בשבע מהדורה דיגיטלית

בגדר הנורמה

אם הפוליטיקאים אומרים לי שאני לא נורמלי הם יודעים מה הם אומרים. השאלה היא לאיזה כיוון אני לא נורמלי

דביר שרייבר , כ"ג באדר תשע"ט | עודכן: 14:26

הנורמלי הוא לא נורמלי. קמפיין מפלגת העבודה
הנורמלי הוא לא נורמלי. קמפיין מפלגת העבודה
צילום מסך

מאז שאני זוכר את עצמי אומרים לי שאני לא נורמלי. כל מיני דודות פולניות מקצועיות שנזפו בי שאני לא נורמלי כי אני יוצא מהבית עם שיער רטוב (היום אני כבר לא עושה את זה, בעיקר בגלל שכבר אין לי שיער), אנשי מכירות למיניהם שמכריזים שאני לא נורמלי כי אני נשאר אצל המתחרים במקום לעבור אליהם, נהגים עצבניים שמסמנים לי בשלל תנועות מרהיבות שאני לא נורמלי כי אני נותן לפעמים זכות קדימה, וגם החבר'ה בישיבה שפעם בכיתה ט' תפסו אותי על חם קורא בסתר שירים של ביאליק. טוב, זה באמת היה לא נורמלי.

אבל ככל שמערכת הבחירות הזאת הולכת ומתקדמת (יש אומרים: מיטמטמת), אני שומע מכל כיוון שאני באמת לא נורמלי. זה התחיל עם מפלגת העבודה שהוציאה תשדיר שאומר שלהיות ימני זה נורמלי (תודה רבה באמת), אבל זה לא נורמלי לרצות שיגאל עמיר ישתחרר (לא, כי לעשות כזה קישור עקום זה מאוד נורמלי). עוד אני שובר את הראש מה הם רוצים להגיד ומי זאת לעזאזל מפלגת העבודה, יצא מסע הפרסום של תנועת חזון, וכמו שחז"ל אמרו, מה שמתחיל בחזון מבשר על פורענות. איכשהו הסיסמה שלהם על האומץ להיות נורמלי גרמה לי להבין שהם לא מתכוונים אליי, כי אומץ ונורמליות אף פעם לא היו הצד החזק שלי. הבעיה היא שבזמן שחזון צועקים שרק אבא ואמא זה נורמלי, בסרטון של מפלגת העבודה אחת בשם מרב מיכאלי מטיפה שדווקא תמיכה בנישואי להט"בים זה נורמלי. מה שמשאיר לי שלוש אפשרויות: או שאני תומך בחזון ואז על פי מיכאלי אני לא נורמלי, או שאני חושב שחזון מגזימים ואז לשיטתם אני לא נורמלי, או שאני לא רוצה שום קשר לפוליטיקה ואז לכולי עלמא אני לא נורמלי.

איך שלא מסתכלים על זה, נורמלי אני כבר לא אצא מהבחירות האלה. במיוחד אחרי שהמפלגנץ השתלטה על המרכז וכחלון נזכר שהוא בעצם ימין, אבל ימין שפוי. כלומר, אם אני מספיק נורמלי כדי להבין, כל מי שהוא לא כחלון הוא לא ימין, או לא נורמלי. ומי שמתנגד לצירוף של עוצמה יהודית לבית היהודי-האיחוד הלאומי הוא שמאלני יפה נפש פיינשמקר עוכר ישראל, זאת אומרת לא נורמלי. מצד שני, אם הוא תומך אז הוא פשיסט גזעני ורוצח המונים צמא דם, בקיצור איך יהיה נורמלי. היום כדי שיקשיבו לך אתה חייב לומר שרק אתה נורמלי וכל השאר משוגעים, אחרת איזה משוגע יתייחס אליך. להגיד "אני חולק עליך" או "דעתי אינה כדעתך" זה כל כך נורמות של פעם, פשוט לא נורמלי. כדי לקבל תשומת לב אתה חייב לעשות השוואות לנאצים, או לקו קלוקס קלאן, או מינימום להגיד שישראל היא מדינת אפרטהייד שמבצעת טיהור אתני נגד ערבים. אחרת איך תהיה נורמלי. אחמד טיבי, למשל, אומר את זה כל הזמן. בגלל זה הוא נחשב נורמה-טיבי.

בסוף הלכתי לפסיכולוג כדי שיסביר לי מה אני צריך לעשות כדי להיות נורמלי. הוא שאל למה, בעצם, כל כך חשוב לי להיות נורמלי. אמרתי לו שרק לא נורמלי לא רוצה להיות נורמלי. הוא אמר שאם כך, עצם הרצון שלי להיות נורמלי מצביע על זה שאני בגדר הנורמלי. הסבתי את תשומת ליבו לכך שזה לא מה שהפוליטיקאים אומרים. הוא אמר שדווקא האנשים הכי גדולים לא היו נורמליים, כי מהפיכות אפשר לעשות רק אם יוצאים נגד הנורמה הקיימת. אמרתי שיציאה נגד הנורמה הקיימת יוצרת נורמה חדשה, ונורמה חדשה יוצרת אנשים נורמליים שאנשים לא נורמליים יוצאים נגדם ואז יוצרים נורמות יותר חדשות ונהיים נורמליים. הוא קצת מצמץ בעיניים ואמר לי שאני לא נורמלי. שלחתי אותו להקים קבוצת תמיכה עם הדודות והנהגים העצבנים והחבר'ה שתפסו אותי קורא את ביאליק.

בסופו של דבר, אמרתי לו, אולי בעצם כולנו לא נורמליים. הרי אם אנחנו רוצים לומר על משהו שהוא ממש, אבל ממש טוב, אנחנו לא נגיד שזה טוב. אנחנו נגיד שזה חבל על הזמן. שזה אש. טיל. פגז. פיצוץ. אין דברים כאלה. אחי, זה היה משהו... לא נורמלי.

אז יכול להיות שהיום הנורמלי הוא לא נורמלי והלא נורמלי הוא עוד יותר לא נורמלי, מה שאומר שכדי להיות נורמלי אתה חייב להיות לא נורמלי. ככה שאולי אני בכל זאת קצת נורמלי. אם כי שילמתי לפסיכולוג 450 שקל, אז אולי אני בעצם לא.

*** אבא של מתבגר ***

על שלושה דברים העולם של המתבגר עומד: אוכל, שינה ומחשב. לאו דווקא בסדר הזה. גם לימודים זו אופציה, אבל כמו בעולם העסקים – זה לא אומר שחייבים לממש אותה.

שלושת העיקרים שלובים אלו באלו, שכן את האוכל והשינה המתבגר צריך למען הגדילה התקינה של הגוף, ואת המחשב הוא צריך כדי שיהיה לו מה לעשות בכל שאר הזמן. אז לפני כמה ימים נכנס למטבח שלנו מתבגר אחד, הבן שלי אם זיהיתי נכון, והוכיח מיומנות מרשימה של ביצוע שתי פעולות מורכבות במקביל, כלומר פתיחת המקרר תוך כדי תהייה נוקבת לגבי מהות הקיום האנושי, כלומר מה יש לאכול.

אנחנו משפחה אשכנזית במקצת, לכן אנחנו מקפידים שהמקרר שלנו לא יהיה מלא מדי. זאת אומרת הוא די מלא, אבל לאו דווקא באוכל שמתבגרים אוהבים. המתבגר סקר את המקרר, נאנח קלות ופנה כרגיל אל המדף של הקורנפלקס.

"תגיד", אמרתי, "למה שלא תכין לך משהו טעים ומזין במקום קורנפלקס?"

"אין לי כוח", הוא אמר, שזה די הגיוני בהתחשב בכך שהוא עדיין לא אכל. גם זמן לא היה לו, אם לוקחים בחשבון שכל דקה של הכנת אוכל זה פחות 60 שניות במחשב.

"יש דברים שאפשר להכין מהר ובלי מאמץ", נשמעתי לעצמי פתאום כמו מתחרה בינוני מדי בתוכנית בישול גרועה למדי.

"כמו מה?" הוא שאל.

"נורא פשוט", אמרתי, "קח סיר, שים מים ותבשל ביצים. בינתיים תוציא מהמקפיא טורטייה, תמרח טחינה גולמית, פטרוזיליה ואבוקדו, תסחט קצת לימון, תוסיף ביצה קשה, תגלגל את הטורטייה, תצרוב אותה חצי דקה בתנור והנה לך אחלה מעדן כמעט בלי עבודה".

הוא הסתכל עליי במבט מהורהר.

"רעיון מעניין", הוא אמר.

"מעולה", צהלתי, "בהצלחה!"

"טוב", הוא אמר, "איפה הקערות של הקורנפלקס?"

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com