בשבע מהדורה דיגיטלית

תוכנית לא אקטואלית

הפרטים הראשוניים שחשף קושנר על תוכנית המאה הפכו לכלי משחק פופולרי לקראת הבחירות, אבל כרגע התוכנית לא רלוונטית.

ניצן קידר , כ"ג באדר תשע"ט

התוכנית לא שווה במעמד צד אחד. קושנר
התוכנית לא שווה במעמד צד אחד. קושנר
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

התבטאות אחת מצד ג'ארד קושנר, יועצו וחתנו של הנשיא האמריקני, הספיקה בשביל להצית את המערכת הפוליטית. הימין והשמאל בישראל געשו ורעשו אחרי ההתבטאות המשמעותית הראשונה בנוגע ל'תוכנית המאה', אותו מתווה גרנדיוזי, מאיים יותר או פחות, להשכנת שלום בין ישראל והפלשתינים. האמריקנים עדיין שומרים באדיקות על איפול מוחלט סביב פרטי התוכנית, אבל קושנר, שדיבר על עיסוק בכל סוגיות הליבה ושרטוט גבולותיה של ישראל מחדש, עורר מיד את כל האמוציות האפשריות – ויש לומר גם הצפויות – בימין ובשמאל.

אולם הסיפור מסובך הרבה יותר. כן, לאמריקנים יש כבר סוג של מתווה מגובש. קושנר, יחד עם השליח האמריקני המיוחד למזרח התיכון ג'ייסון גרינבלט, אף הציג חלקים ממנו במהלך השבוע בפגישות עם מנהיגים ערביים מהאזור. אך ממעט המידע שיש על מה שייכלל בתוכנית המאה נפתחים גלים של פרשנויות. יש מי שלוקח אותנו לאזהרות מפני כניעה לאמריקנים ואסון מתקרב, ויש שאף מתריעים שהמדינה הפלשתינית בדרך.

בואו נניח את הדברים על השולחן. הניצול הפוליטי של המתווה האמריקני בתקופת הבחירות הוא מקסימלי. כל מפלגה, בעיקר מימין, נותנת את ההתייחסות שלה – אם אפשר תוך עקיצת מפלגה אחרת או ראש הממשלה עצמו – ומסיימת באזהרה מפני התוכנית. השאלה הגדולה היא האם אסטרטגית, אולי נכון דווקא שנתניהו לא ישלול על הסף תוכנית אמריקנית, גם אם היא נראית רע מאוד במבט ראשון. הרי הממשל מדבר באופן ברור על כך שאף אחד לא יוכרח להיכנס לתלם הזה. הדברים הללו נאמרים בעיקר כדי שיישמעו לאוזניים פלשתיניות, ואולי יש משהו ביחס של הצד הפלשתיני לתוכנית האמריקנית.

פקיד בבית הלבן שאיתו שוחחנו השבוע אומר כי צוות השלום האמריקני מודע לעובדה שאם המצב מול הפלשתינים יישאר כפי שהוא היום – תוכנית המאה תהיה מסמך מעניין, אולי אפילו מאתגר, אבל המשמעות בפועל תהיה עמידה במקום. קשה להאמין שממשל טראמפ יכפה על ישראל לצאת במחוות משמעותיות, כשברור שהצד הפלשתיני לא מתכוון להושיט יד בחזרה.

בחדרים הסגורים של צוות השלום, זו אחת הדילמות הכי מדוברות. הגורמים הפלשתיניים הרשמיים לא מוכנים לדבר עם האמריקנים. הם לא מעוניינים אפילו לשמוע מה יש להם להציע, אם זה לא כולל את המינימום של מדינה פלשתינית, בגבולות 67', מזרח ירושלים כבירה ופתרון סוגיית הפליטים. ג'ייסון גרינבלט הולך על הפן הכלכלי, ומשם מנסה לרתום גם את מדינות ערב. הפלשתינים, שאיבדו אמון באמריקנים, סופגים לא מעט לחץ, אבל נכון לעכשיו עומדים בו היטב.

יכול להיות שהחשש בקרב הימין בישראל מוצדק, אבל באותה מידה הוא יכול להיות מוטעה. גם אם תכלול תוכנית השלום האמריקנית אמירה שמובילה למדינה פלשתינית, האם מישהו באמת מאמין שזה יתרחש בטווח הזמן הנראה לעין?

שר הכלכלה אלי כהן ממפלגת כולנו הוא אחד היחידים שהגיב לתוכנית מזווית ריאלית. כהן, אדם שללא ספק מזוהה עם הימין, סיפק משפט מפתח חשוב אחד: "באופן ריאלי, לא יהיה הסדר עם הפלשתינים בכנסת ה-21. כחבר קבינט לא ראיתי או קיבלתי אף פרט משמעותי על התוכנית הזאת. מי שמדבר על הסדר מדיני או הקמת מדינה פלשתינית, טועה ומטעה".

זו צריכה להיות נקודת המוצא הישראלית. סגן השר מייקל אורן חוזר ואומר כל הזמן שישראל צריכה להיות זו שמחייכת אל האמריקנים, כדי שהפלשתינים ייתפסו כסרבני שלום דווקא בעת הזאת – כשיש בבית הלבן מי ששומע ומנתח את המצב כפי שהוא, מבלי לצאת מנקודת הנחה בסיסית שישראל עושה בעיות. לעומת ממשל אובמה, שיצא מאותה נקודת הנחה, בממשל הנוכחי אפשר לזהות הזדמנות, כפי שמזהה אורן שמכיר היטב את הממשל מבפנים.

אורן אינו איש ימין קלאסי, אבל גם הוא יודע שתוכנית המאה לא שווה הרבה במעמד צד אחד. וזה המצב, מדובר כעת בתוכנית במעמד ישראל בלבד. טראמפ לא אוהב את המצב הזה. בהתחלה הוא זעם על הפלשתינים, אחר כך הוא ניסה לאיים, והיום, למרות שהוא חולם לפתור את הפלונטר הישראלי-פלשתיני, אנשיו מבינים שהאיש שמתמחה בעסקאות אף פעם לא התנסה בעסקה עם שחקנים כאלה. גם לא בעומק של בעיות כמו אלו שמונחות לפתחו של הצוות שעובד כבר תקופה ארוכה בשירותו ושובר את הראש איך להפוך את זה לאפשרי.

יש סוגיות חשובות בבחירות האלה: הבנייה בכל חלקי ארץ ישראל, הסדרת בנייה קיימת שטרם בוצעה ואף הובטחה על ידי ראש הממשלה ופתיחה בתהליך של החלת ריבונות בשטחי יהודה ושומרון, באופן זה או אחר. תוכנית המאה היא אומנם אמצעי הפחדה נהדר, אבל נראה שבשטח האפקט שלה כרגע משמעותי הרבה פחות מסוגיות אקוטיות שיקבעו את חיינו כאן בשנים הקרובות, יהיה ראש ממשלת ישראל אשר יהיה.

העיקר להחליף

עוצר הראיונות של מפלגת כחול-לבן שהוכרז השבוע, מלמד על עומק הפער האידיאולוגי שאפשר למצוא בין כמעט כל שני מועמדים נתונים ברשימה. בני גנץ מול יועז הנדל, מיכאל ביטון מול משה יעלון, גבי אשכנזי מול יאיר לפיד. רשימה של כוכבים שלא ברור אם חלק ניכר מהם באמת מוכנים גם לאפשרות שיהיו חברי כנסת מהשורה, בספסלי האופוזיציה.

יאיר לפיד היה הראשון לזהות זאת. הוא שמע ראיונות של מועמדי המפלגה מסוף השבוע שעבר ועד יום ראשון האחרון, ודפק על השולחן. הוא שמע מסרים סותרים של ימין ושמאל במגוון תחומים, והבין שלמרות מצבה הטוב של המפלגה בסקרים, לא לעולם חוסן. ביום ראשון זה נעצר. המפלגה המאוחדת תגבש את דפי המסרים, תתדרך כראוי את המועמדים ורק אז תתחיל לייצר ראיונות תקשורתיים.

כביכול זה יוצר ציפייה לשמוע מה יש למועמדים להגיד, אבל זה טוב אולי לעוסקים בתחום התקשורת. האזרח הפשוט רואה את המציאות ומנתח אותה כך: מפלגת כחול-לבן היא אוסף האנשים, ולא משנה אילו אנשים, שיכול להוריד את נתניהו מהשלטון. אם אני, האזרח, מתחבר לנתניהו – אצביע בעדו או לחילופין בעד מפלגה שתבטיח שהוא יישאר. אם לא – אחזק את המפלגה החדשה, ולא משנה בדיוק מי ומה היא מייצגת, העיקר שיוחלף השלטון. להבדיל, כמו שהציבור הדתי-לאומי יכיל בסופו של דבר את החיבור הטכני עם עוצמה יהודית, מצביעי השמאל יכילו את החיבור הכחול-לבן, שאין בו הרבה אידיאולוגיה חוץ מ"רק לא נתניהו". העניין הוא שאחוזים ניכרים מאוד בציבור, לפחות שליש ממנו, לא נמצאים בסקאלה הזאת. זה השליש שיכריע את הבחירות.

זה בדיוק המשחק שראש הממשלה נתניהו חתר אליו מבחינה פוליטית. יש הרבה הסברים מבחינתו מדוע זה המצב האופטימלי, אבל בשורה התחתונה – זה מה שהוא רצה. החשש המרכזי שמעלה מצב כזה צריך להיות דווקא אצל מפלגות הימין. הרי לא מופרך שנתניהו וגנץ, או גנץ ונתניהו, תלוי מי יקבל יותר ממליצים אצל הנשיא, יישבו יחד באותה ממשלה. אם זה יקרה, הבית היהודי-האיחוד הלאומי לא תהיה שם. הימין החדש? לא בטוח שלא תהיה שם. הסכנה ברשימת כחול-לבן היא שנתניהו, שהמטרה שלו היא להישאר ראש הממשלה, יקים ממשלה עם כל מי שמצוי בגדר הסביר, העיקר שהוא יעמוד בראשה.

בשביל ציבור מצביעי הימין, זו השאלה היחידה שאמורה לעמוד על הפרק. יש מי, בעיקר מצד הליכוד, שמנסים להציג את המשחק כליכוד חזק או ממשלת שמאל. אולם המשחק הוא ליצור גוש ימין גדול ככל האפשר, עם מפלגה מובילה שהיא הליכוד. לא פחות חשוב שהמפלגה שמייצגת את מה שחשוב לאדם היחיד תהיה חזקה. אז כן, יש סכנה שנתניהו לא יקבל הכי הרבה מנדטים, אבל הסבירות הגבוהה יותר היא שבלעדיו יהיה קשה מאוד להקים ממשלה. לכן חשוב לחזק גם את מי שנמצא מימין לו. שתי מפלגות עם 10 מנדטים כל אחת וליכוד עם 30, יעזרו לו הרבה יותר מליכוד עם 34 מנדטים ועוד שתי מפלגות עם שישה או שבעה מושבים.

להשיב את הציבור הביתה

זוכרים את ההתחייבות של השר נפתלי בנט מהימין החדש שלא יהיו מתקפות על הבית היהודי? בימים הקרובים הן יעמדו למבחן. הבית היהודי-האיחוד הלאומי יוצאת בסוף השבוע הזה לקמפיין שעוקץ מועמדים מהימין החדש. זו ללא ספק תגובה לחריש שעושה מפלגת הימין החדש בקרב ציבורים לא קטנים בציונות הדתית בשבועות האחרונים. בכיר במפלגה כבר צוטט כאן באומרו ששליש מהציבור שהיא פונה אליו הוא דתי לאומי.

במפלגת הציונות הדתית לא יצאו בשום התחייבות מוקדמת. הם מזהים ניסיון לשאוב מצביעים, ומגיבים. בשבת הקודמת שהה הרב רפי פרץ בפתח תקווה. הוא עבר בין עשרות בתי כנסת בכל רחבי העיר והתקבל בחום גדול מאוד, גם באזורים שלכאורה מזוהים הרבה יותר עם הימין החדש. שם המשחק הוא השטח. כפי שזה נראה, נכון לעכשיו השטח מחבק את יו"ר הבית היהודי החדש.

כעת, נכון תעשה המפלגה אם במקום להתייחס לימין החדש ולבזבז שם אנרגיות, תשקיע את כל כוחה בקמפיין להשיב את הציבור הביתה. הציונות הדתית מחזיקה בכוח אלקטורלי שבוודאי עולה על 20 מנדטים בכלל המפלגות. אם שמונה או עשרה מהם יהיו במפלגת הציונות הדתית, היא תיראה אחרת לגמרי, וגם הניסיון לעלות על דרך חדשה אחרי עידן בנט יוכתר בהצלחה מרובה.

לתגובות: nitsankeidar@gmail.com