בשבע מהדורה דיגיטלית

שנאת האויב איננה גזענות

אנשי עוצמה יהודית מדברים על הערבים באיבה משום שהתנועה הלאומנית של ערביי ישראל היא אויב של העם היהודי ושל שאיפותיו הלאומיות בא"י

עמנואל שילה , ל' באדר תשע"ט | עודכן: 06:50

ד"ר מיכאל בן ארי
ד"ר מיכאל בן ארי
צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90

הניסיון המגובה בחוות דעתו של היועמ"ש לפסול את ד"ר מיכאל בן-ארי מלהיבחר לכנסת, הוא מקומם קודם כול משום שמדובר בעוד אחד מתוך שורת מקרים ארוכה של ניסיון לאכיפה בררנית.

רק כשמדובר בנתניהו מתייחסים לסיקור עיתונאי הוגן או אפילו אוהד כאל שוחד. ורק כשמדובר בקצה הימני של המפה הפוליטית, יש אצבע קלה על ההדק בהפעלת חוקים השוללים את הזכות הדמוקרטית הבסיסית ביותר – לבחור ולהיבחר. מן העבר השני, את אלה ששוללים במוצהר את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ואת אלה שמביעים הזדהות עם אויבי המדינה ועם רוצחי אזרחיה היהודים, תמיד ימצאו ק"נ טעמים לטהר.

חוות הדעת של היועמ"ש לגבי בן-ארי מקוממת במיוחד משום שהאיש כבר כיהן כחבר כנסת במשך ארבע שנים. אין שום יסוד להניח כי מאז שהסתיימה כהונתו בשנת 2013 הוא הפך ליותר קיצוני או יותר מסוכן. התירוץ להצדקת דעת היועמ"ש עשוי להיות שהפעם נעשתה עבודה מקיפה והונח בפניו אוסף התבטאויות גזעניות כביכול של בן-ארי שלא הונחו בפני קודמיו בעבר. אבל אזרחי ישראל כבר לא תמימים. ידועה ומוכרת לנו יכולתם המופלאה של בכירי מערכת המשפט ללוש כאוות נפשם את לשון החוק ומשמעותו. אם הפסילה הסלקטיבית והמפלה הזאת תתקבל בבג"ץ אחרי שוועדת הבחירות דחתה אותה על חודו של קול, זה רק ימחיש ויחיש את הצורך לפרוק מהשופטים את סמכויות היתר שהם ניכסו לעצמם על דעת עצמם. גם מהדיבורים על כך שלאחר שדעתו לא התקבלה בוועדת הבחירות צפוי היועמ"ש לפתוח בחקירה פלילית נגד בן-ארי נודף ריח רע של רדיפה ואפליה.

אבל לא רק איפה ואיפה יש כאן, אלא גם גישה ערכית בסיסית לא נכונה ולא ראויה. לא צריך להסכים עם השקפתם כדי לראות שמיכאל בן-ארי וחבריו עוינים את הערבים לא משום שהם בני גזע אחר, אלא משום שהם אויבי ישראל. ההשוואה הדמגוגית לנאציזם היא מופרכת ומשמיצה, משום שיהודי גרמניה ויהודי אירופה כולה לא היו אויבי הגרמנים בשום מובן. הם היו אזרחים טובים ומסורים למדינתם, אך נרדפו למוות אך ורק בשל גזעם. לעומת זאת, בין היהודים לערבים המכנים עצמם פלשתינים יש סכסוך עקוב מדם בן יותר ממאה שנה. הנורמליזציה היחסית השוררת כיום בין אזרחי ישראל היהודים והערבים נובעת אך ורק מהסיבה שבעימות הזה יד היהודים על העליונה. בתנועה הלאומית הערבית-פלשתינית יש תמיכה נרחבת בטרור גזעני שמכוון אל כל יהודי באשר הוא – חיילים ואזרחים, אנשים ונשים, זקנים וטף. אפשר להצטמרר מהמחשבה מה הם היו עושים לנו אילו היה הכוח בידם כפי שהוא כעת בידינו. רגשות איבה כלפי אויביך זו לא גזענות – זה מנגנון הישרדותי של טבע האדם.

זה לא אומר שמותר לפגוע בחפים מפשע, בטח שלא על ידי מי שלא הוסמך לכך בידי רשויות המדינה. אבל לאחר שבן ארי וחבריו קיבלו על עצמם את גבולות החוק ואף ויתרו במוצהר על חלקים מתורת רבם שהוצאו אל מחוץ לחוק, הניסיון לשלול את זכותם להיבחר ואת זכות בוחריהם לייצוג הוא גם לא צודק וגם מסוכן.

מי שנחסמת בפניו הדרך להיאבק על דרכו באמצעים דמוקרטיים חוקיים, עלול להידחף אל מעשים בלתי חוקיים. כאשר שללו חברי הכנסת את זכותו של הרב מאיר כהנא הי"ד להיבחר, הם יצרו אווירה של לגיטימציה לרציחתו של כהנא בארצות הברית על ידי מחבל שנתיים לאחר מכן, ואולי גם זרעו את זרע הפורענות שממנו צמח מעשה הייאוש הנורא של ד"ר ברוך גולדשטיין.

התכנסות של יוצאי תנועת כך אל תוך גבולות הלגיטימציה של המפה הפוליטית בישראל היא הדרך הראויה והנכונה. נכון אומנם שהחלטת הרוב בוועדת הבחירות לדחות את בקשת הפסילה של בן-ארי הושפעה ממניעים פוליטיים, אבל גם להוצאתה של תנועת כך אל מחוץ לחוק היו מניעים פוליטיים ולא רק ערכיים. בשורה התחתונה, ועדת הבחירות עשתה אתמול צדק. יש לקוות שגם בבית המשפט הגבוה לצדק ייעשה צדק.

מי בכלל מינה אותם?

כנגד טענותיו של ראש הממשלה נתניהו על התנהלותו של היועמ"ש ביחס אליו, עולה לא פעם הטענה שנתניהו אינו יכול להלין על אביחי מנדלבליט מכיוון שהוא עצמו הוביל למינויו. טענה דומה נשמעת גם לגבי תלונותיו נתניהו על המפכ"ל היוצא רוני אלשיך: אם אתה מינית אותו וראית בו אדם ראוי לתפקיד, איבדת את זכותך לטעון שהוא פועל כלפיך בדרך לא ראויה.

הלוגיקה של הטענה לא ברורה מלכתחילה. ברור שראש הממשלה עלול לטעות במינוי מסוים, כשם שגם יכול להיות מינוי שהיה נכון בשעתו, אך מאוחר יותר האיש שמונה שינה את עורו ואת דרכו. ככל שמדובר במפכ"ל היוצא, רבים הבחינו בשינוי שחל בו מאז שהוא מינה את איש השמאל ליאור חורב ליועץ תדמית חיצוני למשטרה. גם היועץ המשפטי לממשלה, בהיותו נתון בסד לחצי הממסד המשפטי שמעליו ומתחתיו, עלול לפעול בדרך שונה ממה שציפה לה מי שמינה אותו.

אבל האמת היותר פשוטה ומדויקת היא שראש הממשלה לא באמת בחר בהם - לא ביועמ"ש ולא במפכ"ל - מתוך בחירה חופשית. הפעם היחידה שבה באמת ניסה נתניהו למנות אדם משלו לתפקיד היועמ"ש הייתה בתקופת כהונתו הראשונה, בפרשת מינויו של עורך הדין רוני בר-און. בפרשה זו נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו, נגד שר המשפטים הנגבי ונגד אריה דרעי, והמשטרה המליצה להעמידם לדין בעבירת מרמה והפרת אמונים. הטענה הייתה שבר-און מונה ליועמ"ש במסגרת קנוניית "בר-און תמורת חברון", שנועדה להקל בחומרת האישום והעונש הצפויים לאריה דרעי במשפטו.

בסופו של עניין איש לא הועמד לדין בפרשה החמורה-לכאורה הזאת, אך היא שימשה עילה להקמת ועדה ציבורית בראשות שופט עליון בדימוס, שבאופן מפתיע ביותר קבעה שסמכות בחירת היועמ"ש תופקע מידי הממשלה ותועבר לידי ועדה בראשות – ניחשתם נכון – שופט עליון בדימוס. הממשלה אומנם מאשרת בסוף את המלצת הוועדה, אבל ממעמד של בעלת הסמכות למנות את היועמ"ש היא הפכה למעשה לחותמת גומי. בין השאר נקבע כי מועמד ליועמ"ש יומלץ על ידי הוועדה רק אם זכה לתמיכה של לפחות ארבעה מבין חמשת חבריה. כאשר זו הפרוצדורה ואלה המגבלות, הבחירה האמיתית נתונה בידי הממסד המשפטי שממנו באים חברי הוועדה. מידת ההשפעה והבחירה של ראש הממשלה ושל שרי הממשלה מוגבלת מאוד מלכתחילה.

כך גם באשר למינוי מפכ"ל המשטרה. כזכור, ראש הממשלה ושר המשטרה סיכמו למנות לתפקיד את תא"ל (מיל') גל הירש. אבל כאשר כל מינוי צריך לעבור את ועדת (השופט העליון בדימוס) טירקל, וגם לאחר אישורה הוא עדיין כפוף להתערבותם האקטיביסטית של שופטי בג"ץ, קשה לדבר על נושא תפקיד בכיר כמי שראש הממשלה בחר בו. חשדות לא מבוססים שנשלפו לפתע נגד גל הירש, כנראה בידי גורמים אינטרסנטיים בתוך המשטרה, הפכו את מינויו לבלתי עביר באינסטנציות המשפטיות. כאשר טווח הבחירה של הגורם הממשלתי הממנה מוגבל כל כך, קשה לומר שהאדם הממונה הוא בחירה שלו.

לחובתו של נתניהו ייאמר שהוא לא סייע ולמעשה טרפד את ניסיונה של שרת המשפטים איילת שקד להחזיר את סמכות בחירת היועמ"ש לידי הממשלה. במקום להיות גורם מדרבן ומסייע לרפורמות במערכת המשפט שיחזירו את הכוח לנבחרי העם, נתניהו נזהר לאורך כל הדרך לא להתעמת עם הממסד המשפטי, תוך שהוא מתכסה בעלה תאנה של זכות הווטו שהוא עצמו העניק למשה כחלון על כל צעד שעשוי להתפרש כפגיעה בממסד המשפטי.

כחלון עצמו נבחר על הטיקט של מי שייאבק ביוקר המחיה, ומשום מה מינה את עצמו גם למגינה של האוליגרכיה המשפטית. הוא לא זכה לשום תגמול אלקטורלי על כך, וכיום מפלגתו מתנדנדת על גבול אחוז החסימה. גם נתניהו לא הרוויח דבר מגישתו הכנועה כלפי האוליגרכיה המשפטית וכלפי היועמ"ש. הלוואי שאפשר לקוות שבקדנציה הבאה, אם תהיה לו כזאת, הוא יפיק את הלקח ויפעל באופן הנכון.

לתגובות: eshilo777@gmail.com