עוד תפקיד משפחתי לרוברטס. בן חזר הביתה
עוד תפקיד משפחתי לרוברטס. בן חזר הביתהצילום: באדיבות בתי קולנוע לב

הכוח של ג'וליה רוברטס הוא במיינסטרימיות שלה. בשנים האחרונות אפשר לראות אותה יותר ויותר תחת הז'אנר של סרטי חג המולד בתפקיד אימהי מושלם: גם אסרטיבית וגם מגוננת, רכה אבל לא רכרוכית, מטופחת וגם טבעית בו זמנית, מתאמצת לשמור על התא המשפחתי אבל לא שוכחת את עצמה. בקיצור, הכול מהכול.

בסרט 'פלא' משנה שעברה היא עשתה זאת (אחרי 'יום האם' מ-2016), ועכשיו היא עושה זאת שוב בסרט המתעתע 'בן חזר הביתה'. עושה זאת בהצלחה? נו, כבר היו לה הופעות טובות יותר.

בסצנת הפרברים האמריקנית, מעין גרסה יוקרתית ואליטיסטית של השכונה הישראלית השקטה, רוברטס היא הולי – אם לארבעה, נשואה בשנית, ששניים מילדיה הם מנישואים קודמים שהסתיימו בנסיגה חד צדדית מצד האב. העובדה המינורית הזאת, שלרוע המזל לא ניתנת לה במה ראויה בסרט הזה, היא המפתח להבנת המערבולת הסובבת את המשפחה: לנטישת האב כנראה היה תפקיד מרכזי בעיצוב זהותו של הבן הגדול, בן, שהפך להיות אימת השכונה ו"דילר" מוכר בעולם הסמים השכונתי. כל מה שאנחנו יודעים על בן (לוקאס הדג'ס) מסתכם בעובדות שטחיות שלא מספקות את סקרנותו של הצופה: מדובר בנער מתבגר, רגיש ואכפתי, שאיכשהו, בגלגול הקודם, הספיק להיות סוכן סמים ממולח וגרם למותם (בעקיפין או שלא בעקיפין? לא ברור) של כמה מחבריו לשכונה שהתמכרו כמוהו לחומר המסוכן. ועוד פרט קטן: בן נקי כבר 70 יום, ולכן החליט על דעת עצמו לחגוג את חג המולד עם בני המשפחה.

הסרט פותח את הסאגה המשפחתית במפגש לא צפוי בין הולי לבן בחצר הבית, כשהאם ההמומה מהביקור המפתיע יוצאת מהרכב בהתרגשות ומחבקת את בנה באומץ. לכאורה אידיליה משפחתית מושלמת. בפועל - מתכון מנצח לצרות. ההתרגשות של האם מהולה בחשש כבד. כבר בהגיעם הביתה, הולי ממהרת לרוקן את ארון התרופות ולהחביא את התכשיטים הרחק מעיניו של הבן. למה? זה לא נאמר בפירוש, אבל הצופה מסיק שזאת תרופת מנע שכנראה באה על סמך ניסיון עגום מהעבר. כנראה שהבן האהוב יודע גם להפוך למיסטר הייד כשהצורך בסם משבש את דעתו.

המשחק של ג'וליה רוברטס בסצנות הראשונות נדמה כלקוח מסרט ילדים מתקתק במיוחד: היא האמא המושלמת שנוטלת עכשיו את הפיקוד והפיקוח על חזרתו הבלתי צפויה של הבן הנשכח. היא כמובן לא שוכחת את שלושת ילדיה הנוספים, ובטח ובטח שלא את בעלה הנוכחי (קורטני ואנס בתפקיד אמין ומשכנע), שמביע כבר מההתחלה את ספקותיו לגבי הישארותו של הבן בבית במהלך החג.

הסרט הוא סרט של שניים שנעזר פה ושם בשחקני המשנה: האם והבן ממלאים כמעט את כל הנפח של הסרט, כשמדי פעם מגיחים יתר בני המשפחה כשחקני חיזוק לרושם שממילא הצופה מקבל מהצמד. למרבה המזל, המשחק המתקתק של רוברטס מפנה את מקומו יותר ויותר למקום אמין של חרדה, כעס ודאגה אנושיים, אבל מאידך קשה להאמין לבן כשהוא כולו נופת צופים, משל היה ילד טוב רמת אביב. הצופה לא יכול שלא לתהות מתי ואיפה הפך המתבגר המאיים והקריזיונר לאיש משפחה אמפתי ואוהב כפי שהוא כעת. משהו מ"בן של פעם" היה צריך לצוץ איפשהו, אבל לא צץ.

העיסוק בחומר הגלם הקשה ששמו סמים, בהחלט מספק את רוב העניין בסרט. לא נעשו עדיין סרטים שדיברו על יחסי נרקומן ומשפחה, וטוב עשה פיטר הדג'ס (אביו של הדג'ס הבן) שהרים את הכפפה וטיפל בנושא. הסרט לא קשה מדי לצפייה ולא נצפו בו סצנות סמים כבדות. על אף התסריט ההוליוודי מדי, יש שיאמרו שזה סרט חשוב ששווה צפייה, ויש להם על מי לסמוך.