"לא חשבתי שיום אחד אמלט על נפשי"

יוני עמיצור נסע בכביש ליד אלפי מנשה. חטאו היה שהוא הבהב עם פנסי הרכב למי שנסע מלפניו. בפוסט בפייסבוק הוא תיאר את מה שאירע.

יוני עמיצור , ו' באדר ב תשע"ט

יוני עמיצור בבית החולים
יוני עמיצור בבית החולים
צילום: באדיבות המצולם

אתמול בלילה חיי ניצלו בנס (מפיגוע?). אתמול בבוקר העליתי תמונה מעוד יום, זולל שערות סבתא בהפנינג שהתקיים בעבודה. תמיד אומרים שברשתות כולנו מעלים רק רגעי האושר, אז אולי הגיע הזמן לשנות את המאזן.

הפרש של כמה שעות מתמונה לתמונה, העולם התהפך. קודם כל, אני בסדר תודה לאל.

זה קרה אתמול בלילה בדרך למרכז, באזור אלפי מנשה. תרבות הנהיגה של בני דודנו ידועה במסוכנותה בשטחי יהודה ושומרון, אבל לא חשבתי שיום אחד אמלט על נפשי בגללה.
רכב שהיה לפניי נסע באיטיות מרגיזה, מהסוג של הדווקא.

הבהבתי לו קלות, והוא האט עוד יותר. כשהוא האט ברמזור הירוק חשדתי שזה מכוון, אבל מאינסטינקט הבהבתי שוב, ברוב טמטומי. כי מה שקרה אחרי זה היה מבעית.

הרכב נעצר במרכז הכביש, ממנו יצא גברתן מזוקן חסר שפם, שפת גופו אומרת איום מפורש, והוא החל לנוע לכיוון רכבי, כשהרכב שלו עדיין מונע. נעלתי את הדלתות וחיפשתי בעיניי נתיב מילוט. האיש התקרב, קלטתי שמימין יש לי פתח צר, לחצתי על גז והוא הספיק להנחית מכה בעוצמה על רכבי. הוא פלט קללה בערבית.

רכבו של עמיצור
צילום: יוני עמיצור

ואז הוא חזר לרכב והתחיל לרדוף אחריי. הרגשתי לראשונה בחיי בעתה נוראה שכמוה מעולם לא הכרתי. האצתי את הרכב והוא היה מאחוריי. הצלחתי לעקוף אוטובוס שהיה לפנינו, בתקווה שהחיץ הזה ימנע ממנו להגיע אליי.

הוא האיץ את רכבו והתחלתי במנוסה, מבין שאם אפול לידיו, לא בטוח שאשאר בחיים. דהרתי. הכביש היה ריק ויצרתי פער. אבל אז הגיחה מהנתיב הנגדי מכונית, עשתה פרסה לעבר הנתיב שלי. לא היה לי סיכוי לזהות אותה, ולא היתה לי דרך לעצור.

ההתנגשות היתה נוראה. רכבה עף קדימה, ואז שנינו נעצרנו. הגברת המתוקה שהיתה ברכב יצאה, חבולה קלות, ויצאתי לעברה גם אני. שנינו היינו מבוהלים, שנינו שאלנו האחד לשלום השניה, ובדרך נס ללא פגיעה ממשית. חזית רכבי נמחצה, הוא לא ישוב לשרת אותי.

רותם, חברתי הטובה, מיהרה להגיע למקום וליוותה אותי בכל התהליך המטלטל הזה.
בבית החולים, הרופא הזהיר שהכאבים יתגברו מחר, אבל מנוחה של כמה ימים תעשה את העבודה.
יש כאבים ביד שמאל ובצלעות ימין. בזמן שאמבולנס ומשטרה הגיעו (וכולם היו מאירי פנים וסייעו כל יכולתם, גם בביה"ח), חלפו על פנינו רכבים, ומדי פעם שמעתי קולות צחוק ולעג מרכב חולף, מתובלים במילים בערבית. זה קרה רק ברכבים עם לוחית זיהוי שאינה צהובה.

הכאב הגדול ביותר בכלל לא היה מהתאונה. באמת. התחושות הרעות מרגעי האימה בהם נסתי כדי להציל את עורי, הן הכואבות באמת. תחושה קשה של השפלה, של מלחמה על החיים.