בשבע מהדורה דיגיטלית

להתעמק במשמעות התפילה וערכה

קשה לדעת אם מצב התפילה בימינו בעלייה או בירידה, אבל שינוי אחד בוודאי קרה – היום אנחנו פתוחים יותר לדבר על התפילה בכנות

הרב אליעזר מלמד , כ"ג באדר תשע"ט | עודכן: 15:23

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: הר ברכה

מצב התפילה

בטור הקודם התחלתי לעסוק במצב התפילה. כמדומה שמהמקורות שהבאתי עולה שבימי חז"ל מצב התפילה לא היה טוב יותר. אולם לגבי השאלה שהפניתי לקוראים, האם בדור האחרון חלה ירידה, נשארתי בספק.

קיבלתי תגובות מקהילות שבהן מתקיימות תפילות מכובדות מרובות משתתפים, וקהילות שבהן בקושי מצליחים לקיים תפילות בימי חול, ובשבתות התפילות לא מספיק מכובדות. לא ברור האם מתרחש תהליך של ירידה או אולי להפך, עלייה. ככלל, מצב התפילה קשור לרמה הדתית הכללית: ככל שהיא גבוהה יותר, כך בדרך כלל התפילות מכובדות יותר.

מה שכן השתנה הוא שכיום מדברים יותר על הקושי לקיים את חובת התפילה. בעבר, האנשים הרבים שהתקשו בקיומה נשארו בביתם ולא דיברו על כך. ואילו כיום, בזכות הפתיחות לעסוק בנושאים רגישים, מדברים יותר בכנות גם על התפילה.

גם לגבי המצב במוסדות החינוך, אינני יודע אם חלה ירידה. אולם חזרתי ולמדתי מהתגובות על ערכו הגדול של החינוך. מורים סיפרו על תהליך לימודי עיוני שעברו עם תלמידיהם, עד שזכו להגיע למצב שהתפילה מתקיימת בכבוד והיא הפכה להיות משמעותית ביומם של התלמידים. לפיכך, נפתח בבירור ערכה של התפילה.

ערכה של התפילה

לכאורה יש לשאול על מקומה של התפילה: הרי בורא העולם אין לו סוף, מעל ומעבר לכל נברא, ומה פתאום שיקשיב לתפילתנו? איך אדם קרוץ חומר שיסודו מעפר וסופו לעפר יכול לפנות אל האין סוף, ולצפות שיקשיב לדבריו הפעוטים? ואף על פי כן העניק ה' ברוב חסדו לבני האדם את מתנת התפילה, שעל ידה יכול האדם לפנות אליו, וה' שומע תפילתו. כמו שאנו אומרים בברכת שומע תפילה - "ברוך אתה ה' שומע תפילה". ונאמר: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים קמה, יח-יט). וכן למדנו בתנ"ך שהאבות והנביאים פנו אל ה' בתפילה.

עדיין יש לשאול: איך ייתכן שהתפילה תועיל, הרי אם ראוי שיגיע לאדם דבר מסוים - יקבל אותו גם בלא תפילה, ואם לא מגיע - גם על ידי תפילה ותחנונים לא יקבל? אלא שקבע הקב"ה חוק בבריאה, שבהתעוררות שלנו מלמטה להתקרב אליו ולבקש ממנו ברכה, יתעורר הוא מלמעלה להשפיע עלינו טוב, לפי צרכינו ולפי צורך העולם. כלומר, גם כאשר ראוי שה' ישפיע טובה לעולם או לאדם, פעמים שהיא מתעכבת עד שהאדם יתפלל על כך. מפני שבאופן זה הטוב שנקבל ממנו יתברך יהיה יותר משמעותי לנו, שכן רצון ה' יתגלה בו, והקשר שלנו אל ה' מקור חיינו יתעצם על ידו.

פעולתה של התפילה

כל תפילה פועלת ומשפיעה, וכן אמר רבי חנינא: "כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם" (ברכות לב, ב). אלא שלפעמים השפעתה מיידית ולפעמים לטווח ארוך, לפעמים היא נענית לגמרי ולפעמים באופן חלקי. כמו שאמרו: "גדולה היא התפילה לפני הקב"ה. אמר רבי אלעזר: רצונך לידע כוחה של תפילה - אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה" (דברים רבה ח, א). הקב"ה הוא היודע כיצד לעזור ולסייע לאדם, ולעיתים מסיבות שונות הצרה היא לטובתו, ולכן אין הקב"ה מקבל את תפילתו. ואף על פי כן מועילה לו תפילתו, וברכתה תתגלה באופן אחר.

אף גדולי הצדיקים, שבדרך כלל תפילותיהם נתקבלו, פעמים שלא נתקבלו. מי לנו גדול ממשה רבנו, שכשחטאו ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים ואמר ה' לכלותם – עמד בתפילה עד שניחם ה' וסלח לישראל (שמות לב, במדבר יד), וכשבא להתחנן על עצמו שיזכה להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "רב לך, אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה" (דברים ג, כו).

לפיכך צריך אדם להתאמץ מאוד בתפילתו, ולא יחשוב שאם הוא מתפלל חייב הקב"ה למלא את מבוקשו, אלא ימשיך ויתפלל, ויידע שהקב"ה שומע את תפילתו. ובוודאי תפילתו פועלת לטובה, אלא שאין אנו יודעים איך, כיצד ומתי.

התפילות הקבועות

אנשי כנסת הגדולה, בראשית ימי בית המקדש השני, תיקנו את נוסח הברכות והתפילות, ותיקנו את סדר שלוש התפילות: שחרית מנחה וערבית. מצד אחד הייתה בכך ירידה לעומת המקובל בימי בית המקדש הראשון, שאז כאשר אדם מישראל התפלל – היה מתפלל בנוסח אישי משלו, שמן הסתם ביטא יותר את תחושותיו. אולם מאידך, על ידי תקנת התפילות ונוסחן, נעשו כל ישראל קשורים באופן קבוע לתפילה, בנוסח מושלם שכולל את כל הערכים שראוי לישראל להתפלל עליהם.

הכוונה מול השגרה

אומנם יש סכנה שהנוסח הקבוע ייהפך לשגרה בלא כוונת הלב. זו הסיבה, כנראה, שבכל ימי בית המקדש הראשון לא תיקנו הנביאים סדר ונוסח קבוע ומחייב לתפילה. אולם לאחר חורבן הבית הראשון, הבינו חכמים שמוכרחים לייסד מסגרת לרוח כדי שתתקיים. במאמר "חכם עדיף מנביא" בספר אורות, מבאר מרן הרב קוק את מעלת החכמים, שעל ידי תקנותיהם המפורטות סללו נתיבים קבועים לאמונה, לתורה ולמצוות. מה שלא הצליחה הנבואה לבער מישראל – החטאים החמורים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שרווחו בימי בית המקדש הראשון וגרמו לחורבנו – הצליחו החכמים לבער על ידי תקנותיהם והרחבת לימוד התורה לפרטיה והלכותיה. וכך בזכות התפילות הקבועות, גם בימי הגלות הארוכים, שמר עם ישראל על זהותו, אמונתו, תורתו ותקוות גאולתו.

אולם ממשיך מרן הרב קוק ומבאר, שבמשך הזמן התגבר העיסוק בפרטים כל כך, עד שהכללים כבר לא השתקפו בהם, ורבים החלו למאוס בפרטים. מאז הכרחי לעסוק באור הנבואה שמתגלה בכללים ובלימוד האמונה. אולם דווקא בזכות כך נבין יותר את הערך הגדול של החוכמה ופרטי ההלכה, שכן הנבואה "תכיר בכללה את גודל פעולת החוכמה, ובענוות צדק תקרא: 'חכם עדיף מנביא'".

כהמשך למאמרו של מרן הרב, אפשר לומר שקשיי התפילה בימינו נובעים מהעיסוק המרובה בפרטי התפילה על חשבון הבנת משמעותה הכללית. עלינו להגביר עתה את העיסוק במשמעותה של התפילה, ומתוך כך נתחזק בפרטי הלכותיה.

תיקון עולם וקרבת אלוקים

מבואר בתלמוד (ברכות כו, ב) שחכמים תיקנו את שלוש התפילות הקבועות כנגד שלושת האבות וכנגד קורבן התמיד שנצטווינו להקריב בכל יום. הרי ששתי מגמות עיקריות יש לתפילות: האחת – לקשר אותנו באופן קבוע למורשת האבות, שהיא להוסיף ברכה לעולם ולתקנו על ידי גילוי אור ה' וברכתו. על כן סדר הברכות שבתפילת העמידה מכוון לתיקון העולם. המגמה השנייה – כנגד קורבן התמיד, שעניינו קרבת אלוקים, אסיפת כל הכוחות שעל ידם אנו פועלים וקישורם אל מקורם, אל המעיין האינסופי של האמונה.

קשיי הריכוז בתפילה בימינו

בימינו שני גורמים נוספו לקושי הריכוז בתפילה. האחד הוא אנשים רבים נעשו מלומדים יותר, ולכן הם רגילים להבין, להתבונן ולחשוב על מה שהם עושים, וקשה להם לקרוא נוסח קבוע שאינו מעורר אותם למחשבה. השני הוא שבעקבות אמצעי התקשורת האלקטרוניים, אנשים רגילים לחשוב במהירות על עניינים שונים, תוך שהם מסיחים את דעתם באופן תדיר אל מידע רב שזורם אליהם מבחוץ.

אולם כמדומה שדווקא קשיים אלה מבליטים יותר את ערכה של התפילה בימינו. מפני שמרוב שפע המידע והפרטים הרבים שאנשים קולטים מבחוץ בכל יום ובכל שעה, אנו עלולים לשכוח את נשמתנו, את החזון הגדול. לכן כל כך חשוב שלוש פעמים בכל יום להתכנס ולהתקרב בתפילה לה', ומתוך כך לקבל השראה להתחדשות תמידית להוסיף טובה וברכה.

אורך התפילה - טרחא דציבורא

אומנם על אורך התפילה לא מעט מתלוננים, וביניהם גם יראי שמיים שמדקדקים במצוות. אכן לכאורה ישנה שאלה גדולה: מבואר בתלמוד (ברכות יב, ב) שביקשו חכמים להוסיף את פרשת בלק בקריאת שמע, "ומפני מה לא קבעוה? משום טורח ציבור". הרי שלפי חכמים למרות חשיבותה של פרשת בלק, שעוסקת בסגולת ישראל, וקרובה בחשיבותה לקריאת שמע ולברכותיה ולתפילת העמידה, לא קבעוה חכמים בנוסח עם קריאת שמע משום טרחא דציבורא. אז כיצד תיקנו לומר פסוקי דזמרא ארוכים, תחנונים, אשרי, למנצח, ובא לציון, שיר של יום, קטורת ועלינו לשבח? אלא שבאמת לא תיקנו חכמים לומר את כל התוספות הללו כחובה משום טרחא דציבורא, ובמשך הדורות חסידים ואחריהם הציבור נהגו לאומרם, עד שבמשך הזמן נעשו כחובה וכך נכנסו לנוסח הקבוע.

למעשה, מנהגי ישראל מחייבים, אולם בשעת הדחק יש להסתפק בעיקר הנוסח, כפי שנפסק למאחרים – שידלגו על כל פסוקי דזמרה, כדי להתפלל עמידה במניין (שו"ע ורמ"א נב, א). ויש אומרים שידלגו רק על רוב פסוקי דזמרה לשם כך (משכנות יעקב, עי' פנה"ל תפילה יד, ה). וכן לגבי שאר התוספות, בשעת הדחק רשאי אדם לדלג עליהן.

אומנם מסוגיה זו ניתן להסיק, שראשי הקהל צריכים להקפיד שהתפילה הציבורית לא תהיה ארוכה מדי. אם יש מניין של חסידים שרוצים להאריך - תבוא עליהם הברכה, אולם צריך להקפיד שתהיה לציבור הרחב אפשרות להתפלל במניין שאין בו טרחא דציבורא.

עוד נותרו סוגיות שבעז"ה נמשיך לעסוק בהן בעתיד. אולם מסקנה אחת ברורה: יש צורך להעמיק בלימוד משמעותה של התפילה, ויש צורך שהרבנים והמחנכים וציבור המתפללים ידונו יחד כיצד לקיים את התפילות באופן המכובד ביותר, תוך מתן מענה למי שמתקשים להתפלל תפילות ארוכות.

לתגובות: ravmel@gmail.com