בשבע מהדורה דיגיטלית

מגן אנושי

חיילי גדוד נצח יהודה נתקלים בסיטואציות קשות ולא אחת מקבלים סטירת לחי ממפקדים שמעדיפים להיצמד להוראות ולא להביט על התמונה הכוללת

אסף משניות , י"ז באדר תשע"ט

גדוד שנמצא בחזית העשייה ביו"ש. חיילי נצח יהודה
גדוד שנמצא בחזית העשייה ביו"ש. חיילי נצח יהודה
צילום: אביר סולטן. פלאש 90

יום חמישי שעבר, אחת וחצי אחר הצהריים, סמוך לבית המשפט הצבאי ביפו.

קבוצה של כמה עשרות אנשים שעזבו את עיסוקיהם באמצע היום מניפים שלטים וקוראים קריאות מחאה לתוך מגפונים. הם מוחים על הנעשה בתוך הבסיס. באותה שעה, בצידה השני של הגדר, מובלים חמישה חיילי גדוד נצ"ח יהודה להארכת מעצר בעקבות פרשת הכאת העצירים משתפי הפעולה בפיגוע בגבעת אסף לפני כחודשיים. כזכור, בפיגוע ההוא נרצחו החיילים יובל מוריוסף ויוסף כהן. מארגן ההפגנה הוא רן כרמי-בוזגלו שצועק למגפון: "מה שהיה כאן זה מחדל! איך קרה שהחיילים מצאו את עצמם באותו רכב עם הסייענים שעזרו לרצוח את חבריהם? כשיש תאונת אימונים או תקלה מבצעית המפקדים צריכים לספק תשובות, למה כאן המפקדים לא צריכים לספק תשובות למחדל?" דבריו מהדהדים באוויר בעודו מנופף בדגל ישראל.

בצד, מודאגות, עמדו חלק ממשפחות החיילים, לא כולן. נזכיר שבגדוד נצח יהודה ישנם הרבה חיילים שמוגדרים כחיילים בודדים משום שמשפחותיהם לא מקבלות את הבחירה של בניהם להתגייס. "יש לי בגדוד יותר מ-130 חיילים שהם חיילים בודדים, אבל לא מדובר בחיילים שמשפחותיהם גרות בחו"ל, אלא בחיילים שהמשפחות שלהם ניתקו את הקשר איתם בגלל הגיוס", סיפר ל'בשבע' לפני כשנה מג"ד הגדוד סא"ל איתמר דשל. בני המשפחות שבכל זאת הגיעו בשבוע שעבר לקריה עמדו אובדי עצות אל מול סיטואציה שלא חלמו שיתמודדו איתה, כשהתביעה הצבאית דורשת מאסר בפועל ורישום פלילי לחיילים העצורים. ההורים עצמם חוששים לצאת לתקשורת, לא רוצים להרע את מצבם המשפטי של בניהם ולכן הם מסרבים להתראיין. בשולי ההפגנה הם פונים לכרמי-בוזגלו, שמלווה אותם מהרגע הראשון. הם מבקשים ממנו עצות איך כדאי להמשיך את המאבק לשחרורם של החיילים. מאוחר יותר, כשאנחנו משוחחים, הוא מספר לי איזו עצה הוא נתן להם. "השופט החליט לשלוח את הצדדים לגישור, כדי שיגיעו לעסקת טיעון ויסכימו על האישומים והעונש", הוא אומר לי מאוחר יותר, "אני אמרתי להם לא להסכים להצעת הגישור".

למה? אם הם יכולים לצאת עם עסקה טובה שתסגור את הסיפור, למה להיגרר לפרשת אזריה 2?

"מכמה סיבות. קודם כול, התביעה רוצה גם לשלוח אותם לכלא וגם שיהיה להם רישום פלילי. זאת הצעת הגישור שלהם. כלומר, הם מציעים לקחת את החיילים, שזאת בכלל הייתה טעות לשלוח אותם למשימה הזאת, ולהפיל עליהם את התיק. אם הם מקבלים את העסקה הזאת כל העתיד שלהם יידפק. תהיה להם בעיה להתקבל לעבודות, בטח בשירות המדינה, ועוד שורה של קשיים. זה לא ייתכן. הסיבה השנייה היא שאני לא סומך על הפרקליטות. בפרשת בן דרי, לוחם מג"ב שהואשם בגרימת מוות ברשלנות, הצדדים כבר הסכימו על הרישום הפלילי ועל עונש של תשעה חודשי מאסר. אלא שאז הפרקליטות, זאת שחתמה על עסקת הטיעון, הגישה ערעור לבית המשפט העליון כדי להחמיר את העונש ועונשו הוכפל. אז אני לא סומך על הפרקליטות שתעמוד בהסכמים שחתמה".

עוד משפט ראווה

זה לא מקרי שכרמי-בוזגלו מפגין בקיאות אדירה במשפטיהם של חיילים שהועמדו לדין על תקיפות וירי על ערבים. הוא פרץ לחיינו בפרשת אלאור אזריה, שם היה אחד הפעילים הבולטים לאורך כל תקופת המשפט ואף שימש כדובר המשפחה, אבל למעשה הוא פעיל חברתי כבר שנים ארוכות. בצעירותו היה יו"ר נוער צומת, מפלגתו של רפאל איתן, שירת כמ"פ בחטיבת גולני וזכה בתעודת הערכה של אלוף פיקוד צפון על חילוץ פצוע ממסוק בוער לאחר שנפצע קשה בעצמו. גם במחאה החברתית שהייתה בשנת 2011 לקח חלק, ולאחר מערכת הבחירות הקודמת ונאום מנשקי הקמעות של יאיר גרבוז החליט להוסיף לשם משפחתו האשכנזי את השם בוזגלו, על שם מבחן בוזגלו הידוע.

הסיפור של חיילי נצח יהודה מעביר אותו על דעתו. "זה פשוט מקרה שערורייתי. העובדה ששלחו דווקא אותם לעצור את המחבלים, אחרי שהם ראו את החברים שלהם שוכבים מתים על הרצפה, היא טעות בהיערכות של הצבא למבצע הזה. ונניח שכבר החליטו לשלוח אותם כדי לתת להם סגירה לאירוע הנוראי, לדעת שהם אלה שתפסו את המחבלים, למה ריכזו את העצורים באותו רכב איתם ולא שמו קצין יחד איתם? למה לא עשו להם הכנה פסיכולוגית לכך? זה חוסר אחריות של המפקדים והם אלה שצריכים לתת על זה את הדין ולא החיילים".

תופעת הש.ג. הקלאסית?

"זה יותר מזה. יש פה עיוות של הערכים. זה לא שלא מנסים להפוך אותם לשי"ן גימ"לים שאפשר לזרוק עליהם את האחריות. הרי זה בדיוק מה שהמ"מ ניסה לעשות כשאמר שהוא לא שמע בכלל מה קורה בג'יפ מאחורה ולכן לא יכול היה לעצור את זה. מה לעשות, שעימתו אותו עם ההקלטות שמראות שהוא שמע יופי מה קורה בג'יפ מאחורה והוא כבר לא יכול להפיל את זה עליהם. אבל הבעיה היא הרבה יותר יסודית. אם צה"ל רוצה באמת לדעת מה קרה ולהסיק מסקנות מהאירוע, שזה דבר נכון מאוד לכשעצמו, הוא צריך לעשות תחקיר פנימי ולא חקירת בית משפט. יכול להיות שאפילו צריך להעניש את החיילים ולשלוח אותם לכלא צבאי או משהו בסגנון. אבל לא להפוך את זה למשפט ראווה".

מה יהיו ההשלכות של משפט ראווה נוסף נגד חיילי צה"ל?

"הרסניות. גם ככה אנחנו רואים מאז פרשת אזריה ירידה קשה במוטיבציה לגיוס, דבר שהוא מאוד מאוד עצוב. משפט ראווה נוסף רק יחמיר את זה. הבעיה היא שבצה"ל יש לאחרונה מגמה של העמדת חיילים למשפטים באירועים מהסוג הזה, במקום לגמור אותם בתוך היחידות. זה לא אומר לא להעניש חיילים על מעשים דומים, ואם צריך גם להדיח, אבל לא להפוך את זה למשפטי ראווה".

תוך כדי שאנחנו משוחחים, מקבל כרמי-בוזגלו הודעה שהחיילים דחו את הצעת הגישור של הפרקליטות. באותו רגע הוא נאנח אנחת רווחה. "פחדתי שהם עומדים להתפתות לחיבוק הדוב של הפרקליטות. ניסו לעשות להם בדיוק כמו שעשו לאלאור. עורכי הדין של 'חננו' כבר היו כאן, ואז הפרקליטות הצבאית אמרה לחיילים שחבל שייקחו עורך דין חיצוני ושידלו את ההורים והלוחמים לקחת עורכי דין של הפרקליטות הצבאית. אפילו כלי הגנה הוגנים לא נותנים להם".

מה המשפחות שלהם מרגישות עכשיו?

"המשפחות מרוסקות. צריך להבין שזה לא עוד חיילים, מדובר בחיילים שמגיעים ממשפחות חרדיות, ולמרות הכול יתגייסו. זה מפרק אותם מבפנים. זה גם יוצר חילוקי דעות קשים בתוכם. חלק רוצים לצאת למאבק על חפות הילדים שלהם, וחלק קונים את הלוקשים שצה"ל מאכיל אותם שהם יסגרו את זה בשקט וככה הכי טוב. אני לא מאשים אותם, הפרקליטות הצבאית יודעת לשים מלכודות דבש בצורה מושלמת. כשפגשתי אותם אמרתי להם שאני מוכן לעזור בכל מה שהם צריכים, שאני לא כופה את עצמי, ואם הם רוצים - הנה הטלפון שלי. אני אגיד לך את האמת, זה נותן לי תחושת דה ז'ה וו מפרשת אזריה".

נחושים לעזור

בעקבות פרשת אזריה החליט כרמי-בוזגלו להקים את ארגון 'ציונות בנחישות', במטרה לעזור לחיילים בשעת צרה, מכל סוג שהוא. אומנם שמו של הארגון רומז לרוב על מערך משומן, רווי כסף ואנשים, אך לא בזה מדובר. בסך הכול יש בארגון חמישה חברים קבועים שאחראים על כל הפעילות ועושים זאת בהתנדבות מלאה. הם בעלי קריירות פרטיות, אחד מהם אפילו עובד מדינה, וכולם החליטו בעקבות פרשת אלאור אזריה להשקיע את זמנם הפנוי לסיוע וגיבוי לחיילי צה"ל. הם עובדים באמצעות הרשתות החברתיות, בעיקר באמצעות הפייסבוק. הדף "ציונות בנחישות" קיבל יותר מ-62 אלף לייקים, ומשמש במה לחשיפות עוולות שונות נגד חיילים, החל מהעמדת חיילים למשפט על מקרים כדוגמת פרשת חיילי נצח יהודה, דרך הכפשת שמם של חיילי צה"ל בהפגנות של ארגוני שמאל וערבים, וכלה במעשי עוקץ כלפי חיילים.

"הדנ"א שלי מתנגד להשתתף בהפגנות. אחרי הכול, כל חיי עבדתי בצד השני", אומר שבתאי עוז, שוטר לשעבר ואחד מחברי 'ציונות בנחישות'. "כשוטר, אתה פחות משתתף בהפגנות, באופן טבעי. אבל כשראיתי חייל מובל באזיקים אחרי שהוא הרג מחבל שניסה לרצוח את חברים שלו, לא יכולתי יותר לשתוק. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בהפגנה ולא כשוטר שאמון על הסדר".

לא פשוט לעבור צד.

"נכון, אבל זה היה הדבר הנכון לעשות. התחלתי בהפגנה בכיכר רבין, והיו שם המון אנשים, מכל הסוגים ומכל הגילים. אחר כך גם הלכתי להפגנות בקריה ושם פגשתי את רן. אחרי שפרשת אזריה הסתיימה הבנתי שאני חייב להמשיך במאבקים למען החיילים כדי שלא נראה עוד תמונות כאלה, ומאז בכל הפגנה שאני יכול להגיע אני שם. האירוע האחרון שהייתי בו היה ניחום האבלים של משפחת אנסבכר".

לכל אחד מחמשת הפעילים יש תחום אחריות שעליו הוא אמון, כשחלקם נמצאים מאחורי הקלעים. אחד מהם הוא שמוליק מושקוביץ. מכיוון שהוא עובד מדינה הוא לא יכול לקחת חלק בהפגנות, אז הוא נמצא מאחורי הקלעים ומרכז את החומרים הרבים. הוא זה שמקבל את השיחות מהחיילים שעומדים בפני קשיים, מדבר עם המשפחות ואוסף את הנתונים שיסייעו במאבק.

"בשלוש השנים שאנחנו עושים את זה נתקלתי באינספור סיפורים. היו לי חיילים שדיווחו על הזנחה רפואית חמורה, בעיות ת"ש שלא זכו למענה, הטרדות מיניות ועוד. הכול התחיל בסיפור של אלאור. היו לי עשרות שיחות עם חיילים ומפקדים שהביאו לי עדויות וכל מיני סתירות שעזרו מאוד לתיק".

ואחרי שמגיעות השיחות והתלונות, איך אתם בדיוק מסייעים בכל המקרים?

"בהתחלה היינו פונים ישירות למפקדים, חוקרים את האירוע, מצליבים מידע, וככה בעצם מביאים לפתרונות. הבעיה היא שלאחרונה, וזה כנראה בעקבות הסיפור של אלאור, החיילים והקצינים קיבלו הוראה שלא לדבר איתנו או עם אף אחד אחר. לכן הדיבור הישיר פחות אפשרי היום. אז אנחנו נמצאים בקשר צמוד עם החיילים ומתדרכים אותם מה לעשות כדי שלא יתנכלו להם או יפילו עליהם תיקים".

זה מפריע לכם לפעול ביעילות?

"זה לא מפריע לנו לפעול, אבל זה מחייב אותנו לצאת יותר לשטח. אנחנו מגיעים לחיילים עצמם ולזירות ההתרחשות ושם מנסים לברר את האמת. זה לא פשוט כי הרבה אנשים מספרים סיפורים שונים ואתה צריך לברור את הסיפורים עד שתגיע לאמת. אחר כך אנחנו יוצאים עם מה שגילינו לדף הפייסבוק שלנו, ואז נוצרת תהודה ציבורית שמשפיעה ומשנה את פני הדברים".

זאת עבודה שלוקחת זמן רב, ואתם עושים את הכול בהתנדבות. איך זה בכלל מתאפשר לכם?

"זה לא פשוט, אבל זאת שליחות מבחינתנו. כל אחד מהפעילים מוצא את הזמן שלו להשקיע בזה, ואנחנו משלמים מחירים מאוד כבדים בגלל הפעילות. אני נאלצתי לעזוב את התפקיד שלי ולעבור לתפקיד אחר, אחרי שניסו לקצץ לי את הכנפיים בגלל הפעילות. אבל זאת הסיבה שקוראים לנו 'ציונות בנחישות', אנחנו ניאבק על החיים בכל הכלים שיש לנו, גם אם זה גובה מאיתנו מחיר".

המטרה: לסיים שירות קרבי

והמאבקים הללו מצליחים. תוך כדי השיחות שלי עם אנשי הארגון, אומר לי כרמי-בוזגלו שיש שני חיילים שכבר היו בכלא, ובזכות הפעילות הם הוצאו משם. אחד מהם הוא נהוראי חליסה. לפני כשנה השתחרר מצה"ל לאחר שירות בגדוד נצח יהודה, אך במהלך השירות כלל לא היה ברור שהוא יסיים כלוחם.

"לפני כשנתיים הייתי עם הגדוד שלי בנבי סאלח", מספר חליסה. "באחד הימים היינו בפילבוקס בשמירה. בשלב מסוים אנשים ממשפחת תמימי (משפחתה של עהד תמימי שצולמה כשהיא מכה חייל לפני יותר משנה) החלו ליידות אבנים לכיווננו. המ"מ שלי אמר לי לרוץ איתו לכיוון מיידי האבנים בשביל לפזר את הפרות הסדר. כל הדרך מהפילבוקס למתפרעים זרקו לעברנו אבנים, ואלה לא היו אבנים קטנות. רצנו לשם גם בלי קסדות, כי הן לא היו עלינו באותו רגע ורצינו לסיים את זה מהר ככל האפשר לפני שהעניין יתפתח למשהו חמור יותר. תכל'ס זה לא היה מעשה אחראי לרוץ לשם בלי קסדות, אבל זה לא שינה את העובדה שזאת הייתה מציאות מסוכנת מאוד בשבילנו. זאת סיטואציה מאוד מלחיצה. הדבר האחרון שאתה מרגיש כשאבנים מתעופפות לך סביב הראש זאת תחושת בטיחות. אז לקחתי אחריות ויריתי באוויר כדור הרתעה שנועד לפזר את כל המפגינים. לא יריתי במישהו או משהו כזה. רק כדור באוויר שנועד להרתיע ולסגור את הסיפור הכי מהר שאפשר, ובשורה התחתונה זה עבד. אחרי שהם שמעו את הירי הפרת הסדק נגמרה, בלי פצועים ובלי שום דבר".

אז איפה בדיוק הייתה הבעיה?

"הבעיה התחילה אחר כך. המפקדים החליטו להאשים אותי בכך שיריתי כדור שלא לפי ההוראות, בגלל שלא הייתי בסכנת חיים וסתם עשיתי שימוש בנשק. בהתחלה המ"מ, שהיה לידי, שאל אותי האם זה היה כדור רגיל או כדור ח"ק (חסר קליע - א"מ) והוא לא כל כך הבין מה בדיוק קרה. אמרתי לו שזה היה כדור רגיל. כשהמ"פ הגיע הוא שמע את הסיפור והודיע לי שהגדוד שלו ושאני לא אשאר בו, ולא יכול להיות שאני אירה באוויר בלי סכנת חיים. הוא החליט להעמיד אותי למשפט ולהדיח אותי מלחימה. מיד אחרי האירוע המ"מ שלי היה לטובתי, אבל אחרי שהוא ראה את התגובה של המ"פ הוא עבר צד. במשפט מול המג"ד אמרתי לו שאני הרגשתי שאני בסכנת חיים, ואם הייתי חוזר לאותו אירוע הייתי עושה בדיוק אותו דבר. אני לא אסכן את החיים שלי סתם. אמרתי לו שבסופו של דבר הכדור הזה הוא מה שסיים את הפרת הסדר בלי נפגעים כלל. אמרתי לו שאני בכלל מתבייש שמעמידים אותי למשפט על דבר כזה, אבל כל מה שאמרתי לא שכנע אותו. הוא הדיח אותי מלחימה ושלח אותי לכלא לעשרה ימים. לפני ששלחו אותי לכלא חזרתי לדירה שלי כדי לקחת ציוד, ואז מישהי שאני מכיר סיפרה לי על 'ציונות בנחישות' ואמרה שכדאי לי להרים אליהם טלפון ואולי הם יוכלו לעזור לי. הרמתי טלפון לרן, והוא מיד התגייס כדי להוציא אותי מהכלא. הוא הפך עולמות כדי שאחזור ללחימה. זה היה הזוי. המ"פ שלי, אדם שאני אמור לסמוך עליו בעיניים עצומות בקרב, מנסה לזרז הליכים כדי שאני אכנס כבר לכלא, ורן, אדם שאני מכיר רק משיחת טלפון, עושה הכול כדי למנוע את זה. אחרי יומיים בכלא שחררו אותי, קיבלתי רגילה וחזרתי ללחימה".

"אחד הדברים שהחיילים שאנחנו עוזרים להם מתחייבים בפנינו זה שהם יעשו הכול כדי לסיים שירות קרבי בהצלחה", אומר רן, "זה עקרוני לנו. אנחנו עושים את זה באמת ובתמים בשביל לעזור לחיילים שנמצאים במציאות קשה בגלל שאנחנו שלחנו אותם לשם. אני מרגיש שכל אחד ואחד מהם הוא כמו הילד שלי, וכשאני רואה את תעודת הלוחם שלהם בסוף השירות אני גאה בהם כמו שאני גאה בילדים שלי".

העובדה שחליסה סיים את שירותו כחייל קרבי ולא הודח מלחימה, היא זו שמאפשרת לו לעבוד כיום כמאבטח בעיר דוד. "זה תפקיד שרק מי שיש לו תעודת לוחם יכול לעשות, וכמעט מנעו את זה ממני בגלל שהגנתי על החיים שלי", הוא אומר.

הדחה בגלל מצלמה

העזרה שמגישים אנשי 'ציונות בנחישות' אינה מסתכמת רק במניעת כלא מחיילים, לפעמים הם פשוט נאבקים על שמו הטוב של חייל שנקלע לסיטואציה בלתי אפשרית. אחד כזה הוא אלון שגב. שגב בן ה-46 מתנדב כבר שש שנים במילואים. מדי שנה הוא יוצא ל-24 ימי מילואים בגזרות השונות. באוגוסט האחרון הוא הוצב בדרום הר חברון. "היו לי את כל האפשרויות להשתחרר מהסבב הזה. זאת השנה האחרונה שלי, יש לי ילד על הספקטרום האוטיסטי שבשבועיים האחרונים של החופש אין לו מסגרת ואשתי נאלצה לקחת חופש. יכולתי להשתחרר, אבל אמרתי למג"ד שלי, כשהוא התקשר אליי לפני המילואים, שאני מגיע ואני לא רוצה שום קיצור. יש משימה שקראו לי לעשות ואני אעשה אותה".

ומה קרה במהלך המילואים?

"אחרי שבוע האימונים עלינו לקו. בשבת הראשונה שלנו הגיעו פעילי תעיוש במטרה ליצור פרובוקציות, בכל שבת הם עושים את זה. הם באים יחד עם הערבים, מתסיסים אותם, מוציאים את החיילים מדעתם ומצלמים את ההתרחשות. הכול במטרה להכפיש את חיילי צה"ל. מה שהפעילים אמרו לנו הם דברים שאתה לא מאחל לאויבים שלך. אחד מהם התעמת איתי והדפתי את המצלמה שלו. בגלל אותו סרטון הצבא החליט לשלוח אותי הביתה ולהדיח אותי מהמילואים. הכתימו את השם שלי בגלל האירוע הזה. כשהמ"פ שלי בא לומר לי שמדיחים אותי מהמילואים, ראיתי על הפנים שלו שהוא לא יודע איך לומר לי את זה. פניתי לרן והוא דרש מהמג"ד תשובות. כשעזבתי בצהריים את המקום יצאתי הביתה בהרגשה מושפלת, אבל בערב כל החבר'ה שלי מהמילואים כבר ידעו מה קרה והצדיקו אותי. בכלל, הלחץ והפרסום שהחבר'ה של 'ציונות בנחישות' עשו לזה גרם לכך שהמג"ד עבר לעמדה מתגוננת ומתנצלת. כשהוא הדיח אותי הוא אפילו לא אמר לי את זה בעצמו, אלא שלח את המ"פ. בערב הוא ישב עם הפלוגה וניסה להסביר את עצמו. ממה שהבנתי החיילים בפלוגה צעקו עליו ולא עברו על זה בשתיקה. אני אומנם כבר לא אחזור למילואים, כי זאת גם ככה הייתה השנה האחרונה שלי, אבל בעתיד כבר לא ידיחו בגדוד שלי חיילים במקרים כאלה".

עם הניסיון שצבר הארגון בשלוש השנים האחרונות הוא מנסה למנוע מחמשת החיילים לעבור את מה שעבר אלאור אזריה. מי שהתגייסה לעזרת החיילים היא אילנית מוריוסף, אמו של יובל. החודשיים האחרונים, מאז נרצח בנה, היו קשים ביותר בשבילה. היא מתארת את האובדן והחלל שהותיר יובל. "זה ממש קשה. אנחנו מנסים לאסוף את השברים, אבל זה לא פשוט בכלל. אני חוגגת עכשיו יום הולדת חמישים, והוא לא נמצא כאן בשביל להיות חלק מזה. יובל היה עמוד התווך של המשפחה, ועכשיו הוא חסר. אנחנו מרגישים כל רגע ורגע שהוא לא כאן. אני לא רואה משהו שימלא לי את האובדן הזה".

התגייסת עכשיו לסייע לחברים שלו שעומדים למשפט.

"בהחלט. אלה חברים של יובל, חברים לנשק, חברים בלב ובנפש. הם היו שם כולם אחד בשביל השני. צריך להבין שהם לא פושעים ולא מחבלים, הם פשוט כואבים את הרצח של החברים הקרובים שלהם. בסיפור הזה מעורבים גם רגשות. נכון, שלחו אותם לסגור מעגל, אבל אי אפשר להתעלם מהרגשות ומהכאב שלהם. אסור לשכוח את הרקע של אותו אירוע. מדובר היה בסייענים שסייעו לרצוח את החברים שלהם. נכון, יש חוק, וחייבים לשמור על החוק. אבל לפעמים צריך לנהוג לפנים משורת הדין, וזה מקרה כזה. הם עשו טעות, אבל היה צריך לסגור את זה במסגרת משמעתית בתוך הגדוד, ולא להגיע למצב שאני צריכה לראות את החברים של יובל הי"ד מובלים באזיקים לבית המשפט. ככה אנחנו פוגעים בשם הטוב של החיילים שלנו מול העולם. אלה חיילים שיצאו להגן עלינו, לפעמים בלי תמיכת הבית שלהם, והם עושים את הכול בשביל לשרת את המדינה והעם. אנחנו צריכים להיות מאחוריהם ולא לקחת אותם באזיקים לבית המשפט".

אני חוזר אל אנשי 'ציונות בנחישות' במטרה להבין לאן המשפט הולך מכאן, ואיך אנחנו שוב ושוב עומדים בפני סיפורים דומים. בפיהם יש שם אחד: הפרקליט הצבאי הראשי, האלוף שרון אפק. "זה נראה כאילו יש לו אובססיה להעמיד חיילים לדין", אומר מושקוביץ. "אין דרך אחרת להסביר את העובדה ששוב ושוב אנחנו רואים את צה"ל בוחר בדרך של משפטי ראווה נגד חיילים. זאת בעיה נוראית שיש היום".

"בפרשת אלאור אזריה נפרצו הסכרים, ומאז החל המחול המשוגע הזה של העמדת חיילים לדין במקום לגבות אותם", אומר כרמי בוגזלו. "מה שקרה זה שהמפקדים קיבלו אישור מאיזנקוט ומהפצ"ר אפק, בוגר קרן וקסנר, להסיר אחריות. חיילים תמיד עשו טעויות, וגם יעשו. צריך לזכור שאנחנו לוקחים ילדים ומעמידים אותם במציאויות בלתי אפשריות. המינימום המצופה מאיתנו הוא שנעמוד מאחוריהם ונגבה אותם, גם כשהם טועים. היום אין את הגיבוי של המפקדים, וזה בגלל שהפוליטיקה חזרה לצבא".

מה יקרה עכשיו במשפט?

"אנחנו מקווים שהמערכת הצבאית, ובמיוחד הפרקליטות הצבאית, תתאפס על עצמה. אחרת אנחנו, גם המדינה וגם הצבא, נגיע למקום מאוד לא טוב".