"המחיר היקר שאנחנו משלמים דרך ילדינו, חיילינו, על מציאות השליטה בעם אחר. מציאות שנמשכת חמישים ושתיים שנה" - את המילים הללו נהמה העיתונאית אושרת קוטלר מדם ליבה בתוכנית המגזין של מוצאי שבת.
אין מה להכביר מילים על אותו עם אחר שקיומו מובטח אך ורק על ידי אנשי התחזוקה של השמאל בישראל. אבל ברגע שאמרה את השנים שבהן אנחנו חיים במציאות הזאת – חמישים ושתיים שנה – הסגירה את כוונתה. השליטה על התושבים הערבים ביהודה ובשומרון - זהו הכיבוש הארור מבחינתו של השמאל בישראל.
יש בגישה זו התעלמות מהעובדות והתנשאות לא מובנת. הרי אם יש כיבוש ויש כובשים שהם אנחנו, מן ההכרח שיהיו גם נכבשים. ומן היושר ומן ההגינות לשאול את הנכבשים אם הם מקבלים עליהם את הקביעה שהכיבוש הזה נמשך רק חמישים ושתיים שנה. ואולי בעיניהם הוא נמשך שבעים ואחת שנים? ואולי מאה שלושים ושבע שנים והכול כבוש? האם בעיניהם של הערבים כל קיומם של יהודים על האדמה הזאת הוא כיבוש מתמשך? הרשת מלאה תשובות מוסמכות מטעמם. רצוי לקרוא.
ואם מדובר בכיבוש שטחי יהודה והשומרון בלבד, נחוץ להגדיר בדיוק ממי כבשה ישראל את השטחים הללו ומדוע. הרי לא הייתה כאן מעולם מדינת פלשתין. השטחים הללו הוחזקו בידי ממלכת ירדן ומעולם לא הוכרו כשטחים ירדניים על פי החוק הבינלאומי. העובדה הפשוטה היא שירדן תקפה את ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967 וישראל נאלצה להגן על עצמה ולכבוש את השטחים הללו. כן, נאלצה, אבל אושרת קוטלר הייתה אז רק בת שלוש.
גם מלחמת העצמאות בשנת 1948 נכפתה על ישראל, וכתוצאה ממנה נכבשו אדמות מעבר לגבולות החלוקה של האו"ם. זוהי הנכּבה בלשונם של הערבים. כל הגליל המערבי כבוש, עם נהריה ועכו שעל חוף הים המרהיב. וגם העיר יפו כבושה ואשדוד, ואשקלון, ובאר שבע, ולוד, ורמלה, ופרוזדור ירושלים וכמובן ירושלים רבתי, שאמורה הייתה להיות בינלאומית ובחסות האו"ם. אי אפשר לקבוע לנכבשים מה כבוש ומה לא. זוהי התנשאות. הערבים אינם רואים הבדל בין רמלה לרמאללה ולא בין באר שבע לחברון. הכול כבוש.
וזו האמת: עם ישראל התקבץ מארבע כנפות תבל וכבש חלק בארץ ישראל. אפילו לא מה שנקבע בהחלטת חבר הלאומים. בוודאי לא כל ארץ ישראל המובטחת שממנה גורש העם הנדכא הזה. אבל כבשנו. ברכישות ממוניות, בהפרחת שממות מדבר וכן, גם במלחמות שנכפו עלינו. אין גבול בעולם שלא נקבע במלחמה.