, אנחנו החלטנו שהמשפחתית שלהם עולה פחות", וב'טיב טעם' הזמינו זוגות חד מיניים ששמותיהם אלי וישי לקבל סל קניות בגובה של 500 שקלים. אז מה עושים? מותר להכריז שאם הם בחרו להיכנס לוויכוח הציבורי יש לזה מחיר, או שזה לא נאור מספיק?

כך או כך נראה שבשתי החברות הללו לא חוששים מהחרמות ונידויים. כנראה יודעים שם שגם אם נחמד להאשים את הדתיים ואת השמרנים בהסתה (ורצוי בהסתה אלימה, אם אפשר), הרי שבפועל, מדובר בציבור רגוע ושלו, כזה שלא נוקם ולא נוטר, מתייחס לעליהום המופנה כלפיו בסלחנות, נכנס לרכב, מקליק ונוסע הביתה בנחת.

(ותודה לעתניאל על הפניית תשומת הלב)

נעלבו בשם הערביות

הופעותיה של שפיטה ב'כוכב הבא לאירוויזיון' העלו את חמתה של חבורת מביני העניין שזעמו בלא מעט בימות תקשורתיות על הזלזול שלטעמם האנין מניבות הופעותיה של הזמרת הפיקטיבית בתרבות הערבית.

בזעם רב וביגון קודר קבעו שהצלחתה של הזמרת היא הוכחה נוספת לגזענותה המתנשאת של החברה הישראלית ומהווה נדבך נוסף בהגחכה של התרבות הערבית. שיח תרבותי מבזה שכזה, אמרו בכעס, מלבה את אש השנאה היוקדת ממילא בין יהודים לערבים.

מעניין. פתאום כולם נושאים בתוגה את עלבונה של התרבות הערבית. וזו בדיוק אותה קבוצה תרבותית שבמשך עשרות שנים מגחיכה רבנים, רואה ביהדות מטרה לחיציה השנונים, משיקה תערוכות ביזוי לכל סממן יהודי, דורכת ורומסת באופן שיטתי ודורסני כל בדל וזכר ליהדות, והכול בשם חופש הביטוי והפלורליזם התרבותי הנאור. כשזו יהדות זה בסדר גמור. כשזו שפיטה זו קטסטרופה.

דחילכום, זה שיר זה?

התקשורת והברנז'ה קידשו את נטע ברזילי לדרגה של אלילה. במהלך השנה האחרונה הם ראו בכך עדות לקבלת השונה ושאר ייפיופי נפש. מאחר ומדובר בקדושה ובכוהניה אני משער שאני מסתכן כשאני כותב: הגיע הזמן לפוצץ את הבועה.

בהיעדר המכשיר המיוחד שבו שיכפלה ברזילי את קולותיה ויצרה את השיר 'טוי' נותרה זמרת שצורחת דברים בלתי ברורים עם קרנף ורוד, שגם הוא לא הישג מדהים במיוחד לנוכח היכולות הממוחשבות שמאפשרות כיום לכל ילד בגילאי 8-9 לעצב חיות ולצבוע אותן כאוות נפשו.

אז בואו נאמר את האמת. הסנגוריה היחידה שניתן להעניק לאוסף הצעקות המכונה 'באסה סבבה' ומוגדר שיר, תהיה אם הגברת ברזילי תבהיר שבסך הכול ביקשה להציב מראה לנגד עיניו של הציבור שוחר הקשקשת התרבותית שמוכן לקנות כל הבל ובלבד שהמומחים יאמרו לו שמדובר במשהו שניתן לתייג כ'מוסיקה'. אם לא זו הכוונה שלה, אז אין לי אלא לסכם: באסה סבבה חרטה בארטה.

כבר מזמן לא רק שירים

כששומעים את כל מטורללי אירופה מפגינים כשבזרועותיהם דגלי אש"ף נגד קיומו של האירוויזיון בתל אביב הכובשת המדכאה והעריצה, פתאום האירוויזיון מקבל, משום מה, ערך מוסף שגם הוא עצמו לא ידע עליו.

צבע אדום

תאונת האוטובוס השבוע גבתה את חייהן של שתי נשים והותירה כחמישים פצועים. תאונות טראגיות שכאלה ואף קשות ממנה עלולות להיות חלילה נחלתנו מדי יום ביומו, ויש מי שמנסה לגרום לכך בכל מאודו.

באחרונה פרסמה שרה העצני-הכהן ב'מקור ראשון' תזכורת לתופעה השקטה והמושתקת של טרור הצבע בכבישי יהודה ושומרון. כנופיות של פרחי טרור אורבות בצידי הדרכים, בדרך כלל ליד עיקולי כביש, בשעות לילה, לאוטובוסים שמגיחים במהירות של 70 או 80 קמ"ש, ובשנייה אחת מיידים בהם שקית צבע שכל מטרתה להתפוצץ על השמשה הקדמית, לכסות לנהג את טווח הראייה, לגרום לו לאבד שליטה ולהביא להתהפכות האוטובוס על נוסעיו. ברגעים אלה, יודעים הנהגים, המגבים לא רלוונטיים. הם רק מורחים את הצבע על החלון כולו ומגדילים את הסכנה.

כל יידוי שקית צבע עלולה להסתיים במרחץ דמים טרוריסטי, ואצלנו מייד ייפתח הדיון האם יורים על נער עם שקית צבע או שבוחרים להכיל אותו ואת הטרגדיה שהוא מבקש להמיט עלינו.

על תופעת טרור הצבע התרענו כבר לפני לא מעט שנים גם כאן בערוץ 7. אז היה מכוון טרור הצבע בעיקר לעבר ג'יפים צבאיים, כעת הוא מהווה איום על אוטובוסים והסעות ילדים. מסתבר שככל שהנשק פרימיטיבי יותר כך ההתמודדות מולו קשה יותר. נראה שהגיעה השעה להתעשת, והאסון השבוע בכביש 443 אמור להיות לא רק תמרור אזהרה תעבורתי אלא גם איתות התרעה ביטחוני.

אל תעצבנו את א-סיסי

בחמאס אמנם נזהרים מלהאשים את נשיא מצרים, א-סיסי, באופן ישיר ובוטה וכדי שלא לעורר את חמתו עליהם מתבטאים שם בעדינות, אבל מהניסוחים שלהם עולה שהשיטה המצרית להתמודדות עם נגע המנהרות זול בהרבה מהמיליארדים שהשקיעה ומשקיעה ישראל במשימה הזו: הם פשוט מזרימים גז למנהרות.

על פי הטענה החמאסית גופותיהם של שניים, אחד מהם קצין משטרה, אותרו במנהרה שבעבר פוצצה על ידי המצרים וכדי להשלים את המשימה הוזרם גז רעיל שהרג את אותם שניים ופגע באחרים. כדי לעדן את האישום החמאס הבהיר שהשניים נהרגו מחנק או מגז. מוטב לפתוח אופציות, או חנק או גז, ובלבד שלא לעצבן את האיש מקהיר.

ואותנו הם מתארים כבלתי הומאניים.

(להערות ולהארות שלכם: cshimon2@gmail.com)

לעוד כמה הערות קודמות:

פוליאמוריה, שלווה והסרוגים

גנץ, גנץ, עוד גנץ, ביבי וברק

ששש... דברים שלא מדברים עליהם

שלגים, סערות ופוליטיקות קטנות

בין ריאליטי לבין מציאות