בשבע מהדורה דיגיטלית

אותנטיות מורכבת-ביקורת טלוויזיה

הצפייה ב'מעברות' מעורר את השאלה עד כמה הוגן להביט לאחור מישראל המבוססת של היום ולהעביר ביקורת על מי שקלטו אז את שטפון העלייה

עפרה לקס , ל' באדר תשע"ט

המעברות היו שדרוג לעומת שער העלייה. 'מעברות'
המעברות היו שדרוג לעומת שער העלייה. 'מעברות'
צילום: ארכיון צה"ל

"הגיע הזמן לדון בפרק הזה של המעברות", אומרת המורה אורה כרמי בפרק השני של הסדרה 'מעברות' המשודרת בכאן 11. והיא, דווקא לא דיירת אחת המעברות, צודקת.

התיישבתי לצפות בסדרה עם חשש אחד מרכזי, והוא הטיה היסטורית ונרטיב בולט שיהיה שם כדי לנגח. לשמחתי התבדיתי. 'מעברות' חושפת פרק משמעותי מאוד בשנותיה הראשונות של המדינה, ומצליחה להביא תמונה מאוזנת יחסית. וגם אם היא משקפת מציאות קשה מאוד, היא איננה מתעלמת מהנסיבות ומהמניעים לכך.

בראשית שנותיה סבלה מדינת ישראל ממלחמה קשה, מנחיתות מספרית מול הערבים וממצב כלכלי ירוד ביותר. אל תוך המציאות הזאת הובאו מאות אלפי עולים חדשים, שלא היה איפה לשכן אותם, לא הייתה עבודה לתת להם, ואפילו לא אוכל. באופן כללי העלייה הזאת, שלא ברור עד כמה היהודים היו זקוקים לה ועד כמה הממסד הישראלי הוא שהיה צריך אותה, היא אחד המפעלים המטורפים ביותר שמדינת ישראל עשתה אז. כדי להבהיר מה היו התחושות ומה המצוקות, היכן המדינה ניסתה והיכן היא כשלה, מביאים יוצרי הסדרה מסמכים והקלטות, קטעי ארכיון ויומנים, מסמכים ובעיקר עדויות רבות של מבוגרים שגדלו במעברה. חלק מהעדויות מגיעות מפיהם של אקדמאים ואנשי ספר. לחלקם עמדות מוצקות מול הממסד האשכנזי, ובמובן הזה אי אפשר בלי הטיה בכלל. זו היא תחושתם, זו היא עמדתם. אולי היה כדאי שלא להסתמך רק על הידע הכללי של הצופה, אלא לומר במפורש מה הן תפיסותיהם של המרואיינים האלה.

אבל, כאמור, הסדרה מנסה להיות אותנטית ובה בעת להציג תמונה מורכבת. מהסדרה למדתי שהמעברות היו שדרוג. קודם כול הביאו את כולם לשער עלייה, מחנה גדול שהתנהל בתת תנאים, והעולים גרו בו בסביבות שנה. רק אחר כך הוקמו עשרות מעברות ברחבי הארץ. היו שם כמובן בני כל העדות. "מגדל בבל מודרני", אומר אחד המרואיינים, ואחת אחרת מתפלאת ואומרת: "אני באמת לא יודעת באיזו שפה דיברנו". הילדים כמובן התערבבו ראשונים. המבוגרים היו מלאי דעות קדומות, אבל הזמן עשה את שלו וגם הם התערבבו יפה.

אולם נראה כי במחנה העלייה ואחר כך במעברות נעשו כל השגיאות האפשריות. הממסד גרם לכך שהעולים יפתחו בו תלות כדי להשיג עבודה, לא התיר להם לצאת משערי המחנה ולמעשה כיבה כל אפשרות ליוזמה. האפליה העדתית נוכחת לאורך כל שנותיה הראשונות של המדינה. הממסד, האשכנזי ברובו, רואה בעולי ארצות ערב אנשים שמגיעים מארצות מפגרות, עם מנטליות מפגרת (כן, אלה המילים במקור). הייתה שאלה האם האנאלפבתיות שלהם נובעת מחוסר יכולת שכלית, או מכך שלא הייתה להם ההזדמנות ללמוד.

מצבם של העולים מאירופה היה טוב יותר. מצד אחד מדובר לרוב בניצולי שואה, פירורי משפחות שמחזיקות בבטן טראומה נוראה. מצד שני הם קרובים מנטלית לפקידים ולכן מתקבלים בסבר פנים יפות, וקל להם יותר לקבל עבודה. בנוסף לכך, השילומים מגרמניה והעובדה כי מדובר במשפחות עם ילד אחד או שניים, הקלו את המעבר של המשפחות האלה לשיכונים. בשלב מסוים נשארים במעברות יוצאי ארצות ערב בלבד, והם סבלו מעוני מחפיר ומזעם הולך וגובר. אגב, הטראומה הלא מספיק מדוברת היא הטיפול בגזזת. מרואיינים רבים שחלקו את זיכרונותיהם, גם הקשים ביותר, נשברו ובכו כשסיפרו על הטראומה ההיא, הכואבת, זו שכיערה אותם לנצח והשאירה שריטות עמוקות בגוף ובנפש.

לפעמים יש תחושה שלא הוגן להביט לאחור ממדינת ישראל המבוססת של היום ולהעביר ביקורת על מי שקלט את צונאמי העולים, חי בעולם שסגד למערביות ולא הבין מה היא רב תרבותיות. אבל גם אם מסננים את המציאות דרך הפריזמה הזאת, על גבם של העולים נעשו טעויות חמורות שההשפעה שלהן ניכרת עד היום. ואולי הכי חשוב לזכור שגם היום אנחנו קולטים עלייה ממגוון ארצות. אף אחד כבר לא נדרש לגור במעברה, אבל האם אנחנו יודעים לקבל את המנטליות של העולים? לדבר אליהם בשפתם? לקלוט אותם ברמה המיטבית? אני לא בטוחה בכלל.