בשבע מהדורה דיגיטלית

מבט לגיא צלמוות – ביקורת הצגה

העיבוד של תיאטרון 'נקודה טובה' לסיפור הייסורים של הרב אהרון מרגלית עשוי היטב, מרגש ומטלטל את הצופה בין תקווה לייאוש.

הדר תאנה , ז' באדר ב תשע"ט

איוב המודרני. אתהלך
איוב המודרני. אתהלך
צילום: אריה לייב מרזל

לא ברור עד כמה הרצאותיו של הרב אהרון מרגלית או ספרו האוטוביוגרפי 'אתהלך' פופולריים בקרב הציבור הרחב, אבל מה שבטוח הוא שקשה להשתחרר מהרושם הגדול והחד-פעמי של הסיפור הזה.

תיאטרון 'נקודה טובה' מעלה בימים אלה הצגה של שעה וחצי שמנסה להקיף משהו ממסכת הייסורים והתקווה שהם חלק אינטגרלי מחיי היומיום של הרב מרגלית. יש שיאמרו שההצגה קצרה מדי, אבל לטעמי דווקא העובדה שהיא מרוכזת ותמציתית עוזרת לקהל להתחבר לדמות של אהרון כאדם, אחרת זה היה נראה לא אמין מרוב ההתמודדויות שאדם מהשורה נאלץ לעבור. הרב אהרון הוא לחלוטין לא איוב מודרני, אבל לפעמים הצופה שואל את עצמו כמה אדם אחד יכול לשאת. ובכן, מתברר שהרבה.

"כבר בגיל שבע החלטתי שאני לא אהיה נכה", מצהיר על עצמו הרב מרגלית, ומגלה בכך טפח מהעקשנות שמלווה אותו כבר מימי ילדותו במושבה תפרח בדרום. הנכות היא רק חלק מתוך המסע הכמעט-דמיוני שעבר מרגלית בחייו, וזה אפילו לא החלק הקשה. מחלת הפוליו שפקדה אותו בינקותו ופגעה בריאותיו, נכות קשה ששרידים ממנה ניכרים גם היום (חוסר יכולת להרים את הידיים מעל הסנטר, לדוגמה), בידוד חברתי, גמגום כבד שממנו נפטר רק לאחר עבודה מאומצת, מחלת הסרטן שפקדה אותו שלוש פעמים במהלך חייו והנורא מכול – מות שני ילדיו ז"ל (עניין שלא מוזכר בהצגה, וטוב שכך).

החבילה הכבדה הזאת לא גורמת לרב אהרון להיראות מריר או מסכן במיוחד. להפך, מבטו קורן אופטימיות, והחיוך שעל פניו נראה אמין למדי. כשהוא מדבר על האסונות שפקדו אותו הוא נשאר יציב ושווה נפש, כאילו זה קרה לשכן ולא לו עצמו. מיכאל וייגל, השחקן הראשי שמגלם את הרב בהצגה הקרויה 'אתהלך' כשם ספרו של הרב אהרון, נראה רציני להחריד בהשוואה לדמות שופעת ההומור והאמונה שבמציאות. וייגל, שחקן נשמה שמוכר לנו מהטלוויזיה (מהתקופה החילונית שלו), מביא את הצד הרציני בחיים שיש בהם נכות, כאב, מוות שמרחף וניסיונות אינספור להתעלות מעל ההווה הפצוע. על הבמה פחות רואים את הזיק בעיניים ואת החיוך שמלגלג עם מלאך המוות, דווקא בגלל היותו ידיד קרוב. רואים יותר את המלחמה מול הרופא הבכיר שמעניק לו לכל היותר עוד שישה שבועות בלבד בשל הסרטן הנדיר שהתגלה בפניו של אהרון. כשהלה מנפנף את הרב המשווע לטיפול דחוף בסרטן האלים, ועוד עושה זאת ביהירות מבטלת של יודע-כול, מבהיר לו האחרון בנחישות שהוא עוד יהיה נוכח בהלווייתו ויוכיח לו שאפשר לנצח את הסטטיסטיקה.

תיאטרון 'נקודה טובה' מוכר יותר כתיאטרון ילדים ונוער שפונה בעיקר לקהל החרדי והדתי-לאומי. למרות זאת מדובר בהצגה משובחת מבית היוצר של התסריטאי בן לוין, האחיין של, בחור חובש כיפה שמקפיד על קלה כחמורה גם בתחום התיאטרון. המשחק של הצוות המונה כחמישה שחקנים עשוי בקפידה, וכל אחד מהם יודע להחליף דמויות בתוך דקות בודדות. המוזיקה עדינה ומלווה את הקטעים כמשב רוח רך גם בצל התהום העמוקה ביותר.

חסרו לי התפאורה והתלבושות, שלא נראה שנלקחו בחשבון באותה מידה כמו התסריט או המשחק עצמו. אפשר להשקיע קצת יותר בפאות נוכריות, גם אם מדובר בגבר שלא יודע להסתרק ולהסתדר. זו לא קומדיה ומצופה שהשחקנים יולבשו כיאות. כמו כן, עם קצת שינויים בתפאורה היה אפשר להגיע לרמה גבוהה יותר של עניין מהקהל. להתבונן כל הזמן על אותם חפצים דוממים זה סביר, אבל למה לא להתעלות ליותר מסביר?

ההצגה 'אתהלך' היא לנשים בלבד, אך היא יכולה לדבר אל ליבו של כל אדם באשר הוא, אפילו למי שרחוקים מהעולם האמוני. הקהל מיטלטל בין צחוק לייאוש, בין תקווה לאפס תקווה, וכמו בחייו של הרב מרגלית עצמו - פשוט אין בה רגע דל.