בשבע מהדורה דיגיטלית

קנה לך חבר

ההתנהלות הכלכלית של הזוג נתניהו כללה, כך נראה, שימוש לא קטן במתנות מבעלי הון וצריכה לעניין גם את תומכיו, לא רק את מתנגדיו.

שלמה פיוטרקובסקי , כ"ד באדר תשע"ט

קשרים שצריכים להפריע גם לתומכיו. נתניהו וארנון מילצ'ן
קשרים שצריכים להפריע גם לתומכיו. נתניהו וארנון מילצ'ן
צילום: פלאש 90

קריאת החלטת ועדת ההיתרים בראשותו של השופט בדימוס ד"ר עוני חבש שלא לאשר לראש הממשלה נתניהו להיעזר בתרומות משני אנשי עסקים לצורך מימון הגנתו המשפטית, מעלה שוב (כאילו היו חסרות הזדמנויות) את סוגיית היחס בין בכירי הממשל ובין בעלי הון.

הסוגיה הזאת באופן אבסורדי עומדת במרכזן של הפרשיות שבהן חשוד נתניהו, אך במקביל הן משליכות על סוגיית מימון הגנתו המשפטית.

לכל אדם יש חברים. גם לראש ממשלה ורעייתו יש חברים. חלק מהחברים הללו הם חברים ותיקים, מילדות, מנוער, מהצבא או מהאוניברסיטה, וחלקם מגיעים רק בשנות הבגרות. היכרות על רקע חברתי, מקצועי ואחר. איש לא חושב שרק ראש ממשלה אמור להימנע מקשרים חבריים כאלה. אולם למרות זאת העלתה ועדת ההיתרים, ובצדק, את שאלת המשמעות של קשרים חברתיים שכאלו.

הרי צריך להיות אידיוט כדי לחשוב שקשר חברתי בין בעל הון למקבל החלטות בדרג בכיר נרקם רק בגלל הכימיה האישית המדהימה שנוצרת בין השניים. לבנימין נתניהו ולרעייתו שרה יש מן הסתם אישיות כובשת, אבל סביר להניח שלא זו הסיבה שבגללה הם צברו לעצמם שורה של ידידים בעלי הון. וכן, גם אם מבחינת בני הזוג נתניהו צבירת הקשרים הידידותיים הללו היא לגמרי תמימה, ברור שמהצד השני מעורבים בעסק הזה גם אינטרסים כבדי משקל. מי מאיתנו לא היה שמח לחבר אישי בלשכת ראש הממשלה, במיוחד אם האינטרסים העסקיים שלו בנעשה במדינת ישראל נמדדים במספרים בני שמונה או תשע ספרות.

הבעיה הזאת מחריפה כאשר נחשפים לצורת ההתנהלות הכלכלית של משפחת נתניהו. במסגרת המלצות המשטרה בתיק 1000 נחשפנו לאספקת השמפניה והסיגרים מטעם ארנון מילצ'ן לנתניהו. אולם מההחלטה של ועדת ההיתרים עולה בבירור שמילצ'ן הוא לא היחיד שהעניק לבני הזוג מתנות לא זולות.

בהחלטה מסופר שעל פי הצהרת פרקליטיו של נתניהו איש העסקים ספנסר פרטרידג', שהיה אמור לסייע במימון הגנתו של נתניהו, העניק לו במתנה "סיגרים ושתיים-שלוש חליפות". בהנחה הסבירה שלא מדובר בחליפת בגיר שנרכשה במבצע בחנות של המשביר, זו בהחלט מתנה. לא משהו בסגנון בקבוק יין שמתארחים מביאים כתשורה כשהם מגיעים לארוחה בבית חברים. כשמחברים את הדברים עולה תמונה של סגנון התנהלות. חיים טובים על חשבונם של בעלי הון, שמצידם קשה להניח שלא רואים בחברות הזאת סוג של השקעה לטווח ארוך. גם אנשי עסקים שבנקודת זמן ספציפית אינם פעילים במדינת ישראל עשויים לחשוב על פעילות כזו בעתיד, ואם הם כן פעילים אז על אחת כמה וכמה.

השאלה האם צריך היה להתיר לנתניהו להסתייע בתרומות לצורך מימון הגנתו היא שאלה משפטית שתגיע ממש בקרוב לשולחנו של בג"ץ, שבהחלט ייתכן שיהפוך את החלטת ועדת ההיתרים. אבל סוגיית ההתנהלות הכלכלית של משפחת נתניהו חורגת מהנושא הספציפי, ובהחלט צריכה לעניין גם את תומכיו, לא רק את מתנגדיו.

מצע על שום מה

נהי מקובל בתקשורת הישראלית וגם ברשתות החברתיות בנוגע למצעי המפלגות. הטענה היא שבעבר נהגו המפלגות לפרסם לקראת הבחירות את מצעיהן, ואילו כיום מפלגות רבות מוותרות על כך. הוויתור הזה נתפס אצל המבקרים כחלק מתהליך רידוד הוויכוח הפוליטי וירידת קרנן של האידיאולוגיות לטובת התמקדות באישיותם של מנהיגים. כתגובת נגד לנהי הזה, שהיה חזק מאוד סביב הבחירות לכנסת ה-19 וה-20, אפשר לראות בחודשים האחרונים מתקפת מצעים. עוד ועוד מפלגות מפרסמות מצע מפורט בשורה אורכה של נושאים, אשר כולל כעת לא רק עקרונות וקווים מנחים אלא גם תוכניות פעולה מפורטות. הגדול מכולם הוא כמובן המצע של מפלגת זהות. ספר שלם ששמו 'להיות יהודי חופשי', שאותו תוכלו לרכוש בחנויות הספרים, אם עדיין לא אזל.

אולם האמת היא שמתקפת המצעים הזאת מיותרת. מצע הוא מסמך חשוב רק אם אפשר לתמצת אותו בשני עמודי A4 מודפסים בגודל אות 12, עם רווח כפול. כל אות נוספת מיותרת. אין שום משמעות לתוכניות פעולה פוליטיות מפורטות, משום שההתנהלות הפוליטית היא ברובה מגיבה, וגם בחלק היוזם היא מושפעת מהמון אילוצים. שום תוכנית פעולה שתיכתב לפני הבחירות לא תוכל להתממש באותו אופן אחרי הבחירות. לכן מצע של תוכניות פעולה הוא הבל. מצע צריך להציב יעדים פשוטים (מספיקים שישה או שבעה, ממש אין צורך ביותר) ולקבוע כמה עקרונות פעולה למימושם. בשביל הבטחות בחירות לא צריך מצע, בשביל זה יש תוכניות תעמולה. רוב המלל במצעים החדשים דווקא מסתיר לא פעם חוסר בהירות בעניינים העקרוניים ביותר. מה שחשוב הרי הוא לא המצע, אלא מה הנבחרים יעשו בכנסת. לכן חשוב לזכור שאנחנו לא בוחרים מצע, אנחנו בוחרים חברי כנסת.

רצים לשום מקום

פחות משבוע לאחר הגשת הרשימות לוועדת הבחירות המרכזית הודיעה השבוע מפלגת 'אחי ישראלי' בראשותה של הרבנית עדינה בר שלום כי לא תתמודד בבחירות הקרובות. בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הייתה חלק מקמפיין הבחירות של ש"ס לכנסת ה-20, אך לאחר מכן הקרע בינה ובין יו"ר ש"ס אריה דרעי הפך למוחלט. בתחילת דרכה נראתה המפלגה החדשה כיוזמה בעלת סיכוי מסוים, בוודאי לנוכח חברותו של ראש מועצת ירוחם לשעבר מיכאל ביטון בהנהגתה (עד שפרש לפני כחודשיים לטובת מפלגתו של גנץ) והאפשרות שעוד הסתמנה אז לחיבורים עם גופים פוליטיים חדשים נוספים. אך השבוע כאמור נחתו שם על קרקע המציאות והבינו שזה פשוט לא יקרה. לעומת הפיכחון הפוליטי של בר שלום וחבריה, עולה השאלה מה חושבים ראשיהן של עשרות המפלגות שמתמודדות לכנסת ה-21 בלי כל סיכוי לעבור את אחוז החסימה.

לוועדת הבחירות המרכזית הוגשו בסוף השבוע שעבר 47 רשימות. זהו שיא של כל הזמנים שגבוה בפער משמעותי מהשיא הקודם שנקבע בשנת 2009 ועמד על 33 רשימות. אם לשפוט על פי ניסיון העבר, מעולם לא נכנסו לכנסת יותר מ-15 רשימות, וגם זה במצב של אחוז חסימה נמוך בהרבה מזה הקיים היום. על פי הסקרים המעודכנים, צפויות ככל הנראה לעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות בין 9 ל-12 רשימות, זאת לנוכח אחוז החסימה הגבוה (לכנסת ה-20, הראשונה שבה הונהג אחוז חסימה של 3.25 אחוזים, נכנסו עשר רשימות). עוד ארבע או חמש רשימות נמצאות בטווח שבין אחוז תמיכה אחד לאחוז החסימה (זהות של פייגלין, גשר של אורלי לוי ועוד). משמעות הנתון הזה היא שכ-30 רשימות מבין אלו שמתמודדות כעת לכנסת נעדרות כל סיכוי, ולו תיאורטי, להיכנס לכנסת.

הרשימות הללו מתחלקות לשני סוגים. הראשון הוא רשימות שמתמודדות לא בשביל להיכנס לכנסת, ומטרתן היא רק לקדם רעיון ולהעניק לו חשיפה באמצעות המועמדות. בין הרשימות הללו אפשר למצוא הפעם את "למען אזרחים סוג ב'", "נ נח - הרשימה הממלכתית - תרימו את הראש", "הפיראטים בראשות האינטרנט פתק לשלשול" ועוד ועוד. זו תופעה מעט משעשעת, אבל בהחלט ניתנת להבנה. הסוג השני הוא רשימות שהעומדים בראשן מתנהלים כאילו הן באמת מתכוונות לעבור את אחוז החסימה ופועלים בכל כוחם כדי להיות הפתעת הבחירות, והפעם יש רבות כאלה, רבות מאוד אפילו. מגן בראשות גל הירש, ביח"ד בראשות יום טוב סמיה, צומת בראשות אורן חזן ויחד בראשות אלי ישי הן רק כמה מהדוגמאות. לכל אלו כדאי להמליץ לשוחח עם הרבנית בר שלום ולשקול ללכת בדרכה. האמת היא קשה, אך מפח הנפש ב-10 באפריל יהיה קשה יותר.

*** הפינה הכלכלית ***

תנ"ך על הירח

שיגור החללית הישראלית 'בראשית' לירח היה מפגן של גאווה ישראלית. שידורים חיים באתרי האינטרנט, באזז מטורף ברשתות החברתיות וחיבוק עז, כמעט חונק, מהממסד. כמה עז? ראש הממשלה נתניהו ויתר על שעות שינה יקרות כדי להגיע יחד עם רעייתו שרה ולצפות בשיגור מתחנת הבקרה הישראלית. נתניהו, שזכה יחד עם שרה לסיור אישי בחדר הבקרה, לא ויתר כמובן גם על נאום גאווה ישראלית קצר במהלך האירוע, מה שלא הפריע לו לציין את ההישג בשלל הזדמנויות פומביות נוספות. שהרי באמת לא בכל יום טסה חללית ישראלית לירח.

אולם, אם יש משהו שמאפיין מאוד את פרויקט SpaceIL הוא מה שאפשר לכנות "התנהלות ישראלית". למעשה, יש מעט מאוד קשר בין נקודת המוצא של הפרויקט ובין התוצאה הסופית, וגם הקשר של ישראל כמדינה לנושא הוא מוגבל מאוד.

הסיפור כולו התחיל בשנת 2010 בתחרות של ענקית הטכנולוגיה הבינלאומית גוגל שיצאה לדרך בתחילת העשור. 33 קבוצות השתתפו בתחרות שהיעד שנקבע לה היה הנחתת גשושית (חללית לא מאוישת) על הירח עד לסוף חודש מרץ 2018. התחרות, למרבה הפדיחה, הסתיימה בלי זוכה, לאחר שאף אחת מהקבוצות לא עמדה במשימה, ו-30 מיליון הדולרים שהקציבה גוגל לפרס נותרו בקופתה. קבוצה אחת מתוך ה-33 הוקמה על ידי שלושה מהנדסים ישראלים, יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב, שהצטרפו לתחרות ממש ברגע האחרון.

הפרויקט עבר שורה ארוכה של גלגולים, אומץ על ידי פילנתרופים יהודים וישראלים, ורק בשלב האחרון זכה לחיבוק וגם למעט מימון מממשלת ישראל. כל זה לא הפריע כמובן לאיש להתייחס אליו כפרויקט ישראלי. ועם זאת, ולמרות כל הציניות, מדובר בפרויקט עם פוטנציאל ממשי מאוד לכלכלה הישראלית.

תעשיית החלל הישראלית, שבעבר נחשבה למתקדמת ומובילה, התדרדרה במהלך השנים האחרונות משלל סיבות. חוסר הצלחה לפרוץ לשווקים בינלאומיים רחבים מספיק, תקלות מקומיות וכן המכה הקשה של פיצוץ הלוויין עמוס 6 על כן השיגור פגעו בה מאוד. גם ירידה חדה בהיקף ההשקעות הממשלתיות בתחום לא הועילה, בלשון המעטה. התוצאה הייתה ירידה כללית של קרנו של התחום וחשש לגורלה של התעשייה כולה. שיגור 'בראשית' כבר העלה את נושא החלל לסדר היום הציבורי, ואם הפרויקט יצליח תהיה בכך גם פריצת דרך טכנולוגית שתעמיד את ישראל פעם נוספת בחזית הטכנולוגיה בתחום. עם עוד קצת תמיכה ממשלתית תוכל תעשיית החלל הישראלית לחזור לימיה הטובים בשנות ה-80 וה-90 ולהוות עוד מקור גאווה וצמיחה למדינת ישראל.

לתגובות: shlomopy@gmail.com