ללכת בשבילי החיים

הסכנה האמיתית בימינו היא צמצום החיים האזרחיים בגלל אירועים מחרידים. אסור שתסריטי קיצון, יגבילו את חיינו. לזכרה של אורי אנסבכר

עירית הלוי , ט' באדר תשע"ט

אורי אנסבכר הי"ד
אורי אנסבכר הי"ד
צילום: באדיבות המשפחה

הכלל המשפחתי אצלנו הוא תנועה חופשית במרחבי הארץ. בין אם זה טיול בגולן, קפיצה למעיין בשומרון או הסתובבות בקניון מלחה. הצברים-דור-3 שלנו, בני חמש עד 17, נעים בעצמאות ובחופשיות, כמובן בגבולות הנורמליות, לא ברחוב הראשי של רמאללה. תמונת יישובים יהודיים מוקפי גדר שהתנועה מהם ואליהם מאובטחת, דומה בעינינו לגטו מודרני שהחיים שבו אינם חיים סבירים. ההימנעות מתנועה חופשית פוגעת לא רק באיכות החיים, היא מייצרת ניכור בין האדם לנוף מולדתו ומרחיקה את הלב מהמקומות הללו.

והנה באה אורי אנסבכר והצליחה לסדוק משהו בתוכי. שבוע מאז הרצח הנורא של אורי והלב עדיין לא הסדיר את פעימותיו. היופי של דמותה מול הזוועה של הרצח התחיל לייצר בדמיוני סרטי אימה, וגרם לראשונה לרצות שהאולפניסטית שלי, בת ה-17, לא תצא מהבית. דווקא בגלל זה התרגשתי מהתשובה הרעננה של צעירים ברשתות החברתיות, אשר מצלמים את עצמם מטיילים ברחבי הארץ תחת הכותרת "עם חופשי בארצנו". לכבודם ולכבודה של אורי ז"ל אני מבקשת לברר את הסוגיה הזאת לפרטיה.

ההלכה מצווה על שמירת החיים ואיננה מעודדת לקיחת סיכונים. על אף שקיימת מחלוקת לגבי תוקפו ואופיו של האיסור, ברור שרוח היהדות אינה נוחה מהסתכנות, וכך סיכם את הדברים הרמ"א בהערתו על דברי השו"ע: "וכן ייזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור, ולכן אסרו לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה... וכל אלו הדברים הם משום סכנה ושומר נפשו ירחק מהם, ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה". כך הם הדברים לגבי חשש לנזק, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בסכנת חיים.

ידוע כי למעט מקרים חריגים, הכלל הוא שפיקוח נפש דוחה את כל מצוות התורה. "וחי בהם - ולא שימות בהם" איננו פטור או עצה טובה, זוהי חובה גמורה. כדברי הרמב"ם: "וחי בהם ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו". לא שכר מסירות נפש מחכה למסתכן, אלא עוון איבוד החיים. ועל אף שחז"ל התייחסו בריאליות גמורה לעיקרון של "שלוחי מצווה אינם ניזוקין", הם סברו באותה מידה שלקיחת סיכונים בהסתמך על עיקרון זה היא בגדר איסור של "לא תנסו את ה' אלוקיכם". האמירה על שליחי מצווה נועדה בעיקרה למנוע אי עשייה תוך כדי היתלות בתסריטים קלושים. כמו שכתב בעל האורחות צדיקים: "כדרך שאמר העצל: ארי בחוץ, בתוך רחבות ארצח. אלא יחשוב שרוב העולם הולכים ואינם ניזוקין, גם הוא כך – לא יימנע מחמת הפחד, כי שלוחי מצווה אינם ניזוקין".

אז מה באמת אני עונה לסבא הגוש-דני של הילדים שלי וכמובן לעצמי? מדוע אנחנו חושפים את עצמנו לסכנה?

אבן היסוד הראשונה בהערכת הסיכונים ההלכתית היא מאוד אינטואיטיבית: "היכא דשכיח היזקא - שאני". רק במקום שבו שכיח ההיזק אזי יש להימנע מפעולה ואפילו מדבר מצווה. אם תסריטי קיצון, מאיימים ככל שיהיו, יגבילו את חיינו, אזי אין לדבר סוף כדברי חכמים במשנה. זהו ההבדל הגדול שבין חרדתיות לזהירות. הזהירות היא פיכחון המאפשר היערכות לקראת סכנה והתמודדות איתה, החרדה היא הימנעות ההופכת לכלא לאדם החרד.

רף הסיכון הכלכלי

כדי להעריך את שכיחות הסכנה אין צורך בניתוחים סטטיסטיים מדויקים. אנחנו משקללים את מכלול הנתונים והנסיבות באופן שבדרך כלל מנפיק תוצאה לא רעה. אם בכל זאת נרצה אמת מידה בהפעלת שיקול הדעת, אפשר לאמץ את מבחן הסחורה של רבי יהודה הלוי. בסוף ספר הכוזרי, כשהחבר היהודי נפרד ממלך כוזר בדרכו לארץ ישראל, מוחה המלך: "וייחר למלך כוזר על פרידתו ודיבר עמו על זה, ויאמר לו: מה תבקש היום בירושלים ובארץ כנען... ולמה תכניס עצמך בסכנות המדברות והימים והאומות המתחלפות?"

לאחר שמסביר החבר את מעלת החיים בארץ אפילו כשהיא חרבה, הוא מתייחס גם לחשש מן הסכנה ואומר כך: "אבל הסכנה בים וביבשה אינה נכנסת באומרו 'לא תנסו את ה' אלוקיכם', אך סכנה שהוא מסוכן כמו מי שתהיה לו סחורה מקווה שירוויח בה... ורואה אני זה יותר עצה טובה מאשר יסכנו נפשם במלחמות בעבור שייזכרו בגבורה, או בעבור שייקחו שכר גדול, ושיותר קלה היא הסכנה הזאת מאשר ייכנסו במלחמת הרשות כדי לקבל שכר על המלחמה".

בחנו את עצמכם, אומר רבי יהודה הלוי לכל מאתרי הסכנות, מה מידת הסיכון שאתם מוכנים לקחת כדי להרוויח סכום כסף גדול או כדי לזכות לכבוד ופרסום. כמה סיכונים לוקחים אנשים לטובת נוחות או הנאה? את רף הסיכון הזה, לפחות, הציבו כסביר גם ביחס למטרות הנעלות שאתם מבקשים להגשים בחייכם.

ממה שנאמר עד כאן אפשר להסיק שאין להימנע מעשייה בכלל ומעשיית טוב בפרט מחשש להיזק שאיננו מצוי, ובפרט כשמדובר בחיים בארץ ישראל, שכדברי הכוזרי הם ערך נעלה שראוי גם להיכנס במידה סבירה של סיכון בעבורו.

כל זה נכון לכל סכנה - פגעי טבע ופגעי אדם מכל סיבה שהיא. אבל כשמדובר בסכנה שמקורה באויב המערער על ישיבתנו בארץ, נוספים לדיון ההלכתי דיני מלחמה. במקומות שונים אפשר לראות שגם בהתנהלות של יחידים יכול להיות פן של דיני מלחמה, כשם שמקיש התלמוד הירושלמי רכישת בית מנוכרי בשבת למלחמת יריחו, וכשם שקובע הרמב"ן בדבריו המפורסמים על הרמב"ם כי מצוות הישיבה וההורשה מוטלת גם על יחיד מישראל ואף בזמן הגלות.

ההקשר המלחמתי מעמיד את כל שאלת הסכנה באור שונה לחלוטין, כפי שכותב המנחת חינוך: "דנהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מכל מקום מצווה זו התורה ציוותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה. אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהיא סכנה, ואם כן דחויה סכנה במקום הזה, ומצווה להרוג אותו אף שיסתכן".

אין הכוונה חלילה שיש לצאת לטיולי התאבדות באזורים עוינים, אבל יש לכך השלכה לגבי רמת הסיכון שנכון לקחת במערכה הזאת, ובעיקר לגבי החשיבות והחיוב בהתנהלות אקטיבית שלנו כשהיא בתחום הסבירות.

הסכנה האמיתית בימינו איננה כיבוש מדינת ישראל על ידי אויב חיצוני, אלא צמצום החיים האזרחיים בגלל אירועים מחרידים וחריגים. כך תיארה דבורה בשירתה: "חדלו אורחות והולכי נתיבות ילכו אורחות עקלקלות, חדלו פרזון בישראל חדלו". לא פלא שדווקא במצב כזה היא עמדה במרכז המנהיגות האזרחית-אימהית ולא הצבאית, כדי להשיב מלחמה שערה: "עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל".

והפחד מה יהא עליו? בפרשת הברכות והקללות בתורה מופיעות קללות איומות: רעב ומחלה, חרב וגלות. אבל החותמת, השיא של כל הקללות, הוא הפחד. "והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר מי ייתן ערב ובערב תאמר מי ייתן בוקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה". הפחד הוא הקללה הנוראה מכולן. הוא מאפשר לכל הקללות האחרות להמשיך ושלוט בחיינו בכוח הדמיון. לעומתו הנשק החזק ביותר מפני סכנות החיים הוא אומץ הלב. כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל. הגשר צר. הסכנות קיימות ולא רק בדמיוננו, אבל הפחד מונע מאיתנו את תעצומות הנפש הדרושות כדי להתמודד איתו.

בחייה, ולא פחות מכך במותה הנורא בהרי ירושלים, לימדה אותנו אורי לא ללכת באורחות עקלקלות ובכבישים עוקפים, להשתתף במלחמה על הארץ בנעלינו ובמקלנו, בבנינו ובבנותינו.

עירית הלוי היא ראש בית המדרש באולפנת טליה בירושלים

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)