בשבע מהדורה דיגיטלית

אין שמחה אלא ברעש

מישהו החליט פעם שאדר זה ראשי תיבות של "אין די רעש", ומאז אין שמחה לאנשים שאוהבים שקט

דביר שרייבר , ל' באדר תשע"ט

נרכש במכירת החיסול של דאעש. נפצים
נרכש במכירת החיסול של דאעש. נפצים
צילום: נתי שוחט, פלאש 90

מאז שחכמינו זיכרונם לברכה קבעו שמשנכנס אדר מרבין בשמחה, מתלבטות רבות מהקהילות איך בדיוק עושים את זה, שהרי אי אפשר להרבות בדבר שספק אם הוא בכלל קיים.

כלומר ידוע שמצווה גדולה להיות בשמחה, אבל יש לדייק שמה שגדול כאן זו המצווה ולא השמחה, כי מה לשמחה וליהודים שכל עניינם הוא לשבת בחושך. בפרט יהודים כמוני, שבאופן כללי הם שמחים בחלקם עד שאיזה מתלהב מיוזע תופס אותם בכוח ודופק להם במוח ומכריח אותם לרקוד איתו את המי-שה מי-שה נייי-כ-נ-ס אדר, אשר ישלטו היהוווודים המה בשונאיהם, אל תקרי שונאיהם אלא שונה-מהם, כלומר המיעוט המדוכא שמעדיף את השמחה שלו שקטה, רצוי בחושך.

איפה כתוב שצריך לצרוח כדי לשמוח? לא כתוב. להפך: אותם חז"ל שציוו להרבות בשמחה דאגו להסביר שאין שמחה אלא בבשר וביין, ואני לא יודע מה איתכם אבל אני מעדיף את הבשר שלי עם סכין ומזלג, וכשאני אומר שלי אני מתכוון לבשר שאני אוכל ולא למגניבים שדשים את בשרי בזמן שהם דופקים לי על המוח כי אדר וצריך לשמוח. לפי חז"ל אין שום צורך לעשות מי-שה מי-שה, אלא די לו לאדם שיאכל קצת בשר וישתה מעט יין וילך לתפוס שנ"צ ואם יצליח לנמנם בלי שיפריעו לו אין שמחה גדולה מזו. ויש אומרים שבצוק העיתים, כשגברה ידם של הטבעונים ואין אדם יכול לאכול חתיכת בשר מבלי שינעצו בו מבטים וסכינים והערות שמוציאות את החשק לחיות (או לפחות את החשק לאכול אותן), אפשר בשעת הדחק לצאת ידי חובה בשניצל תירס, אבל רק לעדות האשכנזים.

אז בעיקרון, היינו אמורים לקבל את אדר בבשר וביין (או טופו ומשקה עשב חיטה, כל אחד לפי מנהגו והשיגעונות המוזרים שלו). בפועל, ראש חודש אדר זה רמקולים אדירים משברי ים שמשדרים מוזיקה חופרת מקולות מים רבים. מישהו, אין לי מושג מי, החליט משום מה שאין שמחה אלא ברעש, אולי כדי לקיים את "בקמים עליי מרעים תשמענה אוזניי". זאת אומרת עם הרעש הזה הן כבר לא שומעות כלום.

האקסיומה המוזרה הזאת, פורים=רעש, התחילה, אם אינני טועה, כשכמה נערים ניגשו אל המורים שלהם ואמרו להם שבשר ויין זה סבבה, אבל הם בכל זאת מרגישים שחסר עוד משהו בשביל שמחה אמיתית.

"יישר כוחכם", אמרו המורים, "תעשו רכבת ותקיפו את בית המדרש בשירת מי-שה מי-שה".

"סבבה", אמרו הנערים, "ומה עם הנפצים?"

"אילו נפצים?" נחרדו המורים.

"הארסנל הנהדר שקנינו לאדר", הטעימו הנערים, "נפצים, חזיזים, שומים, זיקוקים, לבנות חבלה, טילי קרקע-קרקע, קטיושות, סקאדים, פצצות חודרות בונקר וראשי חץ גרעיניים".

"השתגעתם?!" זעמו המורים, "תחזירו הכול מיד לחנות!"

"אי אפשר", אמרו הנערים.

"מדוע?" קצפו המורים.

"קנינו הכול במכירת חיסול של דאע"ש", הסבירו הנערים, "אז מתי מפוצצים?"

"תגידו, אתם השתגעתם?!"

"ברור, חייבים להשתגע בפורים".

"לשמוח, לא להשתגע!"

"זה אותו הדבר. אין שמחה אלא ברעש".

"ביין".

"יאללה, גם יין".

"תרגיעו", דרשו המבוגרים, "אין בזה שום היגיון".

"בוודאי שיש", אמרו הנערים, "כשיש רעש אי אפשר לחשוב. אין מחשבה, אין שכל. אין שכל, אין דאגות. אין דאגות, יש שמחה. יאללה, איפה הגפרורים?"

"נפצים זה חוקות הגויים", אמרו האנשים הנואשים, "די בכך שאתם מפוצצים לנו את האוזניים בקריאת המגילה בכל פעם שהקורא אומר המן, או זרש, או בגתן, או תרש, או חור או כרפס או כל מילה אחרת. לפחות עד פורים בבקשה שיהיה פה קצת שקט".

פשטו הנערים את ידיהם, הנהנו בראשיהם ואמרו: "נראה לכם?!"

"למה צריך נפצים?" רעדו המבוגרים, "מה רע בלרקוד מי-שה מי-שה, להשמיע מוזיקה מזעזעת מרמקולים אימתניים ולעשות קצת ונדליזם במסדרון של החטיבה?"

"בסדר", אמרו הנערים בהכנעה, "כל מה שאמרתם נעשה ונשמע".

"יופי", נרגעו המורים.

"ואחר כך נעיף את בית הספר באוויר".

"בריקודים?"

"בנפצים!"

ועד היום נוהגים צעירי ישראל לרקוד את המי-שה מי-שה לצלילי מוזיקה מזעזעת בעוצמה קיצונית אפילו יותר מעוצמה יהודית, לעשות ונדליזם ולפוצץ נפצים ותופים וזמבורות ומוח, ולא עוד אלא מוסיפים עוד אדר כדי להגביר את האפקט ולוודא את הדפקט. וכדי שיהיה שמח מצטרפים לחגיגה גם החמאס והג'יהאד שמשגרים בלונים עם מטענים רעננים, וחיל האוויר מגיב בנפצים מקפיצים שעושים הרבה רעש אבל לא ממש נזק. וככה כולם מרבים בשמחה החל מט"ו בשבט ועד ט"ז באדר ב', אז באות נשות ישראל ואומרות בעיניים בורקות שצריך לנקות לקראת פסח. ככה זה, כל אחד והשמחה שלו.

תמונת מצב

מישהו הראה לי השבוע בגאווה סלפי שלו עם ראש הממשלה. זה היה כשנתניהו בא להגיד שלום וללחוץ ידיים אחרי איזה אירוע, רגע לפני שאנשי היחידה לאבטחת אישים לחוצים בשב"כ השליכו אותו בחזרה לרכב המשוריין אפילו יותר מהשריוּן של הרב אלי בן דהאן.

"ממש נגעתי בו!" ליטף האיש בערגה את מסך הסלולרי, "אתה מבין? נגעתי בביבי! אפילו התכוונתי להניח את היד שלי על הכתף שלו, כדי שיידע שהוא ואני אחים לעולמים".

"אז למה לא הנחת?"

"המבט של המאבטח גרם לי להניח שלא כדאי להניח. אבל תראה איזה ראש ממשלה, איזה גבר! איך הוא ניגש, לוחץ ידיים, מחייך, כאילו אין לו על הראש את הבחירות ואת השמאלני הזה שעושה הכול כדי להעיף אותו".

"אתה מתכוון לבני גנץ".

"אני מתכוון למנדלבליט. תאמין לי, מה רוצים מביבי? אפשר לחשוב מה הוא כבר עשה! סתם נטפלים אליו בגלל שכואב להם שזה ראש הממשלה הכי טוב שהיה פה מאז אולמרט. רק מה, העם איתו, אז הם מנסים להפיל אותו עם הכתב שימוע הזה".

"כתב אישום".

"שום אישום! ביבי היה ראש ממשלה ויהיה ראש ממשלה, לא יעזור להם כלום לשמאלנים האלה, תאמין לי".

"טוב, אז אני מבין שאתה יודע בדיוק למי אתה הולך להצביע".

"ברור! אני הצטלמתי עם ביבי!"

"אין התלבטויות ואין התחבטויות".

"לא יהיה כלום כי אין כלום".

"בקיצור, אתה מצביע ליכוד".

"לא, אני רק בנט".

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com