בשבע מהדורה דיגיטלית

אפליה על רקע משפטני

לשיטתו של אביחי מנדלבליט, החוק בנוגע לפסילת רשימות ומועמדים תקף רק נגד יהודים. דעה

שלמה פיוטרקובסקי , ל' באדר תשע"ט | עודכן: 10:53

לא ייתכן שיקבע מי ייכנס לכנסת ומי לא. מנדלבליט
לא ייתכן שיקבע מי ייכנס לכנסת ומי לא. מנדלבליט
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

לעובדה שהחוק הפך לבדיחה כבר התרגלנו. לעובדה שהבדיחה הזאת היא סלקטיבית עוד לא התרגלנו, אבל גם לזה אולי נצטרך להתרגל. כי השבוע התברר שלפחות לשיטתו של אביחי מנדלבליט, החוק בנוגע לפסילת רשימות ומועמדים הפך אומנם בהנחיית בג"ץ לאות מתה, אבל רק נגד ערבים. כשמדובר בח"כ לשעבר מיכאל בן ארי ממפלגת עוצמה יהודית, החוק הזה שבג"ץ הפך אותו לבדיחה, חוזר לפתע לחיים.

כדי להבין את הסיפור, רגע של היסטוריה. בראשית שנות ה-80 נבחר לכנסת הרב מאיר כהנא. בחירתו עוררה התנגדות מקיר לקיר מאחר שהאידיאולוגיה שלו נתפסה כגזענית. אולם כאשר באו לחוקק חוק שימנע ממנו להתמודד לכנסת, דרשו בימין לא להסתפק רק בגזענות כעילה לפסילה. לצידה הוסיפו המחוקקים שמפלגה ששוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית תיפסל גם היא. בעקבות החקיקה נפסל הרב כהנא מהשתתפות בבחירות 1988, ושנתיים אחר כך נרצח בניו יורק. אחרי הטבח שעשה ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, הוצאו גם התנועות כך וכהנא חי מחוץ לחוק. אולם בהמשך התקבעה על ידי שופטי בית המשפט העליון הנורמה שאיש לא נפסל. לא גזענים לכאורה מימין, ולא שוללי קיומה של ישראל כמדינה יהודית מהצד הערבי. כולם מתמודדים, כולל חנין זועבי וכולל ד"ר מיכאל בן ארי. המחוקקים קבעו אבל השופטים עשו מהחוק צחוק.

כל זה היה יפה עד השבוע. מסך הצביעות נשבר כאשר היועמ"ש הציג לוועדת הבחירות עמדה שלפיה מבין כל הבקשות לפסילה רק אחת צריכה להתקבל, הבקשה לפסילתו של בן ארי. רע"ם האסלאמיסטית ובל"ד שוללת זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית יוכלו להתמודד, אבל בן ארי, שלכאורה השמיע אמירות גזעניות, ייאלץ להישאר מחוץ לכנסת לשיטתו של היועמ"ש. אגב, עו"ד איתמר בן גביר לא זכה לגורל דומה.

סוף סוף התברר שבאמת המשפטנים מאמינים שהחוק הוא חומר ביד היוצר, ברצותו מאריך וברצותו מקצר. החוק נועד ליישום כל עוד תוצאתו נוחה למשפטן שמפרש אותו. כאשר המשפטן פחות אוהב את התוצאה אז לא. וגם אם גישת האיפה ואיפה נחשפת לעין כול, כמו במקרה הזה, מתברר שזה לא מטריד איש. כעת המבחן יעבור לבית המשפט העליון, שממילא חייב על פי חוק להעביר ביקורת שיפוטית על כל החלטת פסילה שהתקבלה. אם גם השופטים ילכו בעקבות היועמ"ש ועמדתו המפלה, יהיה ברור שאין מנוס מלהוציא את הנושא לחלוטין מידיהם של המשפטנים. שהרי לא יכול להיות שבית המשפט יקבע גם מי ייכנס לכנסת ומי לא, משל היה הוא מועצת שומרי החוקה האיראנית.

"השרים אינם קישוט"

שני פסקי דין שניתנו השבוע בבית המשפט העליון, שבהם כתב השופט אלכס שטיין חוות דעת משלו, מדגימים היטב הן את חשיבות הקדנציה האחרונה של שרת המשפטים שקד, והן את החשיבות בהמשך המהלכים שקידמה. אבל לפני המסקנות נתחיל בעובדות.

פסק דין ראשון נוגע להעלאת מחיר החלב. בשביל מי שאינו בקיא בפרטים נציין כי הרקע לפסק הדין הוא מחלוקת שנמשכת מזה זמן רב בין המחלבות ובין שר האוצר כחלון על העלאת מחירי מוצרי החלב שבפיקוח. המחלבות טענו כי בעקבות עליית מחירי התשומות ובעקבות המלצת ועדת המחירים, שר האוצר כחלון חייב לאשר את העלאת המחירים. מנגד טען שר האוצר שהוא איננו חייב לחתום על הצו, מאחר שלדעתו אין מקום להעלאת המחירים למרות עמדת הדרג המקצועי. המחלבות הגדולות עתרו לבג"ץ, אך אז התברר לשר כחלון שהיועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה לא מתכוונים להגן על עמדתו בבג"ץ, ובמקום זאת מתכוונים להציג בשם המדינה את עמדתם של גורמי המקצוע.

כחלון מצא את עצמו בסיטואציה המשונה שבה הוא פשוט אינו יכול להביא בפני שופטי בית המשפט העליון את עמדתו. נכון, אנשי הפרקליטות שייצגו את המדינה בבג"ץ לא הסתירו מהשופטים את עמדתו של שר האוצר כחלון, אבל זה לא מספיק. העמדה של כחלון הוצגה באופן פורמלי, אך איש כמובן לא ייצג אותה במובן המהותי. כחלון לא הורשה ולא היה יכול לקחת לעצמו עורך דין שינסח את עמדתו באופן מסודר מבחינה משפטית ויבנה טיעון משפטי סדור שיוכל אולי לשכנע את השופטים בצדקתו.

בתיק ישבו שלושה שופטים. עוזי פוגלמן הוותיק, מני מזוז היועמ"ש לשעבר, והשופט הטרי ביותר בבית המשפט העליון. כאשר פורסם השבוע פסק הדין, התברר כי בין השופטים התגלעה מחלוקת לא קטנה סביב הסוגיה הזאת בדיוק. השופט שטיין הוסיף לפסק הדין הערה קצרה ובה ציין כי לדעתו צריך היה לתת לשר האוצר להציג את עמדתו בייצוג משפטי נפרד. כלומר, לקחת עורך דין פרטי שינסה לשכנע את השופטים שעמדתו היא הצודקת ולא עמדת היועמ"ש.

שטיין אף העז לטעון שזו צריכה להיות הנורמה. שבכל מקום שבו יש מחלוקת משפטית בין שר בממשלה או רשות שלטונית ובין היועץ המשפטי לממשלה, שנעוצה בשאלות של "סבירות" ו"מידתיות" ולא באי חוקיות פשוטה וגלויה על פניה, השר או הרשות השלטונית יוכלו להיות מיוצגים עצמאית באמצעות עורך דין חיצוני. לדבריו, יש "לקבוע חריג לעיקרון של 'קול אחד' אשר יחול במקרים של חילוקי דעות לגיטימיים בנוגע ליישומם של כללי משפט שונים, ובפרט לגבי יישומם של עקרונות משפטיים גמישים ומושגי שסתום כגון 'סבירות', 'מידתיות', וכיוצא באלה. במקרים אלו, מן הדין שהרשות תורשה להציג בפני בית המשפט את עמדתה באמצעות עורך דין משל עצמה, אשר יציג עמדה זו במיטבה וללא כחל וסרק".

נשמע משכנע? את חבריו של שטיין להרכב זה ממש לא שכנע. השופט פוגלמן, שכתב את חוות הדעת העיקרית בפסק הדין, הבהיר שלטעמו אין מקום לסטות מהכלל של "קול אחד", הכלל שלמעשה מעניק ליועמ"ש מונופול על קביעת עמדות המדינה בפני בתי המשפט. כדי לחזק את דבריו הוא ציטט את השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, גם הוא יועמ"ש לשעבר. השופט מזוז, יועמ"ש לשעבר גם הוא, שכנראה ממש נבהל מהאפשרות שמונופול היועמ"שים על עמדות המדינה ייסדק, הרגיש חובה להוסיף גם הוא דברים משלו. "בהערתו הקצרה מבקש חברי השופט שטיין לערער על מושכלות יסוד אלה. על כן, לנוכח חשיבות הנושא מצאתי לנכון להציג הסתייגותי ההחלטית מגישתו, גם אם בתמצית", כתב מזוז.

שעות ספורות אחר כך בא פסק דין נוסף, הפעם בעתירתה של פרופ' יעל אמתי נגד שר המדע אופיר אקוניס, והבהיר כי לא מדובר בגחמה של שטיין אלא בתפיסת עולם. אמתי כזכור הייתה מועמדת לחברות במועצת הנגידים של קרן גרמניה-ישראל למחקר ולפיתוח מדעי, אולם השר אקוניס החליט לא לאשר את מינויה. אקוניס כזכור הגיע לדיון בנושא בבג"ץ, ושם, באופן מפתיע וביוזמת השופט שטיין, קיבל הזדמנות להציג את עמדתו. אקוניס טען כי אמתי עברה עבירה פלילית כשחתמה לפני 16 שנה על עצומה שתומכת בסרבנות, ולכן אין למנותה.

שופטי בג"ץ, כולל שטיין, החליטו לפסול את ההחלטה. אולם שניים משלושת חברי ההרכב סברו, וכך הוחלט נגד עמדת השופט קרא, כי אקוניס יוכל לבחון מחדש את המינוי, ושטיין אף הוסיף כי הוא יהיה רשאי לשקול גם שיקולים ערכיים. אולם זה לא העיקר, העיקר הוא בנימוק שנתן שטיין לקביעתו. ‏שטיין סבר כי מאחר שאקוניס לא קיבל הזדמנות להיות מיוצג בבית המשפט, יש לתת לו הזדמנות לבחון מחדש את עמדתו. וגם עמדה עקרונית הוסיף שטיין: "אני סבור כי בכגון דא ראוי לנהוג כפי שהיה מקובל בעבר היותר רחוק: היועץ ונציגיו אינם חייבים אומנם לטעון לטובת ההחלטה השלטונית שבחוקיותה אינם מאמינים, אך הם חייבים לדאוג לכך שהרשות שקיבלה את ההחלטה, ושדעתה בעניינה איננה כדעת היועץ, תקבל ייצוג אפקטיבי על ידי עורך דין אחר".

אם לתמצת את גישתו של השופט שטיין במשפט אחד: השרים אינם קישוטים במשרדיהם, ואין שום סיבה להותיר אותם אילמים מול בתי המשפט. נשמע אלמנטרי? ממש לא. מדובר בקול חדש, שונה מהמקהלה הקבועה של בית המשפט העליון, קול שלולא מאמציה הרבים של השרה שקד לשנות את הרוח הנושבת בבית המשפט, לא היה סיכוי שנשמע. מנגד צריך לזכור שבינתיים שטיין נותר בודד במערכה או כמעט בודד. זו רחוקה מלהיות הרוח השלטת בבית המשפט. בשביל להצעיד את המהפיכה הזאת צעד נוסף חייבים עוד קדנציה דומה במשרד המשפטים. זו לא חייבת להיות שקד, אבל הרוח וגם התבונה המעשית חייבות להישמר.

***הפינה הכלכלית***

למה אסור לספסר?

הפער בין ניצול הזדמנויות עסקי ובין פעילות עבריינית הוא לא פעם לא ממש מובהק. קחו למשל את הסיפור של כרטיסי האירוויזיון שתפס בתחילת השבוע את הכותרות. מה זה בעצם מסחר מוצלח? לקנות בזול ולמכור ביוקר תוך ניצול הזדמנויות. לא? מתברר שלא בכל מקרה. נניח שהייתם זריזים מספיק והצלחתם לקנות ארבעה כרטיסים למופע הגמר של האירוויזיון, ולמעשה מספיקים לכם רק שניים. אם השוק היה מתנהל רק לפי חוקי ההיצע והביקוש, הייתם יכולים לכאורה למכור שניים מהכרטיסים במחיר כפול מהמחיר שבו רכשתם אותם, ובכך למעשה לכסות את הוצאות רכישתם של שני הכרטיסים שבהם אתם מעוניינים לעשות שימוש.

אבל מתברר שהמחוקק לא אהב את הרעיון, והקדיש סעיף חוק מיוחד לאיסור לבצע תרגיל שכזה. סעיף 194 א (א) לחוק העונשין קובע כך: "העוסק במכירת כרטיסים למופע במחיר העולה על המחיר הנקוב בהם, דינו הקנס האמור בסעיף 61 (א) (4)". הקנס המדובר, אם תהיתם, עומד על 14,400 שקלים, סכום לא מבוטל לכל הדעות שעלול להפוך את כל הדיל המתואר לעסק בלתי משתלם בעליל.

אז החוק אוסר את הפרקטיקה הזאת, אבל השאלה היא למה בעצם. השאלה מתחדדת לנוכח העובדה שלא מדובר באיסור ותיק. למעשה, האיסור על ספסרות בכרטיסים מצא את דרכו לחוק העונשין רק בשנת 2002, בעקבות יוזמה של אליעזר זנדברג, באותה עת חבר כנסת מטעם מפלגת שינוי (לאחר קריירה פוליטית שהחלה בצומת, עברה במפלגת המרכז, נמשכה במסגרת שינוי של טומי לפיד ובהמשך הגיעה בדרך פתלתלה כלשהי חזרה לליכוד). הרעיון הוא שבמכירות כרטיסים מן הסוג הזה נוצרת סיטואציה שהופכת את הספסרות לדרך קלה לגריפת רווחים ללא סיכון על חשבונם של מבלים תמימים.

אבל גם אם זה לא מנומס, השאלה היא מה בעצם הופך את זה לפלילי, בהנחה שעצם רכישת הכרטיסים במחיר המקורי לא נעשתה בדרכי מרמה תוך ניצול פרקטיקות לא הולמות. איסורים שנחקקו בעבר במטרה למנוע ספסרות במזון ובמוצרי צריכה בסיסיים נוספים יכולים להיות מוסברים ברצון למנוע עלייה במחירי מזון באופן שימנע משכבות אוכלוסייה חלשות נגישות למוצרים בסיסיים כאלה. אבל קשה להסביר מה כל כך בסיסי בזכות לרכוש כרטיס לגמר האירוויזיון במחיר בלתי מופקע. ככל הנראה הנימוק הסביר היחיד הוא שזה נראה לנו כמו ניצול לא הגון, אבל קשה לתת לאיסור הזה נימוק רציונלי אמיתי.

לתגובות: shlomopy@gmail.com