משפחה – 2019 - מחשבות של אמונה

סוגיית המשפחה מחייבת אותנו בירור נוקב יחד עם אינסוף אמונה. אמונה בכח של המשפחה שתוכל לאתגרי הזמן

הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה , כ"ח באדר תשע"ט

משפחה, אילוסטרציה
משפחה, אילוסטרציה
צילום: אייסטוק

סערות יום המשפחה 2019 שככו מעט (...) אך דווקא לאחר הסערה הגדולה, ותוך כדי שאנו מצויים בעיצומו של משבר שנראה כי אין דומה לו במוסד המשפחה – כאשר דומה כי כל אושיות היסוד המרכיבות את המושג היקר הזה כמעט ומתפרקות, וכאילו עוד רגע אדם שידבר על משפחה של אבא – אמא – וילדים יהפוך להיות הזוי; הגיע הרגע להתבונן על כמה אמיתות יסוד: שאלת למה משפחה, נאמנות, נישואין כברית והחלת הקדושה לתוך הקשר הזוגי.

אז למה משפחה?

סבא וסבתא שלי (שיאריכו ימים בטוב) מעולם לא שאלו את עצמם את השאלה הזו. שניהם ניצולי שואה, עלו לארץ לאחר המלחמה והצורך האנושי, הבסיסי והקמאי ביותר שלהם היה להקים מחדש את התא הגרעיני, הבסיסי, הטבעי והנורמלי הזה ולהשלים, ולו במקצת, את שאיבדו על אדמת אירופה. עברו שבעים שנה, והעולם הפוסט מודרני ששם את האינדיבידואל במרכז, ומתוך כך פירק את עולם הערכים שסביבו, פירק גם את מושג המשפחה. ומעתה נדמה כי המשפחה – תלויה אך ורק ברצון האגוצנטרי הצרוף: "טוב לי?"; "מתאים לי?"; "בא לי?" אם התשובה חיובית – משפחה IN, אם לא – ניתן לוותר על הערך הזה.

בעולם כזה, אין מנוס מלענות על השאלה שבכותרת. ובכן, "למה משפחה?" כי זה הגרעין היסודי של הקיום האנושי, כך נברא האדם: "זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם" ומאז כך בנויה הבריאה כולה: "למשפחותם, לבית אבותם", כפי שחוזרת התורה פעם אחר פעם. העיקרון הזה קודם למתן תורה ונעוץ בטבע האנושי הישר של המציאות; מאז ומעולם הייתה המשפחה העוגן הקבוע והיציב, המרכיב האנושי הבסיסי ביותר אחרי זהותו העצמית של האדם ולפני היותו קהילה. יציאה כנגד עיקרון זה היא ערעור על אחד ממרכיבי היסוד הבסיסיים ביותר של האנושות.

נאמנות

אבל יותר מכך. ביסודה של המשפחה ניצבת הנאמנות, של איש לאשתו ושל שניהם לילדיהם. גם המושג הזה טמון בטבע הישר של העולם: "המצב הראשוני, המקורי או ההתחלתי הוא נאמנות; אי נאמנות, בוגדנות היא משנית. ביסודו של המושג של אי נאמנות או בוגדנות, טמונה ההנחה שהנאמנות ראשונית" את הדברים הללו כתב ליאו שטראוס, פילוסוף יהודי אמריקאי, ובהם הוא מתווה עיקרון יסוד של תכונת הנאמנות כבסיסית לאדם. ובמילים אחרות, נאמנות במרחב הזוגי, זוגיות שבה יש מחויבות הדדית זה לזו בלי פזילות החוצה, זוגיות שיש בה ברית – כל אלה הם לא רק "שיגעון של דתיים", אלא אבן דרך יסודית במרחב האנושי.

בין ברית לחוזה

ויחד עם זאת נישואין אינם (רק) חוזה של נאמנות בין אנשים – שהרי חוזה מטבעו עשוי להיות מופר בקלות יחסית, הוא נזיל ומחייב ברמה מסוימת בלבד, ובכל מקרה הוא אינו כולל בהכרח את כל רבדי הקיום האנושי. לעומת זאת נישואין בתפיסה היהודית הם ברית: "והיא חברתך ואשת בריתך". ברית, בשונה מחוזה, היא טוטלית ונצחית, כוללת את כל רבדי האדם: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", הברית היא הרבה מעבר לשותפות אינטרסנטית כפתרון לבדידות קיומית או לצורך הולדה, היא כוללת בתוכה את ההכרה העמוקה שבני הזוג חוזרים למהותם האחדותית כפי שהיו עוד טרם הנסירה ובניינם עתיד להיות בעזרת ה' בניין עדי עד.

קדושת הברית

ולא רק זו, העולם היהודי הוסיף מרכיב נוסף, מהותני לברית הנישואין: נישואין מחילים קדושה. הרגע שבו יש הכרה אלוקית בקשר שבין איש לאשתו והחיבור ביניהם הופך להיות בר קיימא נקרא קידושין. קדושה ביהדות אינה רק נבדלת – היא אינה מצויה רק בארון הקודש או בספרי התורה; קדושה חלה בחיבור המקודש שבין איש לאשתו, וממילא ברית הנישואין והנאמנות העמוקה בין בני הזוג מאפשרים לקדושה לחול ביניהם.

מושג הקדושה מביא לידי ביטוי את שאלת המפתח – מי העומד במרכז? האם האדם על צרכיו האגוצנטריים כשכל העולם נועד לשרתם – או שמושגי הנאמנות והברית הם המוקד שכלפיו אנו מחויבים והם אלה שנותנים את התוכן העמוק לחיינו.

ורגע לפני סיום,

ברחבי העולם וגם במדינתנו הקטנטונת חגגו כולם את "יום המשפחה", ומעבר לשאלת מהי משפחה שנשאלה ביום הזה, יש לשאול האם בכלל יש מקום ליום של משפחה... הרי אדם בכלל, ויהודי בפרט, עתיד לחוות ולחיות את היותו חלק ממשפחה יום יום ורגע רגע לאורך השנה... עצם הנאמנות, החיבור והברית העמוקה אינם נקודה חולפת בזמן אלא מהות של חיים.

ואם תרצו למנף עוד את העניין, ולשוח בהבדל בין יום של משפחה למהות של משפחה, צאו וראו כי דווקא ברגע המשמעותי ביותר בשבוע שבו האדם עומד עם כוס של יין בידו ומכריז על בריאת שמים וארץ הוא שר אשת חיל. בשיר הנפלא הזה הוא מביא לידי ביטוי את חיבורו העמוק לאשת בריתו אך בו בעת מבטא את החיבור שבין כנסת ישראל לבוראה; בנקודת החיבור המקודש - הגרעין הבסיסי ביותר של המשפחה – קרי, הקשר שבין איש לאשתו, נוצר המצע להשראת שכינה כאן בארץ.

ולסיכום, סוגיית המשפחה מחייבת אותנו בירור נוקב יחד עם אינסוף אמונה. אמונה בכח של המשפחה שתוכל לאתגרי הזמן; אמונה בטבע האנושי הבריא שיגבר על התוהו שסביב; ואמונה בנצח ישראל שיום יבוא ויביא לעולם את בשורת הנצח גם בתחום הזה.

הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה היא יועצת הלכה, רבנית אולפנת אמית להב"ה, מרצה במכללת אורות וחברה בתנועת בוחרים במשפחה.