סוגיה שמעסיקה את הציונות הדתית לא מעט בשנים האחרונות היא סוגיית הגורמים לחזרה בשאלה.
הסוגיה הזו עומדת במרכזו של מחקר חדש של יונתן ברנשטיין וד"ר אביחי קלרמן, ראש החוג לחינוך במכללת הרצוג. בכנס שיתקיים השבוע במכללת אפרתה יוצגו עיקרי המחקר עליו שוחחנו עם ד"ר קלרמן ביומן ערוץ 7.
"כשקוראים ראיונות עם דתל"שים כל אחד נותן את הגורם האישי. תכללנו את המחקרים האחרונים שפורסמו בנושא וחיפשנו את הגורמים העיקריים לדתל"שיות. התברר שהנושא הקוגנטיבי, האמוני-דתי, של שאלות ללא מענה, זה בהחלט לא הגורם המרכזי. גם הנוחות שלא להיות מחויב למסגרת דתית גם היא לא הגורם המשמעותי. גילינו שהגורם המוביל בעיצובו של הנוער זו המשפחה והגענו למספיק מחקרים שמאששים את הקביעה הזו. זאת בניגוד למחשבה על השפעת תנועת הנוער, המוסד החינוכי והסביבה".
מבהיר ומחדד ד"ר קלרמן: "אם המשפחה תדע לכוון את הנער ולהכיל אותו, להראות לו אורח חיים טוב, ללא לחץ ומורא, אורח חיים מסביר פנים, הנער יאמץ את דרך החיים של המשפחה. מסתבר ש'האדם הוא תבנית נוף מולדתו' בהיבט של המשפחה שבה הוא נולד".
זאת, לאו דווקא כמאפיין של משפחות דתיות אלא גם של משפחות חילוניות ואף בהיבט הפוליטי משפחתי. קבלת דרכו של הנער על ידי משפחתו תאפשר לו לשוב אל חיקה של המשפחה ובהמשך דרכו להמשיך אותה עם שינויים כאלה ואחרים.
"אפשר לשאול את עצמנו כמה מאיתנו ממשיכים את אורח החיים של הוריהם וכמה כאנטי למשפחת הוריהם. מתברר שבסוף הגורם המעצב עמוק בפנים הוא הבית", אומר קלרמן ומוסיף: "אחד הדברים שאנחנו רואים הוא שמשפחות שהשכילו לשלוח את הילדים שלהם למוסדות לפי רוחם אבל בהתאמה לילד, הילדים גדלו דומים להורים יותר מאשר אצל האחרים.
''מתברר שאנחנו לא תמיד משכילים לכרות ברית מחויבת בין ההורים למורים, בין הבית לבית הספר וכששואלים איזו ישיבה תיכונית או אולפנה טובה, אין לכך תשובה כי השאלה לא נכונה. השאלה היא איזה מוסד מתאים לבת או לבן שלי, הרי אישיות הילד נבנית ומובנית, וכהורים ומורים עלינו להכיל זאת ולכוון את הילד לכך שהסביבה הדתית תהיה מסוגלת להכיל אותו למרות השונות שיש בו".
ומה באשר לשאלות האמוניות? מסתבר שגם הן משפיעות, אבל לא בגיל התיכון: "זה מגיע אבל בגיל יותר מאוחר. לצערינו אנחנו מזהים תופעה חדשה של דתל"שים שהיו בסוף התיכון דתיים, הם גם מגיעים לישיבות ואפילו מסיימים מסלול בישיבה כדתיים, ובכל זאת לאחר מכן הם לא דתיים. שם מגיעות השאלות האמוניות. לעומת זאת כשמדברים על נוער וילדי תיכון יש את עוצמת המשפחה שהיא במוקד".
"המחקר שלנו ביקש לראות מה מערכת החינוך עושה בהקשר הזה, וגילינו שלא מעצימים מספיק את חשיבות הבית ולא מובילים את הילד להבנה שכולם רוצים בטובתו. זורקים אחד על השני את האחריות וכולנו צריכים להתאחד לטובת הילד".
כשהוא מתבקש להציג דוגמאות להתנהלות משפחתית לא נכונה, מתייחס ד"ר קלרמן לשיער ארוך ולעישון כמודל: "אצל בנים זה מתאפיין בגידול שיער ועישון סיגריות. משפחות לא מוכנות להכיל אחד או שנים מהדברים האלה. אנחנו אומרים להם חברים, אפשר להרגיע, זה יעבור. אצל בנות נושא הסיגריות הוא בעל רגישות רבה מאוד בציבור שלנו, וכשמגלים במשפחה שבת מעשנת מבחינתם כלו כל הקיצין, ואנחנו אומרים תנו מקום ואולי זה יעבור ואולי לא. משפחות הופכות את העישון לאייקון ולסיבה למאבקים ולהוצאת הילד אל מחוץ לגדר, ומכאן והלאה הדרך פתוחה להתרחקות והתדרדרות".
עוד שאלנו את ד"ר קלרמן אודות השאלות האמוניות שמתעוררות בגילאים מאוחרים יותר, אם הם מאפיינים מוסדות על תיכוניים הפתוחים לדיונים פילוסופיים, או אולי להיפך. "אומר בזהירות כי לא חקרנו את הנואש הזה באופן ממוקד, אבל הגענו אליו תוך כדי המחקר: הרבה פעמים אלו מקומות שמאפשרים פתיחות בארון הספרים של המוסד ומאפשרים לתלמידים המאוד מעמיקים להיפתח לעולם פילוסופי חדש שבחמ"ד הוא מחוץ לגיזרה, וטוב שכך, כי לא צריך לפתוח את הנער לכל דעה שיש בשוק, לפחות לא בתוך המערכות פנימה. לפעמים מגיעים למוסדות על תיכוניים ושם נפתח עולם פילוסופי רחב מאוד ואז דווקא המעמיקים נתפסים לשאלות ולמהויות פילוסופיות שלא הכירו וזה פותח להם עולם חדש ואולי משם זה מגיע".