המצאנו את הצחוק. הרב חגי לונדין
המצאנו את הצחוק. הרב חגי לונדיןצילום: דוברות קהלים

היהדות מצטיירת ככבדת ראש, כזו שדורשת מחשבה ושיקול דעת לפני כל צעד, מקשירת שרוך הנעל בבוקר ועד תנוחת הגוף בשעת השינה, והנה לפתע בחודש אדר, הכול משתנה ואנחנו נדרשים להרבות בשמחה עד "נקודת הפיק" של פורים. האם יש לנו כלים יהודיים בכלל להומור וצחוק, או שכובד הראש שולח אותנו לייבא הומור וקלות ראש ממקומות אחרים? בראיון ליומן ערוץ 7 משיב לשאלה הרב חגי לונדין, מראשי ארגון 'קהלים'.

כבר בפתח תשובתו קובע הרב לונדין כי לא די בכך שליהדות יש דרכים משלה לצחוק והומור אלא ש"אנחנו המצאנו את ההומור והצחוק". בהקשר זה הוא מזכיר כי "הילד היהודי הראשון בעולם נקרא על שם הצחוק, יצחק".

"אנשים מערבבים קצת בין צחוק והומור לבין שמחה. מתי הצחוק קורה? כשנתקלים במשהו מפתיע בבאופן קיצוני, כך גם עושים לתינוק 'קוקו' ומצחיקים אותו. צחוק הוא יציאה מהשגרה ומהמציאות המקובעת. איך אדם צוחק? יש צחוק שאדם שובר את המסגרת ולא בונה כלום. זו בעיני חכמים ליצנות וכיום מכנים זאת ציניות וזלזול. על כך בנויים מרבית מופעי הסטנדאפ, מזלזלים בכול וצוחקים על הכול, אבל יש גם דרך אחרת. יש מציאות שאדם צוחק ושובר מציאות מתוך הבנה שהמציאות הנוכחית אינה סוף פסוק, הוא מבין שהחוק אינו הסוף כי יש משהו עמוק וגדול יותר בפנים. זה מה שאנחנו אומרים בפסוק 'עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון', אנחנו שוחקים למוות כי יש משהו נצחי שהוא מעל החוק ומעל המוות".

"יצחק לימד את העולם איך צוחקים. חז"ל אומרים שביום בו נולד יצחק הופיע הצחוק בעולם. מבחינת ההווה קשה לראות איך בת תשעים תוליד, אבל הילד הולך מלמד שככל שנפתחים למשהו שהוא מעבר למציאות הצחוק הולך ומופיע".

מכאן ממשיך הרב לונדין ויורד למישור המעשי של הבדיחה והצחוק בחודש אדר: "מהי בדיחה טובה? כעת כולם עסוקים בהכתרות וחיקוי המורים, אבל הצחוק הוא לשבור מציאות כדי לחשוף משהו עמוק יותר. להעמיד דברים בפרופורציה, להעמיד דברים במקומם, גם את הדברים הקשים מתוך מבט רחב. זה הרעיון של הצחוק היהודי. אנחנו מבקשים לראות דברים במבט רחב. לכולנו התמודדות עם קשיים ואנחנו מסתכלים עליהם במבט רחב יותר, ואז הכול נעשה בצורה טובה".

"אפרים קישון אומר שבדיחה טובה היא כשמישהו שצחקו עליו צוחק יחד איתך. כלומר לא צחקת על מישהו אלא צחקת עם מישהו, וחודש אדר הוא הזדמנות לפתח את היכולת הזו, איך אדם בטקסט וברגישות צוחק על המצבים בחיים. לא מזלזל, אלא מתבונן מתוך מבט רחב, עין טובה ואופטימיות, ומתוך כך מגיע להומור עצמי".

האם הדרישות הללו אינן מתאימות לעולם המבוגר? האם יש סיכוי שדרישות אלה "ידברו" גם לעולם התיכוניסטים והתיכוניסטיות? בעיני הרב לונדין התשובה חיובית בהחלט. "אני אומר להם תצחקו מצורה מאסיבית על הכול, אבל תבדקו לאן זה מוביל בסוף. כשמעלים הצגה בשמינית וצוחקים על ר"מים ועל מורים, את מה אתם מחקים? את זה שהוא מאחר לשיעור? זה צחוק בטעם טוב, אבל אם אתם מקצינים את הצליעה שלו או את הגמגום אתם יוצרים רק פגיעה, כי מה נעשה כאן? רק שברת ולא בנית שום דבר אחר".

מוסיף הרבה לונדין ומציין כי במסגרת שיעוריו עם תלמידיו, תלמידי הסדר, הוא גם מלמד אותם איך מספרים בדיחה, מהו טקט, מה מתאים לומר ובאיזו סיטואציה, ולהערכתו חודש אדר הוא המועד הטוב ביותר לפתח את היכולות הללו.

באשר להיסטוריה היהודית נשאל הרב לונדין אם גם היא רצופה נקודות של צחוק על אף היותה כרוכה בגלות, סבל ורדיפות והוא משיב: "דווקא בגלל מצבנו בגלות אנחנו צוחקים. ההומור היהודי הוא מושג עולמי. בספר הבדיחה והחידוד ריכז דוריאנוב בדיחות יהודיות ובהקדמה הוא כותב שהעם היהודי הצטיין תמיד בהומור עצמי, הוא תמיד צחק במציאות העגומה שהוא נמצא בה, לא מתוך זלזול אלא מתוך הבנה שיש עתיד טוב יותר, כמו הצחוק של רבי עקיבא שצוחק כשהוא רואה שועל יוצא מבית קודש הקודשים ואומר שדווקא עכשיו אני צוחק כי אני רואה את נבואת הגאולה".