''לא ככה חשבתי שזה יראה''

ההחלטה האם האיש/ה שמולי הם בן/בת הזוג שעמו אתחתן היא לא פשוטה. נחמה ביטקובר בסיפור ועצה למתלבטים.

נחמה ביטקובר , כ"ז באדר תשע"ט

חתונה
חתונה
צילום: istock

כבר שבועיים שהיא לא נרדמת.

שבועיים שהיא מתהפכת צד לצד, סופרת כבשים, קוראת את הספרים הכי משעממים שהצליחה למצוא. וכלום. השינה הטרופה מגיעה רק לקראת חמש וחצי בבוקר לגאול אותה. גאולה של "בעיתה". מלאה בחלומות בלהה וסיוטים עד שהשעון המעורר מצלצל שעה וחצי לאחר מכן.

היא מכבה בדרך כלל את השעון ומתעוררת בחמישה לשמונה, כשאמא קוראת לה מהדלת, "ליאתי, הכל בסדר? אני יוצאת עכשיו. השארתי לך לחמניה ושוקו חם על שולחן המטבח". עד שהיא תקום השוקו כבר לא יהיה חם, היא יודעת. ולמרות שה"לחמניה" היא בעצם כריך מושקע במיוחד (מושא לקנאה בימי האולפנה העליזים) רוב הסיכויים שגם היום, כמו אתמול ושלשום הוא יושלך אחר כבוד לפח בדרך חזרה הביתה, עטוף בשתי עטיפות כמובן.

אף אחד עדיין לא יודע, אבל הם החליטו.

ההודעה הרשמית עוד תיקח זמן.

אבל זהו. מבחינתה- היא מאורסת.

אולם הסטטוס הנכסף הזה שכל כך ציפתה לו, איכשהו לא הביא בכנפיו את האושר המיוחל.

להיפך,

********

"ליאתי, הכל בסדר?" אמא שואלת אותה בערב.

"כן... כן... אני פשוט קצת עייפה בזמן האחרון..."

"את זה אני יכולה לראות, מותק. אם את לא רוצה לדבר על זה, אני מכבדת את הרצון שלך, אבל שתדעי שתמיד-תמיד ובכל מצב, אני כאן בשבילך. אני אמא שלך, זוכרת?"

ליאת מחייכת חיוך רפה.

אין כמו אמא שלה. באמת.

אבל הפעם... זה שונה... היא לא מרגישה שהיא יכולה לשתף... שזה נכון לה...

********

העייפות (ואולי לא רק היא) הופכת אותה לקצרת רוח וגורמת לה לעשות המון טעויות קטנות שבגללן היא שורפת את החולצה האהובה עליה בגיהוץ, מוסיפה לעוגיות מלח במקום סוכר (מזל שהיא לא התאפקה וטעמה אחת) וצורחת על אחותה הקטנה שתרד ממנה כבר, למרות שבמקום מרוחק ועמום בירכתי מוחה היא יודעת שזה לא מוצדק לצעוק ככה על ילדה בת חמש רק בגלל שהיא ביקשה גומיה ורודה.

הידיעה הזו גורמת לירידה נוספת במצב הרוח שלה, ועד שהיא מוכנה לצאת לפגישה, לובשת את החולצה השלישית- האהובה- עליה (השניה בכביסה) ובלי העוגיות, היא שוקלת לשלוח לנדב הודעה שהיא לא מרגישה טוב, להיכנס למיטה עם כדור אקמול ולקוות שההשפעה הרפואית המבורכת חלה גם על כאבי ראש מהסוג שלה.

היא בכל זאת יורדת למטה, מנסה לשדר "עסקים כרגיל" לכל מי שסביבה. אמא שלה בטוח לא קונה את זה. נראה לה שנדב דווקא כן. אבל למרות העייפות והעצבנות שלה, משהו בה מתרפה כשהוא בסביבה. אולי זו תחושת הביטחון הוא מקרין סביבו, והיא מצליחה להנות מהפגישה. לפחות קצת.

מצד שני, היא באמת רוצה להתחתן עם מישהו כזה? היא חושבת בלילה, אחרי שהפגישה נגמרת. מישהו שלא מספיק רגיש להבחין בדקויות של-פיל כאלה? של להבין מה עובר עליה ומה היא מרגישה? ומה יהיה כשהם יתחתנו?

היא יושבת על הספה בסלון, עם חצי פיג'מה ומברשת שיניים ביד. ופשוט מתחילה לבכות.

יש בו כל כך הרבה דברים טובים, דברים שהיא רצתה. אבל נדמה לה שבשבועיים האחרונים כל החסרונות שלו צצים. אלו שחשבה שהכירה קודם, וכל מיני חסרונות אחרים שלא...

היא חושבת שהיא אוהבת אותו. אבל היא לא בטוחה. והיא לא בטוחה שזה רעיון טוב. אבל היא עדיין רוצה או שבעצם לא?

עם המחשבות האלה, כנראה שהקטר שדוהר בין שתי האוזניים שלה לא יניח לה לישון גם הלילה.

אפשר לעצור את הרכבת הזו? או לפחות לרדת ממנה?

***********************************

קודם כל- כן. אפשר.

אפשר לעצור את הרכבת.

לא בטוח שצריך, אבל את תחושת החופש לבחור - זה יחזיר בע''ה.

הרבה בנות, לקראת ההחלטה או האירוסין מרגישות תחושות לא פשוטות של לחץ וחרדה.

הגורליות שבהחלטה, האומץ לצאת איתה החוצה, לסביבה, החששות והחרדות שיש לכולן מול חיי זוגיות - לא קלים לאף אחת.

זה מצב נורמלי שבת לחוצה, דאוגה וחוששת.

מצד שני, לא פעם הלחץ, הרתיעה והדאגה מאותתים על בעיה אמיתית שיש בקשר או בבחור, או מלמדים על חסימה פנימית. לפעמים יש דברים שמערכת המודע שלנו לא מזהה בשלב הזה, ומערכת התת מודע מאותתת בקול גדול.

לכן חשוב להיזהר מאוד ולהימנע מלדחוף בנות להתארס או לקבל החלטה. לא להביא בת לתחושת הלחץ שהקשר הוא כבר במקום של אל חזור. בנות שהתחתנו ונישואיהן לא עלו יפה, מספרות לא פעם: "הרגשתי שמשהו כאן לא תקין - אבל כולם מסביב הרגיעו אותי - 'את סתם לחוצה כמו כל הכלות; הכל יהיה בסדר, הוא נשמע אחלה' ואני הרגשתי! הרגשתי!''

אז שוב... יש פה מורכבות גדולה.

מצד אחד - הלחץ והחרדה הם נורמליים. לגמרי. עצם ההחלטה, עצם המוכנות לנחות מהחלום למציאות, בהכרח אומרת שיש המון טוב, ושיש גם דברים שויתרתי עליהם, כי אף אדם לא מושלם... עצם ההכלה הזו היא לא פשוטה לאף אחת. לכל אחת יש גם את החסמים שלה מקשרים, מזוגיות, מחיי אישות לפעמים שמדאיגים ומלחיצים בשלב הזה.

זו אחת הסיבות שחז"ל ציוו עלינו לשמח כלות. כי להיות כלה (כן, כן!) זה לא דבר פשוט. ולא קל. ולא כזה כיף וזוהר כמו שזה נראה מבחוץ. יש התמודדות לא פשוטה עם לחצים, חרדה, דאגות וחשש אמיתי.

אם נשים לב - כלות נמצאות ברשימת האנשים שצריך לעזור להם - "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... וגמילות חסדים... וביקור חולים, והכנסת כלה, ולוית המת..." (שבת קכ"ז).

גם ממש ממש כיף להתחתן, כן? אבל זה לא סותר את החשש שיש.

מצד שני - חשוב מאוד להקשיב. פשוט להקשיב מה אני מרגישה. מה אני בוחרת. מה אני מחליטה. לא למהר לשום מקום. כדאי גם להיעזר באנשים טובים מסביבי - שיודעים להקשיב (אמא של ליאת נשמעת כזאת, חברה מקשיבנית), להגיע למצב שההחלטה היא שלימה בתוכי, ממקום בוחר, שמח, רוצה.

גם אם השמחה לא זוהרת ושלימה באופן ורוד, כמו שיש בד''כ בגיל הצעיר יותר, עדיין, שמחה של החלטה, שמחה של התרת ספיקות, שמחה של בחירה, השלמה עם הדברים שחסרים, הערכה על כל הטוב שיש, משיכה, תקשורת טובה - שאלו באמת דברים שהם ''מאסט''.

וכמובן - בשלב הזה אם עדיין מתלבטים - שווה מאוד להתייעץ עם איש מקצוע שפחות יגיד ויותר יקשיב, ויעזור להבין איפה הקושי באמת. בעזרת השם.

הכותבת היא ראש מכון עומק הקשר, העוסק באימון רגשי לקראת נישואין, מרצה ומנחת סדנאות.