בשבע מהדורה דיגיטלית

ונהפוכו - סיפור לילדים

"להתראות בנות! אני מקווה שלא אחזור יותר מדי מאוחר... אני אהיה זמינה בטלפון, אז אם יש בעיה, אל תהססו לצלצל".

אסתי רמתי , ל' באדר תשע"ט

ונהפוכו
ונהפוכו
איור: עדי דוד

כך אמרה אמא, ויצאה במהירות מהדלת, רוכסת את מעיל החורף החם שלה.

"אוף, למה דווקא הערב אמא הייתה צריכה לנסוע?" התלוננה גילי. "בראש חודש היא תמיד מכינה לנו הפתעות טעימות לארוחת הערב - ובטח שבראש חודש אדר!"

"אני בטוחה שאמא הייתה מעדיפה להישאר כאן ולבשל מאשר לנסוע לסבתא שנפלה ושברה את הרגל", אמרתי לגילי במבט מוכיח.

"באמת לא יפה מצידי..." התנצלה גילי, "אבל מה נעשה לבד כל הערב? היי, יש לי רעיון! בואי נעשה ערב ונהפוכו! לא צריך את אמא בשביל זה, אולי אפילו טוב שהיא לא נמצאת. נוכל להפוך את כל הבית ולעשות פה בלגן אמיתי!"

הבטתי סביב על הסלון. בינינו, הוא כבר היה די הפוך גם ככה. הטלפון מסבתא תפס את אמא באמצע קיפול כבסים, וערימה גדולה של בגדים הייתה מונחת על הספה. על השולחן היו מפוזרים דפים וצבעים (גילי ואני היינו במצב רוח אומנותי קודם), וגם בכלים שמילאו את הכיור במטבח אמא עדיין לא הספיקה לטפל.

"תקשיבי", המשיכה גילי לתכנן תוכניות, "אני יודעת שאת לא תמיד אוהבת דברים כאלה, אבל אולי פעם אחת נהפוך את הסלון לארמון של אחשוורוש? אני אכין סרטים צבעוניים, ונביא מלא כריות ונשים אותן על הרצפה..."

הבטתי באחותי וחשבתי לרגע. לי דווקא היה רעיון אחר לגמרי ל"ונהפוכו" שאנחנו יכולות לעשות... אבל איך אשכנע את גילי? ואז הבריק לי רעיון.

"אני בעד!" הפתעתי אותה. "אבל תראי - זה לא ייראה בחיים כמו ארמון עם כל הכביסה והכלים. אז בואי צ'יק צ'ק נסדר קצת, ואז נוכל להביא כריות!"

למרבה הפלא, הפטנט שלי עבד. גילי קיפלה כביסה בזמן שאני הדחתי כלים, ואז אספנו יחד את ערימות הדפים והצבעים מהשולחן, סידרנו את המפה והורדנו את האגרטל הכחול היפה מהמדף. גילי הביא כמה כריות מהחדר, ובזמן שהיא סידרה אותן, הצעתי לה שאם כבר ארמון - כדאי שתהיה סעודה, נכון?

"רעיון מעולה!" היא אמרה, "אני באמת רעבה! אבל אנחנו לא ממש יודעות לבשל..."

"למה אתה חושבת? אני כבר מספיק גדולה כדי להדליק את הגז, ואנחנו יכולות לחפש מתכונים קלים באינטרנט", אמרתי לה, "אולי אפילו נאפה עוגה! נשלח לאמא ווטסאפ ונבקש רשות".

אמא הסכימה, וגם כתבה לנו שהיא מקווה שתוכל לחזור מוקדם יחסית, כי דוד חיים עומד להחליף אותה. אז נכנסנו לאתר של ניקי ב, שאני יודעת שאמא מבשלת ממנו המון פעמים, וחיפשנו מתכונים שנראו לנו טעימים ולא מסובכים מדי. בסוף התפשרנו על קציצות טונה אפויות (גילי מתה על טונה), שבלולי פיצה מהירים וסלט ירקות, שאנחנו גם ככה מכינות לפעמים. למנה אחרונה הלכנו על אוזני המן (כמובן!), ובמשך כל ההכנה הזכרתי לגילי שאנחנו במטבח של ארמון, וכדאי שנשאיר נקי. אז כל כלי שלכלכנו שטפנו מיד, וגם ניקינו את השיש מכל הקמח והביצים שנשפכו עליו. בדיוק כשהכול היה מוכן - הדלת נפתחה ואמא נכנסה.

"וואו, מה הולך פה?!" היא קראה בהתפעלות, אחרי שהעיפה מבט סביב. "אילו ילדות גדולות ומקסימות! איזו הפתעה נהדרת!" והיא חבקה אותנו חיבוק חם.

רק בלילה, אחרי שגילי נרדמה ואמא באה לתת לי נשיקת לילה טוב, לחשתי לה באוזן: "תמיד את מבשלת ואנחנו אוכלות, את מסדרת ואנחנו מבלגנות - חשבתי שיהיה נחמד שנעשה ונהפוכו גם בזה..."