הצגה חדשה: ברטוד ואגנס

בפעם השניה בתוך שבוע ימים עולה על קרשי הבמה הצגה שכל מהותה היא דימנציה לדור הצעיר יחסית, סביב גיל החמישים.

קובי פינקלר , כ"ח באדר תשע"ט

ברטוד ואגנס
ברטוד ואגנס
צילום: ג'ארר אלון

זה אולי נשמע ונקרא לכם כמו סיפור של זוג אמריקני, משהו מעבר לים ומעולמות אחרים שלא באמת קיימים.

אז זהו שלא. בפעם השניה בתוך שבוע ימים עולה על קרשי הבמה הצגה שכל מהותה היא דימנציה (ו"בעברית" עממית- אלדצהיימר) , לדור הצעיר יחסית, סביב גיל החמישים.

זה קרה בהצגה האחרונה של תיאטרון אספקלריא 'שברי לוחות' וזה קורה בהצגה החדשה של תיאטרון הבימה 'ברטוד ואגנס'.

זוג בשנות החמישים- שישים, מתארגנים ליציאה מהבית לארוחת ראש השנה אצל בתם, גליה. זה אמנם ראש השנה הלועזי, אבל אפשר בשניה להעתיק אותו למחוזותינו. ארוחת חג אצל הילדים שגרים כמה דקות ממך וחפצים שתהיה אצלם פעם.

אבל אחרי כמה שניות, מתבררת לנו הצופים, העובדה שאגנס (טטיאנה קנליס-אולייר, המצויינת), שוכחת דברים ובעצם אינה בקו הבריאות בלשון המעטה. היא אינה זוכרת אפילו מי הוא בעלה (דב רייזר, הנפלא), שעושה ככל שביכולתו לעזור לה, להרגיע אותה עם כדורים, במילים יפות ועם פנקס שבו רשום הכל, אבל היא רק תוקפת ומאיימת עליו לדוקרו.

לאורך כל 80 דקות ההצגה העשויה היטב ובכאב, מנסה הבעל המסור לעזור ולהסתיר מהבת גליה (מיקי פלג-רוטשטיין) את דבר מחלתה של האם.

בשיאו של הערב, האישה מעלה דברים מן העבר, שספק בכלל אם אכן התקיימו, אבל לבעל האוהב זה כה כואב עד אשר בצר לו הוא חולק את המחלה עם ביתו.

כאב וצער, מלווים את ההצגה, מציאות שלא פוסחת גם על חלק מאיתנו וטוב להכירה. משחק מצויין לנושא כאוב ועצוב.