בני גנץ: ערב מכונן בתולדות ישראל

1

רבות דובר על נאום גנץ ועל רשימת גנץ, וכמעט הכול כבר נאמר, ובכל זאת מן הראוי להתעכב עוד קצת על שיבוצו של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן ברשימה. לא מדובר בעוד שם ברשימה. ניסנקורן הוא בעצם ראש הסיעה השלישית בתוך רשימתו של גנץ. על כך מעידים שני אלמנטים: ניסנקורן שובץ במקום השלישי, מיד אחרי גנץ ויעלון, והוא גם היחיד מבין חברי הרשימה שהביא אתו נדוניה - עו"ד עינב קאבלה, ששימשה כראש המטה שלו בארבע השנים האחרונות, שובצה במקום ה-20 ברשימה. אז נכון, בניגוד ליעלון ניסנקורן לא עומד בראש מפלגה, אבל הוא בהחלט עתיד להיות גורם משמעותי, משפיע ועצמאי בתוך רשימת גנץ-יעלון, לא עוד ח"כ מן השורה. ולכן כדאי לשאול בשל מה זכה ניסנקורן לכבוד החשוב הזה.

ניסנקורן הוא משפטן, עורך דין שמילא תפקידים בהסתדרות וגם ניהל חלק מהזמן משרד פרטי. הוא לא צמח מהשטח. בניגוד לקודמו בראשות ההסתדרות, ניסנקורן לא היה מעולם יו"ר ועד עובדים, למשל. מדובר באיש מוכשר שניהל קריירה משפטית בסוגיות של זכויות עובדים ועבודה קיבוצית, אבל בשום מקרה לא במנהיג. אין לניסנקורן גייסות. יש לו יכולת פוליטית בתוך המנגנון המסועף הזה שנקרא הסתדרות, אבל לא יותר מזה. קשה להאמין שיש במדינת ישראל עובדים שמרגישים שניסנקורן הוא המנהיג האותנטי שלהם. ואת כל זה יודעים גם בחוסן לישראל. לא מדובר במפלגה שמנוהלת על ידי אידיוטים. איש לא באמת חושב שם שרבבות עובדים יצביעו למפלגה מתוך תחושת הזדהות עמוקה עם היו"ר. לא מדובר בגרסה שנייה לעמיר פרץ, שגם הוא אגב לא התגלה כמוביל גייסות עצומים של עובדים, למרות שנהנה מתדמית מנהיג עובדים אותנטית הרבה יותר מניסנקורן.

אז למה ניסנקורן? ככל הנראה מתוך רצון לגייס גורמים בתוך ההסתדרות שניסנקורן עדיין שולט בהם לסיוע לרשימה בכל מיני היבטים, ארגוניים ופוליטיים. לפצות את הרשימה של גנץ במשהו על המנגנון שאין לה. משהו בסגנון השימוש שעושה כבר שנים השר חיים כץ במעמדו כמנהיג עובדים בתוך הזירה הפנימית בליכוד.

עכשיו כל אחד מכם אמור לעצום עיניים ולחשוב מה משמעות צירופו של ניסנקורן. בהסתדרות הרי לא יושבים פראיירים. לכל דבר יש מחיר, וכשניסנקורן ירצה לממש את התקוות שתולים בו במפלגתו של גנץ, הוא לא ישמש באותה עת במקביל כיו"ר ההסתדרות. התוצאה תהיה אחת משתיים. האפשרות הטובה יחסית היא שהתקוות שתולים בחוסן לישראל בצירוף ניסנקורן למפלגה יתבדו, וכל הקונספט פשוט יקרוס. האפשרות היותר מסוכנת היא שזה דווקא כן יעבוד. שניסנקורן יתברג בתפקיד בכיר וכן יספק את הסחורה דרך ההסתדרות. האם אנחנו מבינים מספיק לעומק את המשמעות של מפלגה גדולה, נטולת מנגנון עצמאי, שמתנהלת כשבוית חרב של ההסתדרות? גם מי שכמוני למשל לא חושב שההסתדרות היא גוף פסול מצד עצמו, אמור להיות מאוד מאוד מוטרד מהאפשרות הזאת.

2

אנטישמים, לא נאצים

הפולנים היו עם אנטישמי מאוד, לפני השואה, בשנות השואה וגם לאחריה. כאשר ז'בוטינסקי הזהיר מפני שואה באירופה, הוא לא פחד מהאנטישמיות הגרמנית. הוא פחד מהאנטישמיות הפולנית. בפולין שבין מלחמות העולם התפתחה אנטישמיות ממסדית קשה מאוד. כל אלו עובדות, לא השערות ולא טענות בעלמא. זה הרקע לעובדה שלא מעט פולנים היו נכונים לשתף פעולה עם רצח יהודים בתקופת השואה. זה קרה באזורי הכיבוש הסובייטי בשלב שלאחר הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על ידי הגרמנים וכיבושם של אותם אזורים בידיהם, וזה קרה גם באזורי הכיבוש הגרמני המקורי. רמת האנטישמיות בפולין אחרי השואה הייתה כזו שכאשר התאפשר במהלך שנות ה-50 ליהודים בפולין לעזוב את המדינה, רובם הגדול מאוד קפצו על ההזדמנות, מחשש להישאר במדינה שבה הם לא הרגישו בטוחים ומוגנים.

ולמרות כל זאת צריך לזכור כמה עובדות פשוטות. את השואה ביצעה גרמניה, לא פולין. פולנים רצחו יהודים, אבל פולין כמדינה והעם הפולני מעולם לא היו שותפים לרצח שיטתי ומתוכנן של יהודים. לא באופן עצמאי ולא כמשתפי פעולה עם הנאצים. בניגוד לרבות ממדינות אירופה שהפכו למשתפות פעולה עם הנאצים, פולין נכבשה על ידי הנאצים. אפשר לדון בשאלה מה היה קורה אילו קיבלה פולין הזדמנות להפוך למדינה משתפת פעולה עם הנאצים, אבל בפועל זה לא קרה. לא רק זאת, השכבות הרחבות של העם הפולני היו מזוהות עם המחתרת הפולנית ועם הממשלה הגולה, והתנגדו באופן פעיל או סביל לכיבוש הנאצי. הגופים הפולניים היציגים אף עשו מאמצים מסוימים, אם כי מאוד מוגבלים, לסייע ליהודי פולין.

בין שני הצדדים ההיסטוריים הללו צריך לעצב את היחסים הנוכחיים מול פולין, כאשר במקביל צריך גם לזכור שלא בטוח שפולין של 2019 היא מדינה מאוד אנטישמית יחסית למציאות האירופית הקשה גם ככה. כולנו רואים מה קורה למשל בצרפת. לכן עם כל ההבנה לדבריו של מ"מ שר החוץ ישראל כץ, שבהחלט יכולים להיאמר בשיחת סלון בליל שבת, במערכת היחסים הנוכחית בין המדינות לא הייתה בהם תועלת ועדיף שלא לחזור על אמירות שכאלו.

3

תוכנית החלוקה

בג"ץ דחה השבוע עתירה שהגישה אישה נגד פסק דין של בית הדין הרבני הגדול, שדן בשאלת חלוקתם של כספים שהיו בחשבון בנק משותף לאחר גירושין. סיפור המעשה כך היה. בני זוג נישאו ונולדו להם שני ילדים. פרק זמן הנישואין היה קצר. לאחר כשנה הם נפרדו ואחרי קצת יותר משנה נוספת התגרשו. בזמן הנישואין צורפה האישה כבעלים לחשבון בנק שהיה של הבעל, ובו היה אז סכום כסף גדול. עם הגירושין טענה האישה שהכסף שבחשבון צריך להתחלק חצי-חצי. הבעל טען מנגד שהכנסת האישה כבעלים לחשבון הייתה בעקבות התחייבותה להעביר לחשבון המשותף 300 אלף שקלים שהיו בשעת הנישואין בחשבון בנק בבעלותה, אך היא לא עשתה זאת. בפני בתי הדין הרבניים עמדו כלל יחסי הממון בין בני הזוג, כולל שאלת הכתובה, אך הדיון שהגיע לבג"ץ נסוב בעיקר סביב שאלת חשבון הבנק. בתי הדין הרבניים קבעו בפסק הדין שני דברים. ראשית, הם קיבלו את גרסת הבעל בנוגע לתנאי, ולכן קבעו שהכסף שנצבר בחשבון הבנק עד לחתונה (בניגוד לכסף שנצבר בתקופת הנישואין הקצרה) שייך רק לבעל. בהערת אגב הוסיפו, שבהתאם לסעיף 8 לחוק יחסי ממון, העובדה שהאישה היא זו שהביאה לגירושין צריכה לתמוך בחלוקה לא שוויונית של הנכסים.

שופטי בג"ץ דחו את עתירתה של האישה, וקבעו כי פסק הדין של בית הדין הרבני יישאר על מכונו. אולם לא פחות מהתוצאה מעניינת כאן הדרך. שניים משלושת השופטים שישבו בהרכב, הן ניל הנדל והן יצחק עמית, הדגישו את העובדה שהדחייה מבוססת רק על המסקנות העובדתיות שהסיק בית הדין. השופטים ציינו שמכיוון שהוכח בבית הדין שהמתנה שנתן הבעל לאישה הייתה מתנה על תנאי, והתנאי לא קוים, האישה איננה זכאית למתנה. מנגד הדגישו השופטים כי אין לקבל את קביעת בית הדין שהעובדה שעל האישה מוטל אשם בנוגע לגירושין הדבר מצדיק חלוקה לא שוויונית של הרכוש. "אין מקום לשלול זכויות כלכליות ברכוש המשותף למפרע בגלל התנהגות של בן או בת הזוג. במסגרת זו אף אין מקום להתחשב בתרומתו לפירוק הנישואים או להתנהגותו. כך בערכאות האזרחיות וכך בדתיות", קבע השופט הנדל.

נזכיר כי בימים אלו תלויה ועומדת בקשה לדיון נוסף בפסק הדין מעורר הסערה של השופטים מינץ ושטיין (נגד דעתו החולקת של השופט עמית) בסוגיית חלוקת הדירה במקרה של אישה שבגדה בבעלה. האם פסק הדין הנוכחי רומז משהו בנוגע לסיכויי קבלת הבקשה הזאת? ימים יגידו.

***הפינה הכלכלית***

יותר ממשפט אחד

בסוף השבוע שעבר הטיל הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל קנס כספי בסך של 675 אלף שקלים על חברת האשראי ישראכרט, לאחר שזו הוציאה פרסומת לשיווק אשראי שאינה עומדת בדרישות החוק. על פי החוק שנכנס לתוקף לפני יותר משנה וחצי, נדרשות חברות האשראי לצרף למודעות הפרסומת ולדרכי השיווק השונות המעודדות נטילת הלוואה על ידי הלקוח אזהרה בנוסח הבא, שבטח כבר נתקלתם בו במודעות פרסומת להלוואות ברדיו ובטלוויזיה: "אי עמידה בפירעון ההלוואה עלול לגרור חיוב בריבית פיגורים והליכי הוצאה לפועל". הוראה דומה הוחלה גם על נותני אשראי חוץ-בנקאיים בחקיקה נוספת, אבל ישראכרט נחשבת לתאגיד בנקאי ולכן נמצאת תחת פיקוחו של בנק ישראל.

הקנס, שסכומו המקורי היה 750 אלף שקלים אך בעקבות העבר הנקי של ישראכרט הופחת, הוטל על ישראכרט בעקבות הפרסומת "המינוס הופך לפלוס+" שהוצגה באתר האינטרנט השיווקי של החברה, שאליו ניתן היה להיכנס באמצעות המכשיר הנייד. בניגוד לחוק לא צורפה לפרסומת האזהרה המחויבת, ולכן בבנק ישראל החליטו לקנוס את החברה. בפיקוח על הבנקים הסבירו בעקבות הטלת הקנס כי מדובר בצעד חשוב, משום שהחוק נועד לגרום לצרכנים, שלא כולם בעלי ידע והבנה פיננסיים, לשקול את יכולתם לפרוע את ההלוואה, ולהגביר את המודעות להשלכות הכלכליות שעשויות להתרחש כתוצאה מאי עמידה בהחזר ההלוואה.

לכאורה אכן מדובר בצעד חשוב וראוי. למעשה צריך לשאול האם בהוספת המשפט הקטן הזה באמת יוצאת המדינה ידי חובה בהגנה על האזרח הקטן. חשוב להבין שיש בעצם שני סוגי אשראי בעולם, עסקי וצרכני. אשראי עסקי הוא המנוע של הכלכלה המודרנית. בלי אשראי עסקי אין עסקים, וקיומו של אשראי עסקי הוא המנוע של כל הצמיחה הכלכלית המדהימה ב-300 השנים האחרונות. כל התפתחות הטכנולוגיה ויתרונות העידן המודרני לא היו באים לידי ביטוי בלי התפתחות כלי האשראי העסקי בעולם. לא היו כבישים, לא רכבות, לא מכוניות ולא טלפונים, ואלו רק דוגמאות מקריות.

לעומתו קיים האשראי הצרכני, שנועד לאפשר לנו לצרוך יותר ממה שיש לנו. משכנתא, למרות שמי שלוקח אותה הם משקי בית, היא בעצם סוג של אשראי עסקי. לעומת זאת אוברדרפט, הלוואות גישור, הלוואה לרכישת רכב פרטי וכו', הם אשראי צרכני. ההבדל הוא בכך שלכסף שאנחנו לווים אין תשואה, ולכן הסיכון שלא נוכל להחזיר את ההלוואה גדל. הרי אם היום אנחנו לא מסוגלים לממן את רמת החיים שלנו, איך נוכל פתאום לממן אותה מחר כשנצטרך גם להחזיר הלוואה?

כמובן שזו הצגה פשטנית, כי במצבים מסוימים אשראי צרכני הוא דבר טוב ונחוץ. אולם לנוכח הסכנות הרבות להתדרדרות כלכלית שהוא טומן בחובו, ראוי היה לבחון הגבלות הרבה יותר חמורות על פרסום הלוואות ופיתוי ללקיחת הלוואות, מאשר משפט אחד בסוף פרסומת שלא ברור כמה הוא מסוגל להשפיע.

לתגובות: [email protected]