בשבע מהדורה דיגיטלית

הקרב האחרון

אינתיפאדת הבודדים הביאה עמה תופעה חדשה: יהודים נרצחים בידי ערבים ממניע לאומני, אך הרצח מוכרז כמעשה פלילי או כתאונת דרכים

רבקי גולדפינגר , כ"ג באדר תשע"ט

סוף סוף הכבוד של אבא חזר. דניאל (מימין) ואליה בר קפרא
סוף סוף הכבוד של אבא חזר. דניאל (מימין) ואליה בר קפרא
צילום: לירון מולדובן

שלוש וחצי שנים נאבקה משפחת בר קפרא מאבק עיקש על ההכרה באמת. מבחינתם, אביהם דוד בן ה-69 נרצח בדם קר רק בגלל היותו יהודי.

המדינה לעומת זאת, פסקה כי מדובר בשוד שהסתבך. אף על פי כן, המשיכו בני המשפחה לטעון בתוקף כי הראיות מצביעות על כך שאביהם נרצח בידי שני פלשתינים על רקע לאומני. שלוש וחצי שנים הם פעלו חדורי מטרה עד שהתבשרו בחודש האחרון כי מדינת ישראל פסקה שאביהם מוכר כנפגע פעולות איבה.

באותו יום עלו נרגשים לקבר אביהם. "עלינו לקבר ואמרנו לו בדמעות: אבא, המאבק תם. היום הכבוד שלך חזר", מספר אליה (28), מורה בבית הספר אמי"ת המר ברחובות ומתמחה בפרקליטות מחוז מרכז. "פרט לאובדן עצמו שהוא קשה וכואב, הסטירה המצלצלת שחוטפים היא מהעובדה שהמערכת נלחמת מולך על דבר כל כך מובן מאליו, שיהודי נרצח כאן על עצם היותו יהודי. מה שהחזיק אותנו כל השנים הוא ההבנה הברורה שזה פשוט לא יכול להיות אחרת ואנחנו חייבים את זה למען אבא".

שדדו בלי לקחת רכוש

יום הרצח, לפני שלוש וחצי שנים, היה יום קיץ חם. דוד בר קפרא, יהודי בן 69, יצא כבכל יום מביתו ברחובות לעבודתו בכרם הענבים בסמוך למושב פדיה. "בסביבות השעה 12 אבא עצר את העבודה והתיישב ללימוד יומי. שני מחבלים שהסתתרו שם במשך הלילה וחיכו לשעת כושר תקפו אותו מאחור. הם הכריעו אותו מיד", מספר אליה בכאב.

"השאלות התחילו להתעורר כשחשבנו איך שני בחורים צעירים לא היו מסוגלים להכניע בן אדם מבוגר ולא להרוג אותו. הם הרי יכלו להשתלט עליו יחסית בקלות ולגנוב מה שהם רוצים. שאלה נוספת ששאלנו היא למה לא נגנב שום דבר מהשטח, הרי לטענת המשטרה מדובר בשוד. היה במקום רכב בשווי של יותר ממאה אלף שקלים והיו שם גם כמה מאות שקלים והמון סחורה - איך הם לא גנבו כלום?" הוא תמה. "ובהנחה שמדובר בשוד, למה הם המשיכו להכות באכזריות גדולה את אבא גם אחרי ששכב על הרצפה? הם היו שב"חים, שמוכרים לכוחות הביטחון כפעילי טרור. למה הם ארבו לילה שלם? כל העובדות האלה מובילות רק למסקנה אחת: הרצח הוא על רקע לאומני", אומר אליה בנחרצות.

ביום הנורא ההוא היה האח הבכור, דניאל בר, בעבודתו. הוא זוכר את הטלפון מצלצל. "ראיתי שאמא על הקו ועניתי. במקום אמא דיבר איתי שוטר שאמר שאבא נפצע בכרם. מיד התחילו לי כל מיני תסריטים בראש. השוטר אמר שאבא נמצא בבית החולים וביקש שנגיע לתחנת המשטרה. סיכמנו בין האחים שאני נוסע לתחנה ושאר האחים ואמא ייסעו לבית החולים. במשטרה התחילו לשאול אותי: האם לאבא שלך היו אויבים? האם היו לו חובות? תוך כדי אחותי מתקשרת ומודיעה שאבא נפטר. זה היה שוק".

"בערב, בשעה שמונה ו-13 דקות, כשהוא מוקף במשפחה אוהבת, אבא החזיר את הנשמה שלו לבורא", אומר אליה בקול רועד. "מהרגע הראשון היה ברור שאבא נרצח בידי מחבלים שפלים על עצם היותו יהודי".

"היה לנו ברור שמדובר בפיגוע בגלל מה שקרה שם", מסביר דניאל. "כמה ימים אחרי השבעה קראו לנו לתחנה והודיעו שאחרי חקירת השב"כ והמשטרה הם הגיעו למסקנה שמדובר בשוד שהסתבך. היינו בהלם. אמרתי להם: אני יודע מה זה שוד, אבל ברגע שמכים יהודי באכזריות עד מוות - אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות אבל זה לא שוד שהסתבך. אמרו לנו: 'מה זה משנה לך איזה סוג של רצח? רצח זה רצח'. לנו זה משנה, נקודה. אבא שלנו מת על קידוש השם".

אליה מבקש להוסיף: "הם קבעו מה שקבעו לאור ההודאה של שני השב"חים שטענו שזה היה שוד. הגיע אלינו נציג שב"כ ושאלנו אותו את כל השאלות שמפריעות לנו. הוא ענה: 'אני לא יודע מה לענות לכם'. איך מסיימים ככה חקירה? תמשיכו לחקור. לא יכול להיות שלמרות כל הראיות והקושיות, השב"כ מסתמך רק על טענת החשודים", הוא מתקשה להבין.

לנוכח קביעת המדינה בני משפחת בר קפרא נשאבו למאבק עיקש וממושך שארך יותר משלוש שנים. "הגשנו למשרד הביטחון ולמוסד לביטוח לאומי בקשה להכיר באירוע כלאומני, ופעמיים נדחינו". החודש החליטה לבסוף הרשות המאשרת במשרד הביטחון להכיר בדוד בר קפרא כנפגע פעולות איבה. "בפעם השלישית חזרנו עם הראיות המפורטות והממצאים העולים מהכרעות הדין של הרוצחים, ולפיהם הנאשמים נקטו באלימות חריגה ואכזרית כלפי אבא. לאור זאת החליטה הרשות המאשרת להפוך את החלטתה ולקבוע מניע לאומני".

מה הרגשתם כשהתבשרתם על ההחלטה?

"הקלה גדולה מהולה בעצב. סוף סוף הכבוד של אבא שלנו חזר. את האמירה הפשוטה שאבא שלנו מת על קידוש השם - לקח למדינת ישראל שלוש וחצי שנים להוציא", אליה נאנח. "שום דבר לא יחזיר לנו את אבא. עכשיו נתפנה לאבל ולהנצחה שלו".

ממה לדעתכם נובעת ההתנהלות של המדינה?

"אין לי הסבר", אומר דניאל, "חבל שהיינו צריכים לעבור את כל הדבר הזה. אני חושב שהיינו צריכים להיות מוכרים מההתחלה. חשוב לי להגיד שהמשטרה, השב"כ והצבא ששלף את הרוצחים מהמיטות באמצע הלילה - כל אחד עשה את תפקידו. אבל ההחלטה על מניע לאומני נכנסה למין תבנית מוגדרת כזאת, כך שרק אם הרוצח יצא בבוקר עם סכין שלופה ביד ואמר 'אני הולך לרצוח יהודי' - זה יוכר כלאומני. לפעמים, כמו במקרה של אבא, התסריט יכול להיות אחר".

"המקרה שלנו קרה בתחילת אינתיפאדת הבודדים", מציין אליה, "אנחנו היינו האירוע הראשון במרכז הארץ ולא ביו"ש. בתחושת הציבור, אולי ניסו להשתיק, להוריד את הלהבות על ידי סיווג המקרה כלא לאומני אלא פלילי".

בכל התקופה הזאת לא היו רגעים שאמרתם "די, בואו נעזוב את זה"?

"היה לנו ברור שאנחנו הולכים עם זה עד הסוף. מדובר בכבוד של אבא שלנו. היינו חייבים להילחם על האמת. בהחלטה של המניע כלאומני יש תחושה שהצדק איכשהו נעשה, אבל האובדן, הצער והגעגועים עדיין כאן ואבא איננו".

המשטרה לא מחפשת תשובות

במדינת ישראל מתווספים מדי שנה עוד ועוד בני אדם למעגל הכואב של נפגעי פעולות האיבה. על פי רוב ההכרה באירוע כאירוע טרור מובהקת וחד משמעית, אך מתברר שקיימים מקרים לא מעטים שבהם צפה ועולה מחלוקת בין רשויות המדינה ובין משפחת הקורבן או הנפגע על הגדרת מהות המניע לאירוע.

במקרים אלו מאבקן של המשפחות על ההכרה במניע כלאומני הוא סיזיפי ושואב את המשפחה לסחרור רגשי וטלטלה אדירה. כך היה למשפחתו של ירון גיספן תושב עלי ואב לשישה, שנמצא ירוי ללא רוח חיים בשנת 2009. רק לאחר תשע שנות מאבק עיקש של אלמנתו איריס ובני משפחתו, החליטה הוועדה הממונה במשרד הביטחון להכיר כי הוא נרצח על רקע לאומני. בכך הפכה את החלטת המשטרה שטענה כי מדובר בהתאבדות.

באותו אזור נמצא בשנת 2011 הרב משה טלבי כשהוא ירוי ברכבו הפרטי ונשקו האישי לצידו. גם במקרה זה קבעה המשטרה בתחילה כי מדובר בהתאבדות. המשפחה מצידה התעקשה כי יקירה לא שם קץ לחייו, ודרשה מהמשטרה לבחון שוב את הראיות לעומק. שלוש שנים אחר כך הודיעה פרקליטות המדינה כי הרב טלבי יוכר כחלל פעולות האיבה.

באירוע נוסף, שהתרחש רק לפני כחודש וחצי ועדיין לא נאמרה בו המילה האחרונה, נהרגה הדס תפוחי בהתנגשות חזיתית עם משאית סמוך ליישוב עטרת שבבנימין. המשטרה קבעה שמדובר בתאונה, אבל בעלה יונדב תפוחי מעלה סימני שאלה רבים מאחורי הקביעה הזאת וקורא לבדוק אם רעייתו סטתה מהכביש בגלל אבנים שהושלכו לעבר מכוניתה.

"כבר בזירה המשטרה דיברה על תאונת דרכים", מספר תפוחי, "מבחינתה זו הייתה המסקנה עוד לפני שהתחילו בחקירה, וזה לא השתנה. למעשה כל הממצאים מהשטח והעדויות והצילומים הגיעו דרך התושבים והמשפחה, וגם אחריהם המשטרה לא טרחה לעקוב. לפני שבועיים הסכימו לפתוח בפנינו את תיק החקירה כדי לעדכן מה מתקדם. הם אמרו לנו שהם לא מכירים את ההקלטה של הגשש, שהעיד שנראה שמשהו נזרק שם, על הכביש. שאלנו אותם: זה משהו שיצאנו איתו לתקשורת ימים ספורים אחרי שהדס נהרגה. איך יכול להיות שאתם לא יודעים? הם ענו שהם לא קיבלו לידיהם את השיחה המקורית. שאלנו אותם: וביקשתם? שאלתם מישהו? ניסיתם להשיג את זה? התשובה הייתה לא. יש מין אפאתיות כזאת", הוא נאנח. "סיפרנו להם שיש עדויות שנזרקו אבנים באותן דקות ממש על ג'יפ צה"לי בציר סמוך. הם ענו: אנחנו לא מכירים את זה. פשוט חוסר רצון לחקור ולהיכנס לתוך הסיפור הזה. הגעתי לפגישה עם גיסי ועם עורך דין ששכרנו. היו שם צעקות הדדיות, אווירה עוינת, תוקפנית. מבחינתם, העובדה שאנחנו מנסים לדחוף את הדברים קדימה היא לא בסדר", הוא מלין בכאב.

"שאלתי בפגישה: אוקיי, אתם מספרים פה סיפור מסוים, על מה אתם מתבססים? שאלה הכי לגיטימית בעולם. הם ענו שעל זה שלא מצאו שום דבר. כך שמבחינתם היעדר ממצאים זו הוכחה. הם חזרו ואמרו: אנחנו אנשי מקצוע - תסמוך עלינו. אבל שבוע אחרי שהדס נהרגה באותו מקום נזרקו אבנים על אוטובוס. ב"ה אף אחד לא נפגע, אבל לא היו שום ממצאים. היינו צריכים לשכנע אותם ולהביא להם תמונות של האוטובוס שנפגע ועדות של הנהג. כך שהיעדר ממצאים - זו לא ראייה לשום דבר".

מה לדעתך מביא את המשטרה למסקנה שאליה הגיעה?

"זו פשוט התנהלות ביורוקרטית, שמעוניינת בשקט תעשייתי. בלי צורך לקום מהכיסא ואשכרה לעשות משהו. פשוט סוג של שלומיאליות, עצלנות וחוסר מקצועיות. הנחת העבודה צריכה להיות אחרת, וממילא הפעילות שלהם צריכה להיות יותר אסרטיבית ויוזמת".

הדס לצערנו נהרגה. למה הטייטל כל כך חשוב לך?

"מהמקום המאוד פרטי שלי, הסיפור לא פתור בשבילי ובשביל הילדים ונותר בסימן שאלה גדול. ובנוסף לכך, מדובר בחלק מסיפור הרבה יותר רחב. אנחנו חיים באיום מתמיד. אני חטפתי שם אבנים, הדס בעצמה חטפה שם כמה פעמים, השכנים שלנו חטפו - והמשטרה והרשויות מסרבות להכיר בכך שאנחנו חיים תחת טרור בלתי פוסק. כול עוד הם מתייחסים לכך כאל תאונות דרכים ו'לא ראינו, לא שמענו' - אז אין שום דרך לטפל בשורש".

נשארת עם ארבעה ילדים קטנים. מה אתה מספר להם על מה שקרה לאמא?

"כרגע אמירה מורכבת. הגדול שלנו בן תשע והקטן בן שלוש. אני מסביר להם שאמא הייתה בדרך הביתה וכרגע אנחנו לא יודעים ממה היא נהרגה, האם זה היה פיגוע או תאונת דרכים. הגדול שואל שאלות ולצערי עדיין אין תשובות. אני מבין עד כמה זה קריטי למנוחת הנפש שלהם, וכולנו מחכים לתשובות. למען האמת, זה לא רק שאין תשובות, מישהו לא מוכן לטרוח שהן יהיו".

ועדת ערר חיונית

תהילה בן זינו, נערה בת 15, יצאה לפני שבועיים מעוד יום לימודים בסמינר בירושלים ונפצעה באורח קשה ביותר מפגיעת מוט ברזל שנפל על ראשה מכיוון אתר בנייה סמוך. תהילה הובהלה לבית החולים הדסה עין כרם כשהיא מורדמת ומונשמת. מאז עברה ניתוחים והיא עדיין מאושפזת וצפוי לה שיקום מורכב וממושך. "כשהגענו הרופאים הודיעו לנו שהמצב אנוש והיא בסכנת חיים", משתף אביה, אברהם בן זינו, בקול רועד. "היא שכבה בחדר טראומה וראיתי איך הצוות הרפואי מטפל בה. היה מאוד קשה לראות אותה ככה", הוא נאנח.

נסיבות המקרה עדיין בבדיקה. במסגרת החקירה עוכבו כמה בעלי תפקידים מאתר הבנייה וביניהם גם שני פועלים פלשתינים בשנות העשרים לחייהם. כיוון החקירה בשלב זה הוא רשלנות פושעת. אברהם בן זינו קורא לחקור את המקרה כפיגוע לאומני. "מוט הברזל לא נפל בצורה ישרה. לפי עדויות של החברה של תהילה שהייתה איתה ועוד אנשים שדיברנו איתם - הברזל נפל בצורת קשת, ישר לראש שלה", הוא משחזר. "אי אפשר לטעון שזה סתם נפל או שמדובר בפגעי מזג האוויר. לא ייתכן שהחקירה תהיה כל כך שטחית. אנחנו דורשים שהמשטרה והשב"כ יחקרו לעומק. למה לטייח?"

עו"ד חיים בלייכר מארגון 'חננו' המייצג את המשפחה, מצטרף לדרישה לבחינה מעמיקה של המקרה: "מדובר על נפילת ברזל שלא יכול לעוף לבד לולי יד אדם, בטעות או בכוונה. מדובר בפועלים ערבים שיכולים בקלות, בהחלטה של רגע, לנצל הזדמנות ולפגוע ביהודי. כמו כן, שני הפועלים הערבים ברחו מהזירה מיד לאחר האירוע. בנוסף לכך, היו דיווחים על הרגשה של עוינות מצד הפועלים במקום כלפי התלמידות והצוות. כל זה מעלה חשש כבד למעשה מכוון שחייב להיבדק לעומק", פוסק עו"ד בלייכר. "נפגשנו עם אנשי המשטרה. הם לקחו בחשבון את האפשרות לאירוע מכוון ועשו פעולות חקירה בכיוון, אבל החקירה טרם העלתה דבר. אנחנו חושבים שיש עוד כמה דברים שאפשר לעשות ולכל הפחות להגיע לוודאות לגבי השאלה מי גרם לברזל ליפול. כל עוד הפועלים שהיו שם מסתירים את העובדות - יש חשד גדול גם לגבי המניע", הוא מבהיר.

מקרה נוסף שעו"ד בלייכר מכיר מקרוב הוא אירוע נפילתו של נתנאל עראמי בן ה-26 מקומה 11 במהלך עבודתו בסנפלינג באתר בנייה. הנחת העבודה בחקירה הראשונית הייתה כי מדובר בתאונת עבודה. רק בהמשך פורסם כי הכבל שעיגן אותו לגג הבניין נחתך והמניע נקבע כלאומני. "הרשויות סירבו להגיד אם זו פעולת איבה או לא, למרות שהיה ברור שזה אירוע מכוון", מסביר עו"ד בלייכר. "חתכו לו את חבלי הסנפלינג. ארגון 'חננו' הגישו עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים על יד עו"ד חור ניזרי, ובעקבות זאת ניאותה המדינה להכיר בכך שמדובר בפעולת איבה".

עו"ד זאב דסברג, מייסד וחבר המכון המשפטי לחקר הטרור, העניק לאורך השנים ייעוץ משפטי לנפגעי טרור רבים ומכיר מקרוב גם מאבקים דומים להכרה כפעולת איבה: "דוד בוחבוט בן ה-67 ממעלה אדומים, נרצח כשנסע לערוך קניית ציוד בכפר אל-עזריה. שניים מתוך שלושת הערבים שרצחו אותו היו ערבים ישראלים שהיו מועסקים בעבודת בנייה בבית הפרטי שלו. הם רצחו אותו בצורה אכזרית. הרוצחים הודו במעשה אבל טענו שמדובר ברקע פלילי", משחזר עו"ד דסברג. "המשפחה דחתה מכול וכול את טענות הרוצחים. היא ניסתה לטעון פעם אחר פעם שלא היה כאן חוב אבל אף אחד לא שמע אותם, כי במשפט הפלילי המדינה עומדת מול הרוצחים והקורבן הוא לא צד. מבחינת המשטרה, הם היו מבסוטים שיש הודאה סגורה וחתומה וזהו, התיק נגמר. אנחנו עשינו עבודה מאוד מאומצת כדי להפוך את ההחלטה על פיה". עו"ד דסברג מספר על ראייה חותכת שהשיגו בתיק הזה. "סגן אלוף במיל' יוני דחוח-הלוי, איש מודיעין לשעבר, הביא לנו ספרים שיוצאים על ידי ארגון החמאס שבהם מפורטים כל מעשי ההתנגדות, כל הרציחות ומעשי הטרור. המקרה של דוד בוחבוט היה מצוין שם".

אולי החמאס לקח בעלות על אירוע שלא היה קשור אליו?

"בדיון בוועדת הערער לנפגעי פעולות איבה הסביר דחוח-הלוי, שהחמאס כארגון דתי לא ממהר לנכס לעצמו אירועים שהם פליליים. אומר יותר מזה, בפקודה למניעת טרור כתוב שפעולת טרור תיחשב ככזו כשארגון טרור לקח על עצמו אחריות. הפרסום אצלם מהווה ראיה. לצערי, למרות זאת, אחרי כל הראיות והטענות ועדת הערער דחתה את התביעה של המשפחה. המשטרה מבחינתה ראתה בסיפור הזה סיפור סגור ובזה זה נגמר. בוחבוט עד היום לא מוכר כנפגע פעולת איבה".

יחד עם זאת מבקש עו"ד זאב דסברג להבהיר כי קיום ועדת הערער לנפגעי פעולות איבה הוא חיוני. "במסגרת העבודה שלי יצא לי לשבת לא פעם בוועדת הערער. אתה שומע שם הרבה מאוד דרישות להכרה, לעיתים לא הגיוניות. בואי נאמר שכיום הכי טוב להיות מוגדר נפגע פעולות איבה. אתה נכנס לחבורה מכובדת ומוערכת, המדינה מפצה אותך ודואגת לך, ויש בכך יתרונות כלכליים וחברתיים. ולפעמים מגיעים לפתחה של הוועדה גם מקרים שרחוקים מאירועי טרור. בשביל זה יש ועדה, שתבוא ותבחן כל מקרה לגופו".

הוועדה לוקחת בחשבון מלכתחילה שהתפקיד שלה הוא להוות סכר מול האנשים שחפצים בהכרה הזאת?

"מניסיוני, יש שם בהחלט גם בקשות לא הגיוניות וזה לא סתם שיש מסננת לדבר הזה. היה מקרה של אישה ששמעה מחלון ביתה פיצוץ ודאגה לבן שלה שהיה באזור. היא רצה החוצה, נפלה במדרגות ונפצעה. היא טענה שהיא נפגעת פעולות איבה. אותה אישה הגיעה לוועדת הערער ודחו אותה. אני מאמין שהבעייתיות שכן עולה לעיתים, נובעת מכך שבהליך הפלילי הקורבן הוא לא צד, אבל בהליך של ועדת הערער הקורבן עומד לבדו מול הרשויות. אלו שני הליכים מקבילים שלא משיקים ומכאן נוצרים הרבה פעמים עיוותים", קובע עו"ד דסברג.

המניע לא מעניין

סא"ל במיל' עו"ד מוריס הירש הוא לשעבר ראש התביעה הצבאית באיו"ש וכיום ראש המחלקה המשפטית במכון המחקר 'מבט לתקשורת פלשתינית'. עו"ד הירש מסכים כי שאלת המניע אינה בהכרח רלוונטית במהלך משפטי רצח: "התביעה הצבאית פחות נכנסת לשאלה של הכרה באירוע כטרור כן או לא. מכיוון שברגע שיש לך חשוד או נאשם וקורבן - המניע מעניין אבל הוא לא הדבר הכי חשוב שיש. אם, למשל, יש אדם שנהרג והרוצח נתפס, ואין בעיה ראייתית כדי להוכיח רצח - המניע לא מוסיף ולא גורע. התוצאה תהיה הרשעה ומאסר עולם. ההסתכלות מה עומד מאחורי מעשיו של הרוצח לא תורמת לבירור המשפט וכמעט שלא לעונש. זה לא שזה לא רלוונטי בכלל, זה רלוונטי בעבירות שפחותות מרצח ברור", מדייק עו"ד הירש. "בעבירות כמו זריקות אבנים, למשל, אתה מנסה לבחון מהו המניע. האם זה מעשה קונדס של ילדים או שמא הם יצאו בכוונת זדון לזרוק אבנים ולגרום לכמה שיותר נזק. כמו למשל במקרה של הילדה אדל ביטון".

עו"ד ממשיך ושואל, האם אפשר להגדיר כל אירוע שבו נרצח ישראלי על ידי פלשתיני בהכרח כמניע לאומני? התשובה לשאלה הזאת היא לא בהכרח פשוטה. "במקרה הרצח של אבי בן ציון בשנת 2014, פלשתינים תכננו לשדוד רכב. אחרי שהם נתקעו בו מאחור בכוונה, אבי יצא מהרכב והוא נדרס למוות על ידם. האם זה אירוע לאומני ולא שוד שהסתבך? בסופו של דבר, אחרי שנתיים משרד הביטחון הכיר באירוע כאירוע איבה", אומר עו"ד הירש.

"מהצד האחר נמצא רצח עדיאל קולמן. שם יש מחבל, כביכול מעורער בנפשו, שיוצא מביתו לירושלים מצויד בסכין ומחפש קורבן יהודי בעיר העתיקה ודוקר אותו למוות. להבנתי, זה בהכרח אירוע שהוא על רקע לאומני. למרות הטענה שמדובר באדם מעורער בנפשו, הוא היה מספיק פיכח בשביל להבין שהוא יוצא מהבית, לוקח סכין, עושה את כל הדרך לירושלים, מחפש קורבן מתאים ומבצע את זממו. אז איך אפשר לטעון שהרקע הוא לא לאומני? לא ברור לי".

האם יש פה איזו מדיניות שמניעה את רשויות החוק לנסות להגדיר אירועים כלא לאומניים?

"לפחות מניסיוני, אני לא בטוח שיש פה מדיניות סדורה לנסות לחמוק מהקביעה הזאת מסיבה כזאת או אחרת. צריך להבין שהקביעה יותר חונה במגרש הראשוני של החוקרים ולא באמת בדרגי המשפט וקובעי המדיניות. ההחלטה מתקבלת לפי מה שעולה מתוך החקירה ולפעמים יש מקרים של חילוקי דעות. אני מלווה את המשפחה של ארי פולד הי"ד שנרצח בגוש עציון. שם הרוצח, נער בן 16 שטוף מוח, הולך ודוקר בן אדם למוות רק כי הוא יהודי. שם אין שאלה של מניע".

מניסיונך, למה חשובה למשפחות הקביעה שיקירם נרצח על רקע לאומני?

"אני חושב שלחלק גדול מהאנשים זאת ההבנה שלא היה מדובר אצלם ברצח סתמי. ההגדרה של נפגע פעולות איבה אומרת שהוא נרצח בגלל שהוא יהודי, וזה מעניק קצת יותר ערך ושקט וסיוע נפשי".

אולי גם ההיבט הכלכלי הוא פקטור?

"ההיבט הכלכלי בוודאי שם, אבל מניסיוני הוא אחד ההיבטים האחרונים אצל רוב המשפחות. אני לא ראיתי את הדחף הזה לא בתפקידי בצבא ולא מאז. המשפחות היו שמחות לוותר על הכסף ורק לקבל את יקירם בחזרה".

***

תגובת משרד הביטחון: "הרשות המאשרת במשרד הביטחון פועלת מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה ובסמכותה לאשר כי פגיעה שאירעה היא פגיעת איבה. העיקרון היחיד שמנחה את הרשות המאשרת הוא העמידה בדרישות החוק. ההיבט הכלכלי אינו מהווה שיקול כלשהו בהחלטה. הרוב המכריע של נפגעי האיבה מוכרים באופן מיידי ובלוח זמנים קצר בהרבה מן הנדרש בחוק, ממועד קבלת הפנייה במשרד הביטחון. בחלק קטן מהמקרים, שבהם עולה שאלת המניע למעשה, נדרש פרק זמן ארוך יותר לצורך בדיקת האירוע וקבלת החלטה. לפי החוק נדרשת רמה נמוכה של ראיה (יסוד סביר בלבד) להיות האירוע לאומני, וככלל המגמה היא לפרש את החוק לטובת הנפגע".

ממשטרת ישראל נמסר: "ההחלטות המתקבלות בחקירות על ידי חוקרים מיומנים ופעולת המשטרה במסגרתן, מתבצעות רק בהסתמך על עובדות וחומר הראיות הקיים, כשכל מקרה נבדק ונבחן לעומקו במטרה להגיע לחקר האמת. הרקע לאירוע נבחן אף הוא במסגרת החקירה בהתאם לקריטריונים קבועים ואחידים ובכפוף להוראות החוק, ללא שיקול זר.

"באשר לתאונה שבה נהרגה הדס תפוחי ז"ל: עם קבלת הדיווח אודות התאונה הגיעו למקום כוחות משטרה ובוחני תנועה והחלו באיסוף ממצאים ופעולות חקירה ראשוניות במטרה להתחקות אחר נסיבות התאונה. במהלך החקירה נבדקו כלל הכיוונים, וביניהם חשד לאירוע זריקות אבנים לעבר הרכב. מניתוח הממצאים שנאספו מתחזקת המסקנה כי מדובר בתאונת דרכים. במהלך איסוף הממצאים ממקום התאונה כבר בשלב הראשוני לא נמצאו סימנים המעידים על זריקות אבנים. כמו כן בסריקות שביצע גשש מספר שעות לאחר התאונה נקבע באופן חד משמעי כי ביום התאונה לא היו זריקות אבנים. בבדיקת הרכב לא נמצאו בתוך הרכב ועל גביו סימנים של פגיעה מאבנים, ולא התקבל כל דיווח במשטרה על זריקת אבנים קודם לכן בציר התנועה שבו התרחשה התאונה.

"באשר לאירוע פציעתה של הנערה בירושלים: עם קבלת דיווח על המקרה הגיעו למקום שוטרים, חוקרים וטכנאי זיהוי, נאספו ממצאים וראיות ונפתחה חקירה. במסגרת החקירה עוכבו חשודים ובוצעו מגוון פעולות חקירה. חקירת המקרה עדיין מתנהלת. משטרת ישראל תמשיך לחקור את המקרה במקצועיות וביסודיות, על מנת להגיע לחקר האמת ולמצות את הדין עם המעורבים".