רבנים, קצת ענווה

הרב אורי בצלאל פישר מרבני דרך אמונה בביקורת על פסיקת ההלכה של חלק מהרבנים: פסיקות שנובעות מתוך ייאוש שאין סיכוי לרומם את הציבור

הרב אורי בצלאל פישר , ה' באדר ב תשע"ט

הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
צילום: עצמי

לאחרונה יש מספר רבנים שמפיצים חידושים הלכתיים שלא שערום רבותינו הקדמונים.

אחד מרבנים אלו הוא הרב אברהם סתיו שכתב בכתב העת "צהר מב" מאמר ארוך שעסק בנושא "צפייה בסרטים עם בעיות צניעות" מבחינה הלכתית.

באותו מאמר הוא כתב "גם בנידון שלנו ברור כי אם אדם יכול לבחור סרט נקי לגמרי מבלי לעשות מאמץ מיוחד, הרי שעליו לעשות זאת... אך כאשר אין אפשרות זמינה להשיג סרט ללא בעיות צניעות, או שיש לאדם עניין מיוחד בסרט מסוים, נראה שהדבר נחשב כ'ליכא דרכא אחריתא' ".

מבלי להיכנס לגוף התשובה, שלמרות שמנסה להתבסס על ראשונים ואחרונים, נראית מופקעת לגמרי, שהרי הוא אינו מוכרח לראות את הסרט, ואם כן מדוע שיחשב שאין לו דרך אחרת. נראה שיש יד קלה להתיר את האיסור. שאיך אפשר להתיר דברים על פי סברות בעלמא, כשמדובר על איסורים חמורים?

אבל, הקשיים העיקרים שלי אינם בעצם פסק זה, אלא בכל הגישה הפסיקתית של רבנים אלו. הנקודה הראשונה היא בכך שאינם יודעים את מקומם. כוונתי היא, שאכן הרב אברהם סתיו, למשל, הוא תלמיד חכם וכתיבתו היא כתיבה מיוחדת, אך עדיין הוא אינו נמנה על גדולי הפוסקים. דבר שלא שמענו בו היתר מגדולי הפוסקים, אין בידו של כל פוסק להתירו.

אם גדולי הפוסקים אסרו את הדבר, תלמיד חכם [שאינו מגדולי הדור] צריך לבדוק טוב טוב שאולי סברותיו אינן נכונות. ואפילו אם ברור לו שהוא צודק, עדיין צריך לוותר על דעתו. הרי נאמר בגמרא במסכת עבודה זרה (ז, ע"א) כשיש מחלוקת בין שני פוסקים, אז אם אחד מהפוסקים גדולי יותר מהתלמיד חכם השני בחכמה ובמנין, יש לנקוט כדעת פוסק זה.

וכן, ידוע הכלל שהלכה כדעת רבים. ואם כן, כשמדובר שגדולי החכמים אוסרים את הדבר, וכן רוב התלמידי חכמים אוסרים, בוודאי עלינו לנקוט כדעתם. ואפילו אם יהיו תלמידי חכמים רבים שמתירים את הדבר, אם הם אינם בסדר גודל של התלמידי חכמים שאוסרים, אין הולכים אחר הרוב שמתירים. הולכים אחר התלמידי חכמים הגדולים (עיין בספר "החינוך", מצוה עח).

כמובן, שיש מקום לטעון ולחלק בין הציבור הכללי ובין הפוסק. דהיינו, יש מקום לטעון ולומר שהפוסק יכול לחלוק גם על גדולי הדור ואפילו שהם רבים, הציבור שאינו יודע איך להכריע בהלכה יפסוק כדעת הרבים וכן כתלמידי חכמים הגדולים.

אולם, על אף זאת, נראה לי, שבדור שלנו נכון שהפוסק שמכיר שאינו מגדולי ישראל ומכיר בכך שרוב החכמים חולקים על דבריו, שלא יבאר את דעתו בעניין זה. ואפילו אם יגיד את דעתו, לא יאמר את הדברים בצורת הכרעה הלכתית אלא נתון לשיקול דעת החכמים. וזאת משום, שבדור שלנו הציבור אינו מבחין בין חכם אחד לשני, ואם ימצאו היתר באיזה ספר, יחשבו מיד שמותר לנהוג כך. ומבחינה הלכתית אין הדברים נכונים.

נוסף על כך, נאמר במסכת אבות (פרק ו, ברייתא ה) שאחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בו הוא "מכיר את מקומו". נראה שכוונת הדברים, שאדם צריך להכיר את גדולתו התורנית. התלמיד חכם צריך להבין שהוא אינו מתלמידי חכמים הגדולים, ואם הם אסרו כנראה שהיתה להם סיבה טובה לכך ויש להם שיקול דעת.

לפעמים יש פסיקות שאולי מבחינה הלכתית הן מותרות, אך ההיתר יכול להביא לידי איסורים, ולכן הדבר נאסר. ובדור שלנו נראה שצריך משנה זהירות בפסיקות הלכה בענייני צניעות. שפסיקות בעניינים אלו בין לקולא ובין לחומרא, יכולות להביא לידי איסורים גדולים.

וכבר כתב הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אה"ע, ח"א, סי' סד) בהקשר זה את הדברים הבאים: "ולכן לא היה ידוע לי שענין חמור כזה ובפרט במדינה הזאת אשר על הרבה אפשר לומר שנפשן מחמדתן ומתאוה להקל שיש להיות לזה הדין כמו בעריות שאין דורשין בשלשה כדאיתא בחגיגה דף י"א, היה נידון בירחון שהוא כדורש לפני אלפים וגם לפני אנשים פשוטים ורחוקים מיראת השם ויראת החטא ומחפשים רק לצל היתר לרמות את עצמן.

ול"ד למה שדנו בזה רבותינו האחרונים בספריהם כי בספרי תשובות מעיינים רק ת"ח הרוצים לברר הלכה לאמיתתה וכל אחד כותב מה שנראה לו באמת לדעתו שזה הוא החיוב ללמד ולהורות וכשהוא לשם שמים אמרו ע"ז אלו ואלו דברי אלקים חיים אבל לידון בירחונים הוא גם לפני אנשים פשוטים והוא רחוק מלשם שמים".

ואם נשאל את עצמנו מי הם גדולי ישראל? לדעתי התשובה לכך נמצאת בדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (ז, ע"א) שנאמר שיש ללכת אחר החכם שגדול במנין. הגהות אשר"י (על הסוגיא שם) הביא שני פירושים למושג מנין: א. מנין תלמידים. כלומר, זהו רב שיש לו מספר תלמידים יותר גדול מהחכם השני. ב. מנין תלמידים שנוקטים כדעת התלמיד חכם.

למדים מכך, שגדולתו של האדם נמדדת לפי קבלת התלמידי חכמים. כלומר, אם מוצאים שיש חכם אחד שיש לו תלמידים רבים. ואין הכוונה רק לתלמידים בישיבתו, אלא לתלמידים שהולכים בעקבותיו. ונראה בעיקר, שמדובר על תלמידים שהם תלמידי חכמים. אם יהיה תלמיד חכם, שהמון העם הולך אחריו, אין בכך הוכחה לגדולתו התורנית. גדולתו התורנית של החכם נקבעת לפי התלמידי חכמים שהולכים בעקבותיו.

הרב משה בן חביב זצ"ל (בספר "גט פשוט", כללים, כלל ב) כתב כלל איך לברר מי הוא פוסק גדול ומי אינו פוסק גדול: "וכי תימא מי יוכל לומר ולהבחין זהו פוסק גדול מפורסם וזה אינו גדול מפורסם יראה לי דכל פוסק שזכה שנתפשט ספרו או דבריו או הוראותיו בכמה מקומות חשיב גדול מפורסם. משום דמימיו אנו שותים והרי הוא מכלל הפוסקים אבות העולם. אמנם הפוסק שלא נתפשט ספרו או הוראותיו ולא הוזכרו דבריו בספרי הפוסקים תדיר אל במקצת מקומות הוזכרו דבריו לא חשיב גדול מפורסם".

ובהקשר זה נציין שהרמ"א (יו"ד, סי' רמב, סע' לא) פסק: "ואין לאדם להורות עד ארבעים שנה אם יש גדול ממנו בעיר אע"פ שאינו רבו". ונוסיף שהרב אלעזר פלעקלעס (שו"ת "תשובה מאהבה", חלק ג, סימן שעה) העתיק כרוז שנתפרסם בקהלת פראג בחתימת ובפקודת הגאב"ד בעל הנודע ביהודה.

וזה תכנו: "בהיות שנתרבו ספרים חדשים בש"ס ופוסקים הנוגעים להלכה ולמעשה, והספרים מתפשטים בעולם, וגורמים מכשול, כי כמה מו"צ אשר בעיירות אין להם חיך לטעום ולהבחין בעצם הדבר, וסוברים שכל מה שנתפשט ראוי הוא לסמוך עליו לדינא, לכן ראינו לגדור גדר ולעמוד בפרץ ולתקן תיקון בקהלתינו, שכל צורבא מרבנן קודם שמלאו לו מ' שנה לא ירים ידו להדפיס חידושיו בש"ס ופוסקים בחייו, ורק כאשר ימלאו לו ארבעים לבינה אז הרשות נתונה לו לפרסם חידושיו בדפוס אם בר הכי הוא". ונראה שיש מקום לדברים אלו גם בזמנינו.

נקודה נוספת שאני מוצא אותה אצל אותם רבנים היא, דרך החיפוש של ההיתרים והחידושים. הם מחפשים לומר דברים חדשים, שיהיו מעניינים. והרי לחדש חידושים בדברי הראשונים והאחרונים, אין בזה שום ברק ואין זה מעניין את הציבור הרחב – את המון העם. אך, לכתוב חידוש הלכתי שלא נשמע עד עכשיו בהחלט מעניין את המון העם. ובתופעה הזו יש סכנה גדולה, שבמקום לחפש את האמת מחפשים את החידוש. ויתירה מכך לפעמים מחפשים רק את ההיתר במקום לבקש את דבר ה'. וכבר נאמר בספר "מסילת ישרים" (פרק ו): "והנה תדע כי זה כלל גדול מנוסה במלאכת הפרישות שכל קולא צריכה בדיקה. כי אף על פי שיכולה להיות ישרה ונכוחה. אמנם קרוב הדבר שתהיה מעצות היצר ומרמותיו".

הרב אברהם סתיו בסיום אותו המאמר כתב: "אבקש לחתום את הדיון בשתי נקודות למחשבה: מחד, עלינו להיות מודעים לכך שבכל מקרה, חלק גדול מן הציבור הדתי־לאומי רואה ויראה סרטים דוגמת אלו הנזכרים במאמר, וגרועים מהם. ניתן להתעלם ממציאות זו ולא להציע כלל הנחיות למצבים כאלו, ובכך להשאיר את נושא הצניעות בסרטים פתוח, ללא גבולות וללא מענה הלכתי. מאידך, ניתן להציע לציבור הנחיות שיורו לו כיצד יש לבחור סרטים ולצפות בהם במסגרת גבולות ההלכה".

דרך פסיקה זו מסוכנת ולענ"ד אינה נכונה. אנחנו מוצאים בדברי הראשונים והאחרונים חיפוש לימוד זכות על הציבור. אך, אין כאן פסיקה של היתר לכתחילה. הרמ"א לימד זכות על אלו שלא ישנים בסוכה, אך בוודאי לכתחילה אין ראוי לעשות כך, וזה מבואר בדברי הרמ"א. הדברים נכתבו רק ללמד זכות. אבל, אצל הרב אברהם סתיו ועוד רבנים, משתמע ההיתר לכתחילה ואין כאן רק לימוד זכות.

נוסף על כך, דרך פסיקה זו אינה מחפשת את דבר ה' ואינה מנסה לרומם את הציבור הכללי. אלא, להיפך היא מדברת לפי מנהג האומה ודרך הציבור. אם הציבור נכשל ואינו פועל בצורה הנכונה, ננסה להסביר את התורה בדרך שתתאים לדרך הציבור. ננסה למצוא היתרים כדי שהציבור יוכל להמשיך בדרכו. אבל, אין זו הדרך הנכונה. עלינו לחנך ולרומם את הציבור. עלינו להראות לו את הדרך הנכונה.

נראה שפסיקות אלו נובעות מתוך מעין ייאוש שמניחים שאין סיכוי לרומם את הציבור, ולכן עלינו להשלים עם המצב הקיים. אבל, הקב"ה הדריך אותנו שכל אחד יכול להתרומם ולעבוד את ה' בדרך הנכונה. אל לנו להתייאש מהציבור. עלינו לגלות את האור הגדול שטמון בכל אחד ואחד ולרומם אותו לכיוון הנכון. נוסיף ונאמר שהרב אברהם סתיו טען שיש צורך לתת להם מענה הלכתי. ואני לא מבין מדוע אי אפשר לכוין אותם ולומר שמותר לראות סרטים שבוודאי אין בהם תמונות לא צנועות. אפשר למצוא סרטים צנועים, וכיום ברוך ה' יש סרטים שנוצרים במסגרות דתיות ונשמרות גבולות ההלכה.

אכן, נציין שהרב אברהם סתיו בסיום דבריו העיר את הבעייתיות בהיתרו. אבל, נראה לי, שאין בדבריו שם מענה לבעייתיות שהוצגה כאן.

ואסיים ואומר שהדברים נכתבים מתוך אהבה והערכה לרב אברהם סתיו, אבל אני רואה צורך למחות בדברים ולהעיר את אותם רבנים לחזור מדרך פסיקה זו, לדרך הפסיקה המקובלת דורות על גבי דורות.

הכותב הוא רב בכרם ביבנה ומרבני 'דרך אמונה'