פרופ' אביעד הכהן
פרופ' אביעד הכהןצילום: חזקי ברוך

פרופ' אביעד הכהן, נשיא "המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט" מעריך בראיון לערוץ 7 כי ההחלטה של ועדת הבחירות לפסול את רע"מ בל"ד ועופר כסיף לא תעבור את מבחן בג"ץ.

"אני מעריך שבג"ץ לא ימהר לפסול אותם ואף יכשיר אותם, ומי שלא נפסל אני לא חושב שבג"צ יתערב. מתוך עשרות בקשות פסילה שהוגשו בארבעים וחמש השנים האחרונות אפשר לספור על אצבעות כף יד מקרים ספורים בודדים של פסילות".

פרופ' הכהן טוען כי היה מוטב שועדת הבחירות לא תעסוק בפסילת רשימות, "בדרך כלל הניסיון מלמד שבג"צ בסוף מכשיר אותם ולכן כל ההתערבות של ועדת הבחירות בהקשרים האלה הופכת לקרקס".

והוא מוסיף שעתירות לפסילת רשימות רק מעצימות אותן, "הבקשות הללו בעיני רק מעצימות את הביטויים האלה. הרעיה שאני חושב שהרבה מאוד אנשים בציבור הישראלי לא שמעו לא את שמו של מיכאל בן ארי ובוודאי לא את הביטויים שהוא אמר אותם. בעקבות כל הקרקס הזה עכשיו כולנו כבר מודעים לביטויים ונחשפנו להם ואני חושב שהוא גם יקבל יותר קולות בעקבות העובדה שהפכו אותו לקדוש מעונה. אותו דבר עם בל"ד ועופר כסיף דווקא בקשת הפסילה תעצים אותם.

אני הייתי בעצמי חבר ועדת הבחירות לפני כ- 15 שנה גם אז רצו לפסול את בל"ד ואני התנגדתי לא בגלל שאני חושב שבל"ד מביעה דעות טובות ונכונות אלא להפך. אבל חשבתי שהפסילה הזאת רק תעצים אותם ובג"צ לא ייעתר לה ואכן כך היה. היינו שלושה מתוך שלושים חברי ועדת הבחירות שהצביעו נגד הפסילה ועשרים ושבעה כולל נציגים ממפלגת העבודה והליכוד שהיו בעד הפסילה ואחר כך בא בג"צ והפך את ההחלטה הזאת. אז לא רק שנציגי בל"ד היו בכנסת אלא שהם גם הפכו להיות לקדושים מעונים בעיני הציבור שלהם וקיבלו עוד קולות".

פרופ' הכהן סבור שהמאבק באמירות גזעניות צריך להיות ציבורי ולא משפטי, "בעיניי הביטויים הגזעניים של עוצמה יהודית מגונים ומנוגדים למה שבעיניי תורת ישראל דוגלת, גם כמובן מהצד השני בל"ד שאני נאבק בכל כוחי נגד העמדות של בל"ד. אבל אני חושב שמאבק בביטויים האלה צריך להיות בשוק הדעות ולא בפסילה משפטית. צריך להיאבק בהם במישור התקשורתי ציבורי ופוליטי ולא במשפטי שנועד למקרי קיצון ממש בקצה וזה לא המקרה של בל"ד עוצמה יהודית ועופר כסיף".

לדבריו בדמוקרטיה חובה על כולנו לדעת לספוג גם אמירות קשות, "במשטר דמוקרטי גם הזכות לבחור ולהיבחר וגם חופש הביטוי הן זכויות יסוד. וצריך לזכור שחופש הביטוי זה לא הזכות לשמוע דברים שערבים לאוזן אלא דווקא ביטויים שצורבים את הלב וצורמים את האוזן ולכן המאבק בהם צריך להיות במקום אחר".