בשבע מהדורה דיגיטלית

מתנחלים בתפוצות

השליחים של 'תורה מציון' עוזבים את הקהילה הדתית-לאומית העוטפת בארץ, כדי להתמודד עם מציאות לא תמיד קלה בתפוצות.

ניצן קידר, נאשוויל ארה"ב , ט"ז באדר תשע"ט

השבתון סיפק גיבוש והפריה הדדית. השליחים הצעירים
השבתון סיפק גיבוש והפריה הדדית. השליחים הצעירים
צילום: ניצן קידר

העיר נאשוויל שבמדינת טנסי מכונה גם "עיר המוזיקה", אבל ספק גדול אם אפילו אחד מבני הקהילה היהודית בה הכיר את נוסח קבלת שבת של הרב שלמה קרליבך זצ"ל בשלמותו. באופן בלתי מוסבר, זה לא מנע מאיש מעשרות המתפללים וחברי קהילת בית הכנסת 'שמור שארית ישראל' להצטרף למקהלה מרגשת במיוחד שהוביל הרב ידידיה נוימן, ראש כולל 'תורה מציון' במונטריאול, בשירה אדירה של הנוסח המיוחד.

זה היה מפגש שונה וייחודי בין ישראלים המשמשים כשליחים ובין חברי קהילה שלחלקם יש סיפורים יוצאי דופן על החיבור ליהדות, רבים מהם ותיקים מאוד בנאשוויל. שבת שבמבט לאחור השיגה את מטרתה: בנאשוויל לא ישכחו את הבחורים והמשפחות של 'תורה מציון' זמן רב. אבל זה לא העיקר. החוויה העוצמתית תהיה מנוע נוסף לפעילות של משפחת בר אור, שהפכה להיות הראשונה שמשמשת בשליחות בקהילת נאשוויל, שהיא קהילה מורכבת מאוד אבל גם מאוחדת באופן יוצא דופן.

קטן אך מורכב

קהילת נאשוויל היא תופעה נדירה יחסית. לצד הקהילה האורתודוקסית החזקה והוותיקה בת היותר ממאה שנים פועלות בה גם קהילה קונסרבטיבית ורפורמית. באורח יוצא דופן קיים שיתוף פעולה בין הקהילות. ילדי כל היהודים לומדים בבית הספר היהודי היחיד שקיים במקום, שאותו מנהלת רעייתו של רב קהילת 'שמור שארית ישראל'. הרב האורתודוקסי, הרב שאול (סול) שטרסברג, בסוף שנות השלושים לחייו, נמצא בקהילה כבר 14 שנים ומשמש כמורה הרוחני, אולי כסמכות הדתית היהודית העליונה לכל הקהילות ולכל עניין.

"זו משפחה, כולם ביחד. אין כאן פוליטיקה פנימית", מתאר הרב שטרסברג. "כולם רוצים להיות יהודים טובים. יש כאן דעות שונות, אבל בסופו של דבר כולם מכוונים אל ה'. אם אתה שומר שבת אתה תתפלל אצלנו, אבל יכול להיות שתתמוך גם בקהילות האחרות. יש אפשרות שמקום מושבך הקבוע יהיה בבית כנסת אחר ובכל זאת תגיע לבית הכנסת שלנו לחלק מהתפילות ומהפעילות. אין כאן מריבות. יש כאן אחדות".

כיצד רב חרדי מניו יורק מגיע לקהילה מסוג זה?

"התראיינתי לתפקיד רב בכל מיני קהילות, וכשהגעתי לכאן ידעתי שזה המקום שלי. כאן לא רוצים רק ללמוד, אלא לגדול. בדרך כלל בית כנסת מציב לרב מטרות שעוסקות בגידול הקהילה - וכאן המטרה שנתבקשה היא לעזור לאנשים לא רק לגדול מבחינה מספרית, אלא לגדול רוחנית. יש הרבה בוגרים של ישיבות בניו יורק שעוסקים בחינוך. כאן אפשר לעשות שינוי משמעותי, והוא מורגש מדי יום. דווקא כשיש קהילה קטנה יותר, ההשפעה יכולה להיות גדולה הרבה יותר והיא גם הדדית".

קשה לתמצת את פעילותו של הרב בכמה משפטים. מה שכן אפשר לראות בנקל, ונוכח בכך כל יהודי שפוגש בו בנאשוויל, שמדובר באישיות שמקרינה על כולם. עם זאת, הגעתם של בני הזוג איתן וטל בר אור וילדיהם לפני כחצי שנה כשליחים לקהילה, יצרה מבחינתו שינוי מאוד מבורך.

"באופן פרקטי אני הרב, ומתוקף התפקיד אני מנסה לטפל בכל הדברים - בית הכנסת ובית הספר, המקוואות, החתונות וההלוויות. עד היום לא היה כאן מישהו, למרבה הצער, שכל עיסוקו הוא ללמד תורה. מישהו שיעביר שיעורים ויקדיש את זמנו ללמד את האוכלוסייה כאן, על כל גווניה, את תורת ישראל לאורך כל היום. ברגע שיש להם מישהו שעושה את זה ומחבר את הכול גם לארץ ישראל ולמדינת ישראל, זה רווח עצום", הוא מסביר את חשיבות השליחים לצידו. "באופן רוחני יש כאן אפקט עצום. יש כאן חברי קהילה נוספים, בולטים, ששומעים את הקולות שלהם, רואים אותם ברחוב, פוגשים בהם בפעילויות השונות. השינוי מורגש היטב. משפחה אחת כזאת יכולה לעשות שינוי חיובי גדול בקהילה", מסכם הרב שטרסברג.

הוא עצמו מוביל שינוי משמעותי. הרב שטרסברג הקים בנאשוויל לראשונה חטיבת ביניים יהודית שאותה הוא מקווה להפוך לתיכון. הוא רוצה שלילדיו, כמו לילדי חברי הקהילות היהודיות, יהיה גם מסלול המשך וברמה הגבוהה ביותר. אחרת, כנראה, הוא יצטרך לחפש את מקומו באזור שבו יש חינוך יהודי על-יסודי, כשילדיו יגיעו לגיל המתאים. בקהילה המקומית מבינים היטב את הצורך ולא מוכנים לוותר על הרב ומשפחתו.

רעייתו של הרב, דניאלה, מנהלת את בית הספר היסודי היהודי 'עקיבא'. כיתות קטנות יחסית, בנות חמישה ושישה תלמידים ותלמידות, לעיתים אף יותר, שכוללות תלמידים מכל הזרמים ביהדות. ביום שישי הם מתכנסים כולם לקבלת שבת מרגשת, כשהרב - שבין שאר כישוריו גם מלמד מוזיקה בבית הספר - משתתף באירוע ומנגן והילדים שרים "לכה דודי" ו"שלום עליכם".

קשה יותר לנהל בית ספר שהוא מצד אחד לא גדול אבל מצד שני מאוד מורכב?

"אחד הדברים שעושים את 'עקיבא' מאוד מיוחד הוא שהקהילה כל כך קטנה והשיתוף שלה הוא כה גדול. רבים מאיתנו לא גדלו בנאשוויל, ואנחנו מכירים מקומות שבהם 20 ילדים הולכים ל-20 בתי כנסת שונים ולבתי ספר שונים. כאן יש לנו רק בית ספר אחד, וכולם מעורבים ומחזיקים בגישה שיש חובה לערבות הדדית. מבחינת כולם 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'. צריך לתת לכולם להשמיע את קולם, וכל אחד כמובן לוקח את החינוך שלו מהבית ואת הגישה שבה הוא דבק".

אין חשש שילד יושפע מגישה כזו או אחרת?

"להפך. הילדים מאוד מחוברים למה שהם רואים בבית. השוני יוצר כאן דיון מדהים סביב נושאים יהודיים, שלא מתפתח בבית ספר רגיל ויוצר הבנה. בסופו של דבר אף ילד לא מתפשר על האמונה כפי שהוא מביא מהוריו".

ישראלים הולכים עם ילדים בגשם

לנאשוויל הגיעו השליחים מכל רחבי צפון אמריקה כדי להשתתף בשבתון השנתי - סוף שבוע אחד מרוכז שמצד אחד כולל קצת שינוי אווירה, ומצד שני תורם רבות לקהילה המארחת כשהשליחים כולם, בחורים ומשפחות, מתערים בחיי הקהילה למשך שבת אחת, כאילו תמיד היו שם.

הבחירה בנאשוויל כיעד לשבתון השנתי אינה מובנת מאליה. לרשת 'תורה מציון' יש שליחים במקומות רבים בצפון אמריקה, חלקם בקהילות גדולות ומפוארות. נאשוויל היא, כאמור, קהילה קטנה שמורכבת גם מחלקים לא אורתודוקסיים. ועדיין, בארגון בחרו לשבות דווקא שם, ויש מאחורי ההחלטה הזאת מסר משמעותי.

"יש המון דיבורים בארץ על עתיד העם היהודי, אבל יש גם המון בורות בכל מה שנוגע למהי היהדות בתפוצות", מסביר את ההחלטה זאב שוורץ, מנכ"ל 'תורה מציון'. "אני לא נכנס לענייני פוליטיקה או הלכה בזרמים השונים, אבל צריך לזכור שיש יהודים שאינם אורתודוקסים והם מתבוללים. האויב האנטישמי בפיטסבורג לא ידע להבחין לאיזו קבוצה או זרם שייך היהודי. בעצם ההגעה לנאשוויל יש אמירה של התחברות ליהדות אמריקנית על כל הזרמים, כש'תורה מציון' יכולה להשפיע על כולם. בארץ זה לא קיים כלל. אין אפשרות כזאת".

מה החשיבות של קיום שבת כזאת דווקא בנאשוויל, שרק לפני חודשים אחדים הגיעה אליה לראשונה משפחת שליחים מטעמכם.

"להגיע לנאשוויל זו אמירה גדולה של חיבור לכל עם ישראל. השליחים כאן מלמדים יהדות גם במוסדות הרפורמיים והקונסרבטיביים. ההגעה שלנו היא חלק מקריאה נכונה של המפה לגבי הצרכים של עם ישראל כיום. הגיע הזמן שהציבור בישראל ייקח אחריות על יהדות התפוצות, לא רק בדיבור אלא גם במעשה. לצאת לשליחות חינוכית-תורנית בקהילות יהודיות בעולם - ולא רק להגיד שאנחנו דואגים כשיש חלילה אירוע או פיגוע. יש כל כך הרבה לעשות בתפוצות ביום יום, וככל שיש יותר שליחים יותר אנשים מושפעים ועולים ארצה. זה שובר מיתוסים".

"לפני 23 שנים הקמנו כולל של 'תורה מציון' בממפיס", הוא ממשיך. "הייתה שם קהילה יהודית אורתודוקסית חזקה שיודעת להעריך תורה ותלמידי חכמים. שלוש שעות נסיעה משם, בנאשוויל, יש צימאון רוחני. שם בית הכנסת שהיינו בו היה 'שמור שארית ישראל', וזה די נוגע ללב להבין כמה מאמצים צריכים לעשות כדי לשמור על שארית עם ישראל".

מה מיוחד מבחינתך בכינוס כזה של שליחים רבים בקהילה אחת?

"יש לשבתון כזה שתי מטרות: האחת, לתת לשליחים פסק זמן, לחזק אותם בשליחות וליצור הפריה הדדית. הביחד הזה הוא מצוין ותורם לכל המשתתפים. המטרה השנייה היא לחזק את הקהילה המארחת. הם מבינים שהם לא לבד עם השליחים שלהם, אלא שהם חלק מתנועה גדולה. השליחים יודעים שהם חלק ממשהו גדול וכך גם הקהילה מצטרפת לתחושה הזאת".

השבתון בנאשוויל פותח לנו צוהר קטן לתנועה הגדולה של השליחות בחו"ל. במהלך השבת אנחנו פוגשים במשפחות ובחורים מהציונות הדתית, כאלה שהיו יכולים להיות שכנים שלנו ביישוב או בשכונה בישראל, שבחרו לעצור את מהלך החיים בארץ ולצאת לשליחות בתפוצות. הם מביאים איתם את אותם ערכים שלמדנו בבתי הספר, באולפנות ובישיבות, ושלנו הם כל כך פשוטים, ומביאים אותם אל היהודים בתפוצות, שבמקרים רבים מעולם לא שמעו עליהם.

"הרבה פעמים יש סטיגמות שזוגות יוצאים לשליחות כי הם רוצים לראות עולם או בורחים ממשהו", אומר הרב רפאל אזוגי, ראש כולל בממפיס, טנסי. "לנו באמת היו ממש חיים טובים ומתוקים ולא היה חסר לנו שום דבר. הייתה לנו התלבטות מאוד גדולה. היו לנו עבודות מסודרות וחיים בארץ. הלכנו אל הרב שלנו, הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, להתייעץ. ישבנו איתו שעות ארוכות כדי לברר, והוא זה שנתן לנו את הכוח לצאת. יצאנו מהחדר והיה ברור לנו שאנחנו הולכים. הוא לא שכנע אותנו, אבל כשיצאנו מהחדר שלו היה ברור לנו ששאבנו כוח. מבחינתנו זו סגירת מעגל, כי התינוקת המקסימה שנולדה לנו לפני שלושה שבועות נקראה הדר. המהר"ל מסביר שהדרו של הצדיק זה הרושם של המידות הטובות שלו. זה אותו רושם שאתה משאיר בבני אדם, הרושם שאנשים אחרי המפגש איתך אומרים 'וואו, גם אנחנו רוצים להיות כאלה'. בשביל זה שווה לצאת לשליחות".

הכולל שבו מכהן הרב רפאל הוא מהוותיקים של 'תורה מציון', והוא קיים כבר 23 שנים. הקהילה בממפיס שונה מאוד מזאת של נאשוויל – בממפיס הקהילה הרפורמית היא הגדולה, ולעומתה הקהילה האורתודוקסית די קטנה. משפחת אזוגי, הרב רפאל ורעייתו אורית הם השליחים הציוניים היחידים בעיר, מה שהופך את התפקיד שלהם למשמעותי עוד יותר.

"אנשים שנמצאים בוושינגטון או בניו יורק מכירים הרבה ישראלים", מספרת אורית. "כאן, כשאנחנו עושים משהו, כולם בטוחים שכך נוהגים כל הישראלים. אחרי שלושה שבועות בממפיס, הוזמנו לסעודת שבת - בשלוש שנים לא היינו עשר שבתות לבד", היא מציינת בחיוך, "חזרנו הביתה בגשם בשבת בערב. למחרת בבית הכנסת אמרו: אה, כל הישראלים אין להם בעיה לחזור עם הילדים בגשם. במקרה אחר, היה לנו ערב מסיבה בגן של אחד הילדים וההורים היו צריכים לענות באופן מדויק על שאלות ששאלו את הילדים שלהם ולקלוע לתשובה. באופן מקרי עניתי נכון לכל התשובות. בסוף הערב כולם אומרים שכל הישראלים מכירים הכי טוב את הילדים שלהם, זה החינוך הישראלי, ואפילו ביקשו סדנא כדי ללמוד איך מכירים כך את הילדים... כל צעד אוטומטית הוא זיהוי לזהות הישראלי".

בדרך כלל, כמו בכל עבודה חינוכית, את תוצאות השליחות קשה לראות בצורה מובהקת ומיידית. אבל בחלקו של רפאל נפלה הזכות לראות תוצאות תוך כדי השליחות, אחת מהן בסיפור שריגש אותו ושבו הוא משתף אותנו. "למדתי בערבים חברותא עם תלמיד שגר בניו אורלינס, ועשינו ביחד סיום מסכת. הגיעו כל רבני הקהילה לחגוג עם התלמיד הזה, שלראשונה בחייו סיים מסכת. בסוף השנה, במסיבת הסיום, הוא אמר: 'בשנה הבאה אני הולך לקולג''... ואז פתאום עצר ואמר: 'לא, זה לא נכון. כך היו יכולים להיראות החיים שלי. אבל בזכות סיום המסכת והלימודים שלי כאן בבית הספר, בשנה הבאה אני הולך להיות שנה בישראל ומשם אני אמשיך לישיבה יוניברסיטי'. זה השאיר בו רושם חזק, זו חברותא פשוטה שמשאירה רושם לכל החיים".

ריתחא דאורייתא בניחוחות אמריקניים

אי אפשר להעביר שבת שלמה בנאשוויל בלי לתפוס לשיחה את חתני האירוע, איתן וטל בראור, השליחים הטריים של נאשוויל שהגיעו לכאן בתחילת השנה. מאריאל שבשומרון הם עברו לעיר שהקהילה היהודית בה מזכירה מאוד יישוב או התנחלות, אולי לא בגודל אבל בקהילתיות. לפי מה שהספקנו לברר במהלך השבת אצל תושבי המקום, השידוך אכן עלה יפה. הקהילה קיבלה את המשפחה בזרועות פתוחות, ולאורך כל השבת המשותפת בנאשוויל שמענו מחברי הקהילה היהודית כולה רק סיפורים ומחמאות על משפחת בר אור.

הקורא עלול לסבור שחיי השליחות רצופים מנעמים ומחוות, אבל המציאות לא בדיוק כזאת. איתן וטל מספרים שההלם בהתחלה היה גדול. "זה לא היה דומה לשום דבר שדמיינו", אומר איתן, "הבנו שמדובר בקהילה קטנה אבל לא ידענו עד כמה קטנה. ידענו שבית הספר קטן, אבל לא שיערנו עד כמה הוא קטן".

טל ממשיכה לספר: "ציפינו שיאמרו לנו מה רוצים מאיתנו. נתנו לנו קווים כלליים, אבל היינו בטוחים שיציבו לנו יותר מטרות. התחלנו להמציא את הגלגל ולחשוב מה אנחנו רוצים לעשות. על כל דבר שהצענו הגיבו מיד בשמחה, וזה האחד הדברים שכיף לנו, כי יש לנו יד חופשית לעשות ולהשפיע בדרך שלנו".

אתם מרגישים שאחרי חצי שנה כבר הצלחתם להשפיע על היהדות בנאשוויל?

איתן: "אני לא יודע אם רואים שינוי מטורף, אבל רואים את הניצוץ בעיניים וזה נוגע בהרבה היבטים. לפעמים זה משהו שאמרת בשיעור, לפעמים זו מחווה שעשית, לפעמים זה עצם הנוכחות, לעיתים זה אפילו דרך הילדים. לא תמיד זה נוצץ. יש תחומי עשייה שאנשים מאוד מאוד מפרגנים ויש דברים שמאוד אפורים. בסוף יש משהו מהותי שרואים בך אדם ולא רק מעודדת שעושה מורל. אתה עובד, בעל משפחה, יש לך משימות ואחריות וזו לדעתי תרומה לא פשוטה. אתה לא מגיע כאאוטסיידר למציאות שלהם, אלא הופך לחלק מהם. אתה חלק מהמניין, חלק מצוות ההוראה בבית הספר ולוקח חלק באתגרים של הקהילה. זה כאילו הגעת ליישוב ותיק עם מסורת, אך לצד זה יש הרגשה שאתה ממש בונה יישוב מחדש, מייסד דברים שלא היו פה קודם".

טל: "אנחנו חושבים על זה שמקום של שליחות לא יכול להיות תלוי בשליח הספציפי. המטרה שלנו לתת כאן שנתיים ולייצר משהו, כך שמי שיבוא אחרינו יהיה לו הרבה יותר קל ולא יצטרך לבנות הכול מחדש. שיוכל להיכנס לנעליים ויהיו דברים בנויים וברורים ומשם לצמוח".

סיפור הגעתם של איתן וטל לנאשוויל מתחיל אצל זוג פנסיונרים, משה וליבי וורדן, ששניהם כבר חצו את גיל 80. בני הזוג נולדו בנאשוויל באותו יום ובאותו רחוב. בקיץ הם יחגגו 60 שנות נישואין, שבמהלכן הספיקו לעלות מנאשוויל לישראל בשנות ה-90, ולחזור אחרי 25 שנים כדי להיות עם הילדים והנכדים שנותרו מעבר לים.

משה וליבי מחוברים ל'תורה מציון' כבר שנים ארוכות, ומסייעים לא מעט גם בנטל הכלכלי של הארגון. היה אך טבעי מבחינתם ששליחים של הארגון יגיעו גם אליהם. "חשבנו שיהיה נכון להביא לכאן משפחה ולחבר את הקהילה ליותר שעות לימוד של יהדות, משהו שרבים בקהילה לא עשו לפני כן, חלקם פשוט לא זכו לאפשרות הזאת", מספרים השניים. הם מוסיפים כי מבחינתם "חשוב מאוד שיכירו את התורה וגם את מדינת ישראל. המשפחה שהגיעה לכאן יוצרת קשר חשוב שלא היה קיים מספיק לפני כן. אנחנו תמכנו בזה מאוד, אבל לא רק אנחנו. הייתה הסכמה כללית בין כל הקהילות בעיר שיש צורך בזה. נאשוויל מאוד רצתה חיזוק ביהדות וזכינו לו".

במהלך השבת קיבלנו דוגמיות מהפעילות של השליחים בקהילות השונות. ראשי הכולל שהגיעו לשבתון השתתפו בהעברת שיעורים לקהילה, אחד מהם עשה זאת תוך הפעלת קבוצות לימוד בין קריאת התורה לתפילת מוסף, כשכל המתפללים המקומיים יושבים לצד שליחים, בין אם באחד על אחד ובין אם בקבוצות. בעזרת נשים התקיים אותו לימוד בדיוק. האפקט מעניק נופך נוסף למושג "ריתחא דאורייתא", בניחוחות אמריקניים. בנאשוויל זה חידוש אמיתי, שאותו באו לראות נציגים מכל בתי הכנסת, שנטלו חלק הן בתפילה והן בפעילויות שהתקיימו סביבה.

הפעילויות המקוריות האלה, לצד לימוד מעמיק ומסורתי, הן מנת חלקם של כל השליחים. הרב איתיאל אורון, ראש כולל 'תורה מציון' בוושינגטון, מלמד גמרא בעיון בכיתות הגבוהות בבית ספר התיכון, אבל גם מוצא את הדרך לליבם של כלל התלמידים.

"בשעות שבין לבין אנחנו חושבים על יוזמות למשוך תלמידים בכל מיני הפסקות או דרך יוזמות אחרות. פרויקט שיזמנו למשל היה 'קיט-קט (חטיף אמריקני) משנה', כשעל כל משנה שהתלמיד לומד הוא מקבל את החטיף. למחרת השקת הפרויקט נלמדו יותר מ-80 משניות והוא פועל כבר שנתיים. הכובע השני שלי הוא ללמד את ארבעת בחורי הכולל. יש לנו כל יום שעתיים שהן רק שלנו. כל מי שעובר בשעות האלה רואה חבורה ציונית דתית לומדת תורה בכל הכוח. זה חשוב במיוחד לאור העובדה שהתפיסה באזור שלנו היא שתורה אמיתית נלמדת רק בלבוש חרדי, ופתאום החבר'ה האלה, שלפני רגע שיחקו איתך כדורסל, הם הדמויות לחיקוי. פרט לכך יש גם פעילויות רבות מסביב, מעונג שבת ועד ערבי כיתות. כל ארבע שנים כל התיכון טס לארץ לעשרה ימים. התגובות למהלך הזה מדהימות".

חזן בלי שם

רגע אחרי הבדלה מוזיקלית, שאצלנו הפכה להיות חלק בלתי נפרד מסיומה של השבת הן בבתים והן בסניפי בני עקיבא, מתאחדים כולם - שליחים ומקומיים - לריקוד שנמשך שעה ארוכה. אף אחד לא רוצה לעצור את האווירה המיוחדת. כולם רוצים להספיק עוד רגע אחד ביחד. השאלות וחילופי המילים נמשכים גם במהלך הפרידה. בצד אחד אפשר לראות את אחד מראשי הכולל משוחח עם חזן בית הכנסת, שכולם מכנים בשם "חזן" ורבים אינם מכירים את שמו האמיתי. בחלקו האחורי של בית הכנסת משוחח אחד השליחים הצעירים עם בחור מקומי כבן 17 שהתגייר לפני כמה שנים ושוקל את המשך דרכו. הוא מבקש עצה האם לעלות לישראל כבר בשנה הבאה, או אולי ללמוד לימודים אקדמיים גבוהים ואז לעלות ולהתגייס לצה"ל כשהוא יכול לתרום תרומה משמעותית למערך הטכנולוגי. הוא כמובן מברר איך משלבים את השירות הצבאי עם לימוד תורה.

זאב שוורץ עומד מהצד ומסתכל בחיוך. "שליח הוא אדם אמיתי ומודל לחיקוי. הוא חי ונושם את היהדות, את התורה, את ארץ ישראל ועם ישראל. הוא שופע אהבה ומיד מתחברים אליו. לשליח טוב יש את הכוח לגעת בנשמה ולהשפיע", הוא אומר כשהוא מביט בשליחים בפעולה.

זו נראית עבודה לא פשוטה כלל.

"יש יתרון בכך שלאף מקום אתה לא יוצא לבד. זה הרכב, אז יש אחד שיותר חזק בתחום אחד ושני שיותר חזק בתחום אחר. כל אחד משלים את השני וביחד יש הרמוניה. הרווקים הם מודל לאיך מנהלים חיי רווקות, כיצד חיים בצניעות. אם מדובר בבעל ואישה שבאים יחד הם מהווים מודל לחיקוי של זוגיות וחינוך הילדים. הרבה פעמים בקהילות אומרים: אני רוצה שהילד או הילדה שלי יגדלו ויהיו כמו השליחים או כמו ילדי השליחים. יש לזה השפעה. בדרך כלל רבים מהשליחים ממשיכים להיות בקשר עם אנשי הקהילה גם אחרי השליחות ואפילו מעודדים עלייה. רבים מהם אומנם יצאו לשנת שליחות או לשנתיים, אבל אחר כך הם ממשיכים לשמש עוד שנים רבות כשגרירים של יהדות התפוצות בארץ".

לשוורץ יש גם מסר חשוב שהוא לוקח מהשבת הזאת ומעבודת השליחות בכלל: "יש הרבה מה ללמוד מהיהדות בארצות הברית ומאחינו בתפוצות, בעיקר בתחומי הקהילה. מה זה חיי קהילה, עד כמה חשוב מעמדו של רב קהילה, דאגה, רגישות והתגייסות למען הקהילה. אנחנו צריכים להתקרב, ללמוד, להבין, וכמובן להמשיך במפעל השליחות בכל הכוח ולגייס עוד שליחים שיהוו את הגשר האנושי בין ישראל ליהדות התפוצות".

הכותב היה אורח השבתון של 'תורה מציון' שהתקיים בעיר נאשוויל

==============================================================

'תורה מציון' – שליחים שהם מודל לחיקוי

תנועת 'תורה מציון' הוקמה בשנת 1995 במטרה לחזק את הקהילות היהודיות בעולם ואת הקשר שלהן לארץ ישראל ולתורת ישראל. מטרת התנועה היא להשפיע על קהילות יהודיות ביצירת מרכזי לימוד תורה, חיזוק המנהיגות הצעירה, חיזוק הקשר עם מדינת ישראל וחינוך למחויבות לערכי היהדות והציונות.

תוכניות תורה מציון מתמקדות ביצירת קשר אישי בין השליחים לקהילות. קשר זה נוצר במגוון פעילות חינוכיות, פורמליות ולא פורמליות, הכוללות בין היתר חברותות, לימוד בקבוצות, לימוד דרך האינטרנט ותוכניות לימוד להורים וילדים. בנוסף לפעילות השוטפת, לשבתות ולחגים משקל רב בעיצוב השליחות, ובהם מתקיימות פעילויות כמו שיעורים, מנייני נוער וסעודות שבת.

עד היום הוכשרו על ידי תורה מציון קרוב ל-1,500 שליחים, בחורים עם רקע תורני משמעותי אחרי צבא ומשפחות, והגיעו לחמש יבשות כדי להגדיל תורה ולהאדירה וגם כדי לקרב את ישראל ליהדות התפוצות.

השליחים משמשים מודל לחיקוי המשלב ספרא וסייפא - תורה ושירות צבאי. לאחר ימי הכשרה אינטנסיביים, השליחים מגיעים לקהילה המארחת עם סט כלים מגוון לפעילויות חינוכיות, בין אם מדובר בילדים, בני נוער או מבוגרים.

כיום מחזיקה התנועה שליחים בצפון אמריקה, באוסטרליה ובאירופה, ופניה גם ליעדים נוספים.